תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

זיכרון השואה

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
זכרון השואה
זיכרון השואה, האם אליה וקוץ בה? שושנה קאסוטו – עברון זה זמן מה אני מתלבטת בסוגיה, האם ההצפה של זיכרון השואה בעולם וגם בארץ עושה לנו "שירות דוב" במידה כלשהי. איני מהססת אפילו לחשוב שמא יש בעיה בזיכרון השואה, הרי פשיטא שעלינו לזכור ולהזכיר לעמנו ולעולם את שעוללו לנו חיות אדם במחציתה הראשונה של המאה שעברה. גם אומות העולם הגיעו, אמנם באיחור רב, למסקנה המתבקשת שיש להקדיש יום מיוחד לזכר השואה ובשנת 2006 קבע האו"ם את כ"ז לחודש ינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ובכל זאת, מה מציק לי? אני רואה את ההתפשטות הרבה של המוסלמים באירופה, אנשים שהגיעו ככוח עבודה זול והביאו אחריהם עוד ועוד מבני ארצותיהם ודתם; ההערכה כיום היא כי ברחבי אירופה חיים 54 מליון מוסלמים. חלקם אינם חפצים להיטמע בחברה הסובבת, ורוצים להמשיך לקיים את מנהגיהם בשכונות משלהם וחייהם חיי עוני. יאמרו האומרים שבכך הם דומים, אולי, ליהודים שחיו במזרח אירופה עוד במאה ה-י"ט, אבל זה לא טיעון בעיניי. היהודים, אף שהתבדלו כדי לשמור על מנהגיהם ועל יהדותם, לא כפו את מנהגיהם על הסובבים אותם, היו אזרחים שקטים ומסורים ואף הועילו בהעצמה תרבותית ורוחנית של הארצות בהן חיו. בשונה מן היהודים, המוסלמים הנ"ל רוצים לכפות את עצמם ואת מנהגיהם (ראה בעיית ה"בורקה") על החברה הסובבת, והם גם מעורבים בפשיעה הולכת וגוברת. סוציולוגים מדברים על כך שבעוד זמן נראה לעין החברה האירופית תאבד את הרוב בארצותיה אם לא תשכיל לשלב את הזרים האלה במארג החברתי הסובב ולהפוך אותם לאירופים ממש. כאן נכנס נושא השואה; הייתכן שבגלל זכר השואה נמנעות מדינות מלהפעיל את סמכותן החוקית ולשלוח את המוסלמים חזרה לארצות מהן באו? האם ההחלטה המאוחרת של האו"ם בדבר יום זיכרון בינלאומי לשואה נבעה דווקא מן העובדה שלמדינות המוסלמיות יש השפעה מכרעת באו"ם והן הובילו - או הסכימו בשמחה - על החלטה שתסייע להם להמשיך לחיות בשקט באירופה ולהפוך אותה לישות אסלאמית? בשנים האחרונות מתעוררות באירופה לאט-לאט מפלגות לאומניות והן צוברות יותר ויותר אוהדים ומצביעים. המפלגות הללו אוהדות את מדינת ישראל ואת היהודים, אבל מטרתן היא אחת – לנקות את אירופה מן האסלאם. השואה מטילה עליהן צל כבד והרבה הוראות "לא תעשה", אף כי גירוש המוסלמים בחזרה לארצותיהם עדיין אין פירושו השמדה. להוותנו, גם אצלנו מעיב הצל הזה על התייחסותנו לעובדים זרים שהיו חוקיים וילדו ילדים בישראל, אך תוקף האשרה שלהם פג. החזרתם לארצם אינה גירוש אלא מימוש תקנות החוק, ואנו שוכחים שבארצות מוצאם ממתינות להם משפחות ולא סכנות. פתאום, המילה 'שואה' נישאת בפי כל המערערים על שילוחם הביתה של עובדים אלה. לגבי מסתננים הבורחים מרודפיהם ההתייחסות צריכה להיות מבוקרת אמנם, אך שונה, לא בגלל השואה אלא מתוקף המצווה "לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד, אֶל-אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ, מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כ"ג, ט"ז). הבה נחזור לזיכרון השואה אותו חייבים לשמר בכל דרך העומדת לרשותנו. אני בעצמי איש עדות ולא אפסיק לספר את סיפורי "לְמַעַן יֵדְעוּ, דּוֹר אַחֲרוֹן--בָּנִים יִוָּלֵדוּ; יָקֻמוּ, וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם" (תהילים ע"ח, ו'). הלוואי והייתה לי עצה חכמה בנושא! אולי צריך לתחום לחלוטין את הזיכרון לימים המיועדים לו ולבתי הספר ומכוני הלימוד בהם מלמדים את תולדות השואה, ולהגביל בחוק את השימוש במונח 'שואה'. אולי חייבים לציין בכל מקום בו מדברים על השואה שהיהודים באירופה לא גורשו אלא הושמדו; אמנם גירוש הוא לא "חגיגה", אבל הוא היה משאיר אותם בחיים. אינני שלמה עם ההצעות האלה ואני זורקת את הכפפה לקוראיי (דברי הימים ל"ו, כ"ג) "מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ... וְיָעַל" על הכתב את דבריו.
חסר רכיב