תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

האיש שלנו בכנסת

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
האיש שלנו בכנסת
ראיון עם חבר הכנסת זבולון אורלב מראיין: נחום ברוכי רשמה והתרשמה: ריבה אם להודות על האמת, ראיון עם חבר כנסת לא עלה דעתי. אני ופוליטיקה? לא ממש רומן. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי בצהרי היום מתלווה לנחום ברוכי, שמעדכן אותי בדרך לירושלים בכמה פרטים ביוגרפיים של קשרי התנועה עם ח"כ זבולון אורלב, אותו אנחנו עומדים לפגוש. זו הפעם הראשונה שהבאתי אתי לראיון מכשיר הקלטה. אני מרוצה מעצמי ומתכננת שגם אם אפספס חלק מהראיון בשל בורותי בנושאים הפוליטיים, תמיד אוכל להסתמך על מכשיר ההקלטה... עד שמבהירים לי בעמדת הבטחון שהם בהחלט מוכנים לשמור לי אותו (יחד עם עוד כמה מכשירים שהבאתי עימי – מצלמה, מספריים וכד') ובסוף הביקור אוכל לאסוף אותו. אני מקבלת את הדין ומקווה שיהיה בסדר. הראיון שלנו מתחיל בוויכוח על מי היתה הקבוצה הראשונה של "ההסדר". זבולון טוען לכתר. לנחום גרסה אחרת. לי ממש אין דעה בעניין... נחום פותח את הפגישה ומסביר – "הרעיון לראיון בא מתוך הרצון להכיר אותך, כאחד מהאנשים המדברים בשמנו ברמה הלאומית, לכל האנשים החיים היום בקיבוץ הדתי. במידה מסוימת אתה הנציג שלנו בכנסת. זבולון מוחה בחיוך: "אני נעלב שאמרת מסוימת...". נחום מחייך גם הוא וממשיך: "חשוב לנו להעלות היום שאלות שהן לא בסדר היום היומי. פנינו דווקא אליך גם משום שאתה הוותיק בין ראשי המפלגה וכיוון שהקיבוץ מודד כל דבר על פי ותק. גם בזה הוותק קובע... ראשית כל אני מציע שתספר לקוראים מה לך ולקיבוץ הדתי". נראה כי זבולון מרוצה מהשאלה והוא שמח להשיב: "משחר ילדותי כחניך בני-עקיבא גדלתי והתחנכתי על הערכים של הציונות-הדתית שראתה בקיבוץ הדתי את ההגשמה הנשגבה שלה. זה היה אך טבעי שיציאה למחנות עבודה בקיבוצים (שבועות של השתלבות בעבודה במשקים - ר.פ) הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. כשהלכתי ל"הסדר" הייתי כבר חבר שבט 'עלומים' - הגרעין המייסד של קיבוץ עלומים. אני עד היום רואה בקיבוץ עלומים חלק מחיי", אומר זבולון ומוסיף בחיוך – "אני אפילו זוכר את שיר השבט". זבולון מתחיל לשיר ונחום מצטרף לשירתו: "סעד פה ועזה שם ובתווך קבוצתנו..", הם שרים יחדיו ואני כבר מבינה בשלב זה שהולך להיות נחמד פה. זבולון ממשיך – "אני מחובר לכל ההווי של הקיבוץ הדתי, אבל לא רק. גם המעגל החברי שלי הוא עדיין של השבט ושל הגרעין. יש חברי גרעין שלי שעדיין בעלומים. עברתי את כל המסלול המבורך של בני-עקיבא - חניך, מדריך, קומונר ואף הייתי חבר הנהלה ארצית. בתור מי שנגוע בb.n.a (על משקל ד.נ.א. של חבר בני-עקיבא שאי אפשר להשתחרר ממנו), חלק בלתי נפרד מדרך החיים ומהשקפת העולם שלי מתייחס לערכי הקיבוץ הדתי. בכל שליחות, בכל תפקיד, תמיד אשאל מה אני יכול לעשות למען תנועת הקיבוץ הדתי. אנשים מהקיבוץ הדתי באים אלי להתייעצות במגוון נושאים והדלת שלי תמיד פתוחה בפניהם. בימים אלה אני מעורב בעניין כלשהו בבארות יצחק, קיבוץ סעד הבונה בימים אלו בית לחיילים בודדים נעזר בי בתקשורת מול משרד החינוך וכשהיה מדובר בחוק השמיטה היה ברור שאני הוא זה שאניח הצעות בעניין. גם בנושא התקנות החדשות בעניין המים שעולות בימים האחרונים, ידה של תנועת הקיבוץ הדתי שלובה בידי. כולם מסביבי יודעים על כך ואני גאה שאני נגוע בדבר. תמיד ראיתי בקיבוץ הדתי קבוצה אידיאולוגית המהווה נקודת ציון חשובה שצריך לראות בדרך. אי אפשר לדלג עליה. הקיבוץ הדתי נחשב פלורליסטי, אך עדיין יש לו דרך מובילה. צעד אחר צעד, פרויקט אחר פרויקט - הקמת צה"לי, שימור המגדל בבארות יצחק ועוד...". בהזדמנות זו זבולון עוצר לרגע את הראיון ומעדכן את נחום במתרחש באתר המגדל בבארות יצחק, פרויקט שהוא הבייבי של נחום. "זה בשבילי הקיבוץ הדתי", מסכם זבולון ופונה לגילוי אישי קטן - "יש לי נקודת השקה אישית נוספת עם הקיבוץ הדתי. חברת בארות יצחק נישאה לגיסי לאחר שהתאלמן מאחותי ז"ל. כמו כן - אחד מבניי למד בישיבת השילוב בעין צורים. אני מרגיש באמת חיבור עם הקיבוץ הדתי". נחום ניגש לעצם העניין: "לאן הציונות-הדתית הולכת היום? אחרי הבחירות האחרונות נשארנו קטנים, 'פיצלה', יש קרע בציבור. חלק לא קטן מהציבור הציוני-דתי הפך בשנים האחרונות ליותר חרד"לי, לאן זה הולך ולא מבחינה פוליטית?". זבולון משתהה מעט, ועונה: "אני אומר בצער שהציונות-הדתית מתחה מאוד את גבולותיה וכתוצאה מכך יש סדקים וקרעים בתוכה. היא מתחה מימין ומתחה משמאל. אם עד סוף שנות ה-70 הקבוצה הזו הייתה מגובשת ומאוחדת גם בהנהגה הפוליטית, אפשר לומר שבשנים האחרונות מתקיים תהליך שלילי של איבוד החישוקים המחברים, איבוד הערך של אחריות חברתית כוללת. הפכנו לכיתות-כיתות. האנרגיה מופנית למאבקים פנימיים ולא מותירה מקום למאבקים ולמשימות למען עם ישראל, למען החינוך. בתי ספר קמים חדשות לבקרים כי אלה לא לומדים עם אלה. קשה מאוד היום להגיע להסכמה כמעט על כל נושא. מי שמוביל אלו הקצוות ולא הזרם המרכזי. אנו עדים לתופעה של התפזרות. אין גורם מלכד. הציונות-הדתית התפזרה לארבע רוחות השמים". התשובה עצובה. לא מעודדת. אבל נחום ממשיך: "איפה נהיה עוד עשר שנים?". זבולון לא מתחמק מנבואת הזעם שנחום מטיל עליו: "אם המצב ימשך, הציונות-הדתית עלולה לאבד את כוחה כחברה בעלת השפעה על הציבור, כחברה ערכית עם יכולת תרומה מדהימה שיכולה להשפיע על תחומים רבים. אם לא נתאחד נהיה זנבות לקבוצות כאלה או אחרות - יהדות חרדית, תנועות חילוניות מימין ומשמאל. היהדות הציונית-דתית עלולה לאבד את משקלה בחברה", אומר זבולון ומוסיף, "אני רוצה להזכיר שבוועידת הקיבוץ הדתי האחרונה אמרתי שבעניין זה לקיבוץ הדתי יכולה להיות תרומה גדולה מאוד. זו חברה שיש בה מגוון דעות אך למרות זאת הקיבוץ הדתי ממשיך להיות המסגרת המשותפת לכולם. זה יכול להוות דוגמא לכך שחרף ההבדלים הפנימיים הגדולים שיש בה, התנועה יודעת למצוא מכנה משותף ולקיים חברה ערכית דתית שתורמת ולא נותנת להבדלים לקרוע בה. יש לכם קיבוץ שהוא יותר חרד"לי וקיבוץ שנוטה יותר לכיוון השמאלי. אני קורא לכם לקחת מקום יותר אקטיבי בחברה הישראלית ולסייע לשמור על האחדות הזו גם בחיים האמיתיים שלנו. זה מה שנאמר תמיד בבני-עקיבא, היום אנשים בבני-עקיבא בכלל לא יודעים מה זה קיבוץ...". נחום מקשיב ומוסיף – "מנהיגי הקיבוץ הדתי בעבר גרסו שתפקידנו להשפיע על המציאות המתהווה בארץ באמצעות המפלגה, כדי להנחיל לכולם את תפיסתנו החברתית והדתית. לכן, טענו, עלינו להיות מחוברים לפעילות הפוליטית. ואמנם באותן השנים השקיעה התנועה מאמצים עצומים בהקמת סיעת 'למפנה', ובניסיון להשתלט באמצעותה על הפועל המזרחי. אולם במבחן הבחירות הובסה הסיעה ונדחקה לפינה חסרת השפעה. לאן זה הולך?". זבולון, כחבר כנסת שמצופה ממנו לפעול, משיב: "אני לא יודע להיות נביא בשער. אני נאבק נגד המגמה של פיזור הציבור הציוני-דתי לכל רוח אבל הסכנה מאוד קיימת. אני מאלה שפועלים כדי לקיים את המסגרת ולמנוע פיצולים נוספים בשדה החינוך, למנוע חינוך פרטי. אני מנסה לפעול כדי שתהיה מערכת חינוך מחייבת תחת כיפת הממ"ד. אנחנו פועלים לכך שעמותות ורשתות לא ימשיכו במגמות הפיצול ושבכל בוקר יקום ארגון חדש שמתחרה בארגון הקודם. אני גם משתדל לגבש דעת קהל ועמדה שתתמוך בכך". "איך זה בא לידי ביטוי בהקשר הפוליטי? בהקשר של כוחה הפוליטי של הציונות-הדתית?", שואל נחום וזבולון משיב – "יש קבוצות בציונות-הדתית שרואות ברכה בכך שהציונות-הדתית 'יצאה מן הביצה' ומשתלבת בכל המערכות, כולל השתלבות בחינוך והשתלבות מפלגתית. הם טוענים שחינכו אותם לתרום למדינה ולהיות חלק וזו הדרך שלהם להגשים את הרעיון. הם לוקחים את האידיאות האלה למחוזות שמשמעותם התאבדות של התנועה. זו גישה מתעתעת כיוון שבמקומות שהם זירה להכרעות - אסור לטשטש. חינוך לא יכול להיות דו- ערכי. אי אפשר לחנך לדברים לא מגובשים. החינוך לא יכול להיות מעורבב - חינוך דתי ולא דתי. גם בזירה הפוליטית אי אפשר להתערבב. עובדה היא ששום פעילות של מנהיגים שלא שייכים לזירות הציוניות-דתית לא מניבה את התוצאות שבציבור הציוני-דתי יש קונצנזוס עליהן". נחום עוצר ובחיוך שיש בו נימה של חוסר אמון ביכולת לשנות מעיר – "אני מוכן להצביע בעד כל מה שאמרת"... זבולון ממשיך: "נכשלנו בחינוך התנועתי שלנו. יתכן ששילמנו עבור הממלכתיות. חינכנו לכך שצריך להיות נקי מפוליטיקה ולכן גדל דור שאינו רואה עצמו מחויב לנהל מאבק בזירה של הכנסת שבה מתקבלות הכרעות ערכיות. מאחורי כל חוק עומדת אידיאולוגיה. כל אחד פועל לאור הערכים שלו ולא של אחר. אילו הציונות-הדתית הייתה מאוחדת – מדינת ישראל הייתה נראית אחרת. הכל היה אחר, מערכת החינוך הייתה אחרת. הנטייה של אנשים לראות ב'יציאה מן הביצה הדתית' את הדרך הנכונה גרמה נזק מאוד משמעותי. המפלגות החילוניות פועלות היום בכח ההצבעה של הציבור הציוני-דתי בכיוונים מנוגדים לערכים שהציונות-הדתית דוגלת בהם. חלקם מוכנים למכור את חיי הדת והמדינה בעבור כסאות. בכח הצבעה זה מקפיאים בניה, מנהלים מדיניות כלכלית ניאו- ליברלית שמדרדרת את ישראל לכלכלה עם שעורי עוני מהגבוהים בעולם. לא זו הדרך. והכל נעשה ברשות ובסמכות של מצביעים מהציונות-הדתית". נחום מקשה: "כיצד מתמודדים עם המתח בין עקרונות ואינטרסים? בין חשיבות העמידה על האינטרסים שלנו באמצעות מוסדות השלטון לבין פעולות השלטון המנוגדות לעקרונותינו? למשל - למה לא עזבנו את הממשלה בתחילת התהליך לקראת הפינוי של גוש קטיף?". זבולון מבהיר: "אין ספק שיש בזירה של הכנסת מתח קבוע בין הרצון מצד אחד להיות נאמן באופן מלא לעקרונות, לבין החובה לגלות אחריות כלפי ניהול המדינה ולא להפקירה לאנשים אחרים מבלי יכולת להשפיע. הסוגיה של ההתנהלות בהתנתקות היא אחת הדוגמאות הטובות לכך ולכן הוחלט במרכז המפד"ל שכל עוד החלטת ממשלה לא קיבלה אישור בכנסת נישאר בפנים מתוך מגמה לשנות, לנסות להפיל את הממשלה ולמנוע את הקמתה של ממשלה אחרת שתתקע מסמר בלי אפשרות להוציאו, ואם חס וחלילה הכנסת תאשר את הפינוי או שראש ממשלה יסרב למשאל עם – נפרוש. כך היה. לאחר שהכנסת הכריעה בעד ההתנתקות הצבנו אולטימאטום שיתבצע משאל עם... אחרי 14 יום של אולטימאטום עזבנו את הקואליציה והממשלה... חשוב לי לומר שלאורך כל הדרך נעשו מצידנו מאמצים אדירים למנוע את ההתנתקות. פעלנו להפלת הממשלה עם עוד חברים מהליכוד. ניסינו לקדם ביצוע של משאל עם. צר לי ששוב בגלל המחלוקות הפנימיות נוצר סביב העניין גוון של מאבקים אישיים. לולא המחלוקות אני מאמין שאפשר היה להגיע למשאל עם ואולי להציל את גוש קטיף". נחום ממשיך בכיוון ומקשה עוד: "הבית היהודי –מפד"ל החדשה הציג את העקרונות האלה. מה קרה? למה זה לא עבד?", וזבולון מסביר: "הפילוג של האיחוד הלאומי היה על רקע חוסר היכולת של רבני האיחוד להגיע לקבלת החלטה. רבני האיחוד הם הגורמים. הכל התפרק יומיים לפני הגשת החתימות. זה גרם נזק נוראי. הבית היהודי–מפד"ל החדשה הוקם כמסגרת מאחדת. הכל היה בנוי על הסכם חתום וכתוב ועל סמך החלטת מוסדות המפלגות. ההסכם נעשה בהסכמה מפורשת של רבני האיחוד הלאומי. אני יכול רק להצטער שהוא הופר 48 שעות לפני הגשת הרשימה. הרבנים לא יכלו לקבל את דין הרשימה. רב זה או אחר החליט שלא נוח לו. ההסדר עליו חתמו קבע גם את האג'נדה. הם חתומים על כך שהחינוך בראש, יחד עם המאבק החברתי, יחד עם המאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל! כל אלה היו בראש סדר היום של הבית היהודי יחד עם המאבק על שלמותה של הארץ", אומר זבולון בלהט מהול בצער וניגש להוציא שלט. הוא מראה לנו את הלוגו – "מאוחדים בדרך החדשה - החינוך בראש!". "לרבנים בציונות-הדתית יש חלק לא מבוטל בכל הפילוגים בציבור הציוני-דתי. מאז הפילוג של 'התחייה' הם אלה שנתנו גיבוי והצדקה ולפעמים הם המכוננים של הפילוג. ישנם רבנים שבצורה מובהקת פעלו לאיחוד אבל בפילוגים מכל הצדדים היו מעורבים רבנים", מתריס זבולון ומוסיף – "אמרתי בהלצה לא מזמן שלו לפני כל בחירות היינו שולחים את הרבנים לשייט תענוגות, היינו מאוחדים". "אם מדברים על אחדות", מחליט נחום להקשות עוד, "ישנה גם סוגיית 'דתיים – חילונים' שהייתה אחד מדגלי הקיבוץ הדתי במשך שנים רבות. הקדשנו לה לפחות שתי מועצות והקמנו צוות שטרח בחריצות במשך כמה שנים, על ניסוח הצעת אמנה להסדרת החיים המשותפים במדינה. מאוחר יותר היו יוזמות אחרות לנסח כללים לעניין וסוף כולם באותה גניזה. נדמה לי שהניסיון היחיד להביא את עקרונות האמנה לרמה פוליטית היה מה שנקרא 'הצעת אורלב – פורז' שגם היא, כזכור, לא הייתה שיא ההצלחה...". זבולון משיב: "יש לי גם מילת ביקורת על הקיבוץ הדתי", ומוסיף במאמר מוסגר ובחיוך "כדי שיאמינו למחמאות אני חייב גם לבקר... אני מוקיר את התרומה של אנשים מרכזיים בקיבוץ הדתי לטיפול בסוגיית המעורבות אבל בינתיים אתם עדיין מתנהלים כמו שמורת טבע שלא מחוברת לציונות החילונית. כל אחד גר בקיבוץ שלו. אף אחד מכם לא חי כמוני, בשכונה מעורבת, לא פוגש בקניות בסופר את כלל ישראל. אין ספק שבסוגיה הזו לקיבוץ הדתי יש את התפקיד להיות כגשר לעם. זה קשור גם למחלוקות הפנים בציונות-הדתית. לדוגמא, חלק מהמוטיבציה להקים מסגרות נפרדות היא מפני ש-20 אחוז מתלמידי הממ"ד הם תלמידים ש'לא מקפידים על תרי"ג'. ההורים לא רצו שהילדים שלהם ילמדו עם תלמידים שבאים מבתים מסורתיים. אני רואה בזה בעייתיות. גם הניסיונות להתבודד ביישובים מאוד בעייתית בעיניי. ישנן ועדות קבלה המונעות כניסה של אוכלוסיות נוספות לשומרון. יש יישובים שימיינו את האוכלוסייה לפי נוסח בית כנסת, לפי קריטריונים של אורך וגובה... לדעתי, מה שקרה הוא שבחוגים לא מבוטלים השתנתה הגישה והיום זה 'הכל או כלום'. יש חוסר נכונות להתפשר. האידיאל הוא דבקות בדרך האמת, מבלי לעשות ויתור". נחום מחייך ושואל: "בגבעת שמואל זה לא כך?". זבולון מעיד ששם זה פחות קיים ומוסיף – "יש רתיעה מפני נכונות לשלם מחירים חינוכיים כדי לחיות במשותף, מתוך מטרה וידיעה שהציונות-הדתית לא תוכל לשאת על גבה את העם כולו. אני חושב שבערי גוש דן יש דווקא הוכחה לחיים של מעורבות. לנבחרים הדתיים מצביעים בשנים האחרונות חילונים רבים יותר. רואים את זה גם בהצבעה לכנסת. המחשבה שעומדת מאחורי הבחירה הזו היא שבחירת ראש עיר דתי על ידי הציבור הלא דתי זו דרך לתת אמון בראש העיר הנבחר. התקווה היא דווקא להגיע למגורים המשותפים. שם זו לא הזירה שמעצבת דרך אידיאולוגית. ישנן רק שתי זירות שבהן, בשל הדרך האידיאולוגית, חייבים לשמור על הייחוד - פוליטיקה וחינוך. בכל שאר התחומים אפשר להיות יחד. אני רואה קידוש השם בלשבת באותו טנק, אבל ברור לי שאי אפשר להתערבב בזירה שכל כולה עיצוב דרך השקפת עולם. שם אי אפשר שיהיה ערבוב. אי אפשר להלחם על העקרונות החשובים לנו בתוך מפלגה אחרת. אם דרכה של המפלגה היא ניאו-ליברלית - היא לא תוכל להשפיע בתחומים החשובים לנו, לא משנה כמה ציונים-דתיים יהיו שם. חברי הכנסת הם לא הקובעים, המפלגות קובעות. לכן אני חושב שעל כל אחד מאתנו להבין שבחינוך חייבת להיות הפרדה, וכך גם בזירה האידיאולוגית – פוליטית. בשאר התחומים, גם ברשויות – מתאים האיחוד בין הדתיים לחילונים". "אידיאולוגיה ופוליטיקה", אני שואלת – "הן לא שתי מילים הפוכות או לפחות רחוקות זו מזו?". זבולון ממהר להשיב – "חלק מהבעיה של אנשים היא שהם לא מבינים שהפוליטיקה היא הגשמה של אידיאולוגיה, של השקפת עולם ודרך חיים. מאחרי כל החלטה, חוק ודיון עומדת אידיאולוגיה. אינטרסים הם חלק מהשלוחות של אידיאולוגיה. לדוגמא, אם האידיאולוגיה חינוכית – האינטרס הוא להיאבק נגד הקטנת הקצבות המדינה לתחום ולעזור לאותם כוחות שתומכים בגישה זו. זה חלק מהמשחק הפוליטי". נחום מחזיר אותנו לנושא יחסי דתיים חילוניים - "הנושא הזה לא נמצא על סדר היום. גם לא שלנו, בקיבוץ הדתי כיום. בוודאי שלא בבני-עקיבא כפי שהיא מתנהלת היום. ישנה גם בעיה נוספת. הציבור החילוני עצמו לא מעוניין בחיבור הזה". "חלק מהסיבה זו גם ההסתגרות שלנו", ממשיך זבולון את דבריו. "פרוש הדבר שלא נותנים להם להיכנס. ההסתגרות היא הסיבה לכך שתהליכי הגיור הולכים ומחמירים, אז למה שירצו להתגייר? אנחנו מתנהגים כמו קהילה נידחת שצריכה להגן על עצמה בגולה. בפרופיל החילוני יש כל הזמן זיקה ליהדות, לאורך כל המחקרים ניכרת עלייה בהעמקת הזיקה היהודית. יש יותר שמירת לוח השנה העברי, יותר התחברות לאלמנטים של מעגל החיים, יותר הקפדה על כשרות. זה לא קורה במקומות בהם הממסד הדתי מתנכר. אם הרב הראשי לישראל לא מוכן להכשיר את הגיורים בצה"ל – מה לנו להלין? איך לא ירגישו החילונים התנכרות? חשוב להדגיש שהחרדים לא מתחשבים בתחום היחסים בין דתיים לחילונים. רק לנו, אנשי הציונות-הדתית, זה אכפת". "אז איך ניתן לשנות את המצב?", שאול נחום. "על ידי כח פוליטי", עונה לו זבולון. "הציונות-הדתית נותנת היום כח למפלגות בעלות נטייה חילונית או חרדית. הטענות שאני שומע הן 'חשוב מאוד להיות במפלגת הרוב'. אני רואה בזה חלק מהבעיה... הזיקה החדשה נותנת תקווה שהיהדות הציונית תתעורר. יש תשתית. יש צימאון להעמקת הזהות. ישנם מאמצים של קהילות רבות להרחיב את הלימוד הזה תחת שמות כאלה ואחרים. יש לנו במדינה כיום 140 אלף ילדים. מתוכם, 10 בתי ספר ששינו פניהם בכיוון העמקת הזהות היהודית. זו טיפה בים. מדינה צריכה להתנהל כמדינה. השינוי בא מלמטה אבל הוא לא מספיק. אם הוא לא יבוא מלמעלה - זה לא יקרה". מפלס מצב הרוח שלי, למרות המפגש הנעים, מתחיל לרדת. הראיון עומד להסתיים ובינתיים התמונה לא משהו. אני מחליטה לנסות להציל את המצב ולחפש, כדרכי, משהו אופטימי לסיום: "המצב שהצגת כאן לגבי הדרך של הציונות-הדתית נראה בהחלט לא טוב. האם יש גם מקום לאופטימיות?". זבולון, כאילו חיכה כבר לשאלה, מחייך בלבביות ועונה: "אם לא הייתי אופטימי לא הייתי נשאר יום אחד בתפקיד. היסודות הם יסודות נכונים, הדרך האידיאולוגית נכונה. חסרה הנהגה שתשכנע את הציבור להביא לידי ביטוי את היכולת לנהל את המדינה עם אותם ערכים שאנחנו מאמינים בהם. להיות כינור ראשון בכל התחומים. זה נעשה בהמון תחומים, חוץ מבזירה הפוליטית. יום אחד גם האסימון הזה ייפול. זה יקרה כאשר הציבור בסופו של דבר, יפנים שבמאמץ לא גדול אפשר להנחיל למדינת ישראל את הערכים האלה ולהנהיג אותה".
חסר רכיב