תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מקובל לברך

30/11/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים חשוון - כסלו תשע'א 745 (2)
מקובל לברך
עלייה לחצרות מקובלים ולקברי קדושים בישראל המודרנית דורון דנינו רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי (1889-1984) הנהיג במשך שנים רבות את הקהילות היהודיות בחבל תפילאלת בדרומה של מרוקו, ונודע עוד בהיותו במרוקו כאחד מגדולי המקובלים בדורו. במשך דורות רבים נהגו היהודים במרוקו לפנות למקובלים ולרבנים כדי להתברך מהם. בנוסף לכך, מנהג הקמעות היה נפוץ מאוד בכל גלילות מרוקו, והוא נחשב כאמצעי בדוק במיוחד בקרב יהודי האטלס. על רקע זה דמותו של בבא סאלי לא היתה חריגה בנוף המקובלים ובעלי זכות האבות. אולם בבא סאלי נתייחד מיתר המקובלים בכך שהביע באופן רשמי את נכונותו לקבל קהל לצורך הענקת ברכה. פעולה חריגה זו נבעה מחוויה מיסטית אותה חווה בעת היותו רב בארפוד, שעה שנגלה אליו סבו, רבי יעקב אביחצירא, והורה לו לברך את כל האנשים הפונים אליו כי זה תפקידו העיקרי בעולם: "ישראל, ה' בחר בך. אל תסתיר את עצמך, אתה צריך לצאת אל האנשים... זה ייעודך בעולם". עם עלייתו בפעם השנייה והסופית לארץ, בהיותו בן 73, התיישב בבא סאלי תחילה בעיירה יבנה. בתקופה זו עדיין לא צבאו על ביתו המונים, שכן מלבד גדולי הרבנים בארץ, ספרדים ואשכנזים כאחד, הכירוהו באותם הימים בעיקר יהודים שהגיעו מאזור תפילאלת ומהרי האטלס. לאחר כארבע שנים העתיק בבא סאלי את מגוריו לעיר אשקלון, שם חי במשך שנתיים ובה החל שמעו כמקובל וכעושה נפלאות להתפשט בכל רחבי הארץ. באשקלון החל בבא סאלי לקבל באופן מסודר יהודים שבאו לבקש את ברכתו, ונענה לעזרת כל אדם שפנה אליו. הפריצה המשמעותית בתודעת הציבור בכל הנוגע לדמותו ומעמדו של בבא סאלי התרחשה בראשית שנות השבעים לאחר מעברו מאשקלון לנתיבות, אשר תושביה, כמו גם מנהיגיה הציבוריים, היו ברובם עולים ממרוקו או מתוניס השכנה. מעמדו הרוחני של בבא סאלי בעשרים השנים האחרונות לחייו, בהיותו בארץ, היה שונה בתכלית ממעמדו במרוקו ושונה אף ממעמדם של יתר הרבנים בישראל. אמנם, בשנות החמישים הציעו לו לכהן כרב הספרדי הראשי של מדינת ישראל, ובעברו אף שימש במשך שנים רבות כרב מחוז ואב"ד במרוקו, אך בעיני הציבור הדתי בישראל הוא לא נתפס כפוסק הלכתי וכמנהיג דתי. דמותו קיבלה גוון מיסטי א-רציונאלי, ומעשיו היומיומיים פורשו על הצד הקבלי ולאו דווקא על הצד ההלכתי גרידא. אזרחים מכל גוני הקשת הדתית והעדתית עלו אליו לרגל לביתו בנתיבות על מנת לקבל ברכה להצלחה אישית, משפחתית וכלכלית, וככל שרבו סיפורי הנסים, גבר זרם המבקרים. בבא סאלי קיבל את המבקשים ברכותיו בסלון ביתו. הגברים ניגשו אל שולחנו ושטחו את בקשתם, ואילו הנשים עמדו מעבר לפרגוד מיוחד ושלחו בקשתן באמצעות קרוב משפחתן או שמשו של הרב. בבא סאלי נהג להניח ידו על ראשו של המבקש, לכן עם השנים החלו מבקרים להביא עמם בקבוקי מים או עראק כדי שבבא סאלי יברך עליהם ואת אותם בקבוקים העבירו לנשים שמעבר לפרגוד או אל קרוביהם שנבצר מהם לבוא, ובכך שיתפו אותם בחוויה של ברכת הצדיק. אין לראות בתופעה זו סממן חיצוני של מסחור הברכות. במרוקו נהוג היה שמי שעלה לזיארה לקברי צדיקים לקח עמו בשובו אל ביתו בקבוק משקה מן האתר הקדוש, מן המשקה שתו מקורביו שלא יכלו להשתתף בזיארה ובכך נטלו חלק במצווה. מנהג קדום זה קיבל בנתיבות תפנית חדשה ומימדים גדולים יותר. הפיכתו של בבא סאלי לרב של כלל עולי מרוקו באה על רקע הקיפוח העדתי והמצוקה החברתית והכלכלית אליה נקלעו בישראל. יהודי מרוקו, שהורגלו בארץ הולדתם למנהיגות דתית ולריבוי של קדושים, חשו עם עלייתם בחוסר גדול ובאיבוד הסמכות הרבנית המסורתית. כאשר הפוליטיקאים - ובעקבותיהם העיתונאים - שיחרו לפתחו של בבא סאלי והעניקו לו את התואר 'מנהיגה הרוחני של יהדות מרוקו', מיהרו העולים ממרוקו - גם אלה שהיו רחוקים במגוריהם ובהווייתם התרבותית מחבל תפילאלת וממשפחת אביחצירא - לאמץ תואר זה, שכן בהעצמת שמו של בבא סאלי היה גם משום האדרת כבודם ומעמדם בחברה הישראלית המתחדשת. מיצובו של בבא סאלי בראשית שנות השבעים כקדוש לאומי הנערץ על ידי חלקים נרחבים באוכלוסייה - ובעיקר בקרב בני העדה המרוקאית ובני עדות המזרח, הביאו אל פתח ביתו מלבד מבקשי ברכות גם פוליטיקאים ועסקנים שונים. בכבודו התכבדו גם רבנים אחרים שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו, והודות למעמדו הרם, זכו אף הם במשרות רבניות בערים שונות. הפרסום הרב שניתן לסיפורי הנסים שעשה בבא סאלי, השמועות הרבות על התגשמות תפילותיו וברכותיו, השימוש התכוף שעשו מאמיניו בקמעות שקיבלו בחצר ביתו (בבא סאלי עצמו כמעט ולא כתב קמעות, אולם בחצרו הסתופפו רבנים כותבי קמעות שקבלו את הסכמתו של בבא סאלי לעשות כן), חרדת הקודש בה התייחסו לבקבוקי המים והעראק עליהם בירך בבא סאלי ונתן למאמיניו בזמן ביקורם אצלו ועוד - בכל אלה היה כדי להעניק לגיטימציה ולהשיב אל מרכז הווייתם של העולים ממרוקו וצאצאיהם את עולם הקבלה והמיסטיקה, אליו ניסו רבים מהם להתכחש או להאמין בו בסתר ומתוך מבוכה, לאחר עלייתם לארץ. ההליכה לבתי מקובלים כדי לקבל ברכה או קמע הייתה נפוצה, בשנות השישים והשבעים, בעיקר בקרב עולי מרוקו, אולם מימדיה של התופעה היו קטנים (רבנים מקובלים דוגמת רבי מכלוף אלעסרי ורבי אברהם תורג'מן בבית שאן, רבי אברהם יפרח במושב מצליח, רבי דוד לעזיז דנינו ורבי יוסף סיסו בקריית גת ואחרים, היו ידועים לרבים מיוצאי מרוקו והצלחתם היתה 'מוכחת', אולם לא הם ולא המאמינים בכוחם ביקשו למסחר אותה), ומלבד חצרו של בבא סאלי לא התנהלו חצרות אחרות בעלות שיעור מבקרים משמעותי. לאחר מותו של בבא סאלי ובעקבות הרנסאנס של המיסטיקה שהתרחש בקרב יוצאי העדה המרוקאית, החלה האמונה במיסטיקה להיות נחלתם של שכבות וזרמים נוספים בחברה ובתרבות הישראלית, שבחלקם אכן האמינו בכוחה של אמונה זו, ובחלקם ראו בה תופעה אופנתית חולפת אשר התחברה עם זרמים מקבילים, דומים לה דוגמת הניו- אייג' במערב, והחיבור של צעירים רבים שטיילו משנות השמונים ואילך בהודו ובארצות המזרח הרחוק ונחשפו בהן לתורות מזרחיות רוחניות. אצל "החסידים החדשים", שמוצאם היה מערב-אירופאי ומעמדם החברתי והכלכלי היה גבוה או אצל עולי מרוקו וצאצאיהם שכבר רכשו ביטחון בישראליותם, היוותה ההליכה לחצרות מקובלים והחיבור למיסטיקה דרך לגיטימית וחלק ממרכיבי זהותם התרבותית והאישית (ראו לדוגמה את הימצאותם הבולטת והתמידית של אנשי עסקים מבכירי המשק הישראלי, קצינים בכירים בצבא וסלבריטאים בהילולות השנתיות המתקיימות בנתיבות , את נכונותה של המיליארדרית שרי אריסון להודות בפה מלא שחלק מעסקאות הענק שלה נעשו בעקבות חלום שחלמה, או את הצהרתו של איש העסקים נוחי דנקנר על כך שלפני כל חתימה שלו על עסקה הוא מתייעץ עם הרב יעקב איפרגן). לאחר מותו של בבא סאלי נטל בנו רבי ברוך אביחצירא את מקומו. תחילה, היו מי שביקשו להרהר בקול רם אחר תקפותה של ירושה זו, בשל הרשעתו בלקיחת שוחד וישיבתו במאסר, אולם לאחר שחזר בתשובה והכה על חטא בפומבי החל להתבסס מעמדו כיורשו של אביו. לכך תרמו בעיקר זכות אבות שעמדה לו והעובדה שהִרבה להתבודד עם אביו וללמוד ממנו תורה בשנה האחרונה לחיי האב, והוא זכה לתואר 'בבא ברוך'. חצרו המתה מאמינים ותומכים שהגבירו את קצב התרומות למוסדות שעמד בראשם. עם זאת, החצר המקורית של בבא סאלי איבדה את בלעדיותה, ובמקביל אליה החלו להתפתח חצרות נוספות שמייסדיהן ביקשו לרכוב על גל ההצלחה ולנסות ליטול חלק בתעשייה ההולכת ומתפתחת ששכרה הכלכלי והפוליטי בצדה. תחילה, במחאה על כך שדודו בבא ברוך נטל לידיו את כל סמכויותיו והונו של בבא סאלי, הקים רבי אלעזר אביחצירא, נכדו של בבא סאלי ובנו של בבא מאיר, חצר עצמאית בבאר שבע והכריז על עצמו כעל יורשם האמיתי של בבא סאלי ובנו בבא מאיר. זמן קצר אחריו הקים גם אחיו רבי דוד אביחצירא, רבה של נהריה, חצר עצמאית משלו. אחיינם, רבי יאשיהו פינטו, נהנה מייחוס כפול - הוא נכדו של בבא מאיר ונינו של בבא סאלי מצד אמו, ואלו מצד אביו הוא נצר למשפחת פינטו, מהמשפחות המיוחסות והמוערכות ביותר במרוקו. גם הוא הקים לו חצר מפוארת שמרכזה כפול - באשדוד ובניו יורק. בחצרו של בבא סאלי בנתיבות הסתופף רב שעסק בקבלה, כתב קמעות למבקרים הרבים ושימש מעת לעת כחברותא לבבא סאלי. שמו היה רבי שלום איפרגן, ובמרוקו שימשו אבותיו במשך דורות מספר כרבנים בכפר אופראן שלמרגלות האטלס. רבי שלום איפרגן נפטר בשנת 1994 ונקבר בבית העלמין בנתיבות. בינתיים החל כוכבו של בנו, רבי יעקב ישראל איפרגן, שנקרא ישראל על שם בבא סאלי, ששימש סנדק בברית המילה שלו, לדרוך בשמי המקובלים בארץ, ורבים באו להתייעץ עמו. בשל מבטו החודר ואבחנותיו המדויקות הוא זכה לכינוי 'הרנטגן'. מאחר וזכות אבות היא תכונה נדרשת כדי להיות מקובל ראוי, הוא ביקש ליצור הילה של קדושה סביב דמותו האלמונית יחסית של אביו, החל לכנות אותו בתואר המתבקש 'בבא שלום', בנה פירמידה על קברו, ואת יום השנה למותו הפך להילולה רבת משתתפים של בעלי הון וידוענים, כשהוא עצמו מבצע ביום זה 'תיקונים' רבים על דרך הקבלה. לאור הצלחתו של רבי יעקב איפרגן הקים גם אחיו, רבי חיים איפרגן, חצר משלו בקריית חיים, ואף הוא זכה לכינוי דומה - 'האולטרא-סאונד'. אחותם, ברוריה זבולוני, גרה בירושלים ומכונה 'הבוררת', זאת בשל עיסוקה במתן שירותי ייעוץ וגישור ובשל היותה בוררת נחשבת, הן בקרב אנשי עסקים והן בקרב עבריינים. אחיינם של האחים איפרגן, רבי יגאל שריקי, הקים חצר משלו בעיירה אופקים. התכונות המשפחתיות של מבט בוחן כליות ולב לא פסחו גם עליו ולפיכך הוא מכונה בשם 'הסי-טי'. לאחים איפרגן יש אח נוסף בשם דוד, שחי בהרצליה ומנהל קליניקה לטיפול באמצעות רפואה אלטרנטיבית, לדעת מקורבי המשפחה הוא בעל הכוחות החזקים ביותר במשפחה אך אין הוא חפץ בהקמת חצר. לצד חצרות משפחתיות אלו קמו להן עם השנים חצרות נוספות של מקובלים יחידים, אותן ניתן למצוא ברבות מעיירות הפיתוח ובערים החרדיות דוגמת בני ברק וירושלים. שמות כמו הרב יצחק כדורי, הרב דוד בצרי והרב מרדכי אליהו ידועים כיום לרבים מאוד, ולצדם שמות ציוריים יותר וידועים פחות כגון: 'החלבן', 'הצייר', 'הסנדלר', 'הרצף' ו'מנקה הרחובות - חבורת מקובלים שלמדה ופעלה יחד באזור גוש דן משנות השבעים ואילך וכיום נותר מהם בחיים רק 'החלבן'. פולחן העלייה לרגל לקברי קדושים בקרב היהודים במרוקו בלט במספר הגדול של הקדושים הנערצים ובאינטנסיביות של ההערצה לה זכו. הערצת קדושים היוותה מרכיב מרכזי וחשוב בזהותם של יהודי במרוקו שנותר מאחור, בקברים שבמרוקו, עם עלייתם לארץ ובכך יצר חלל בזהות קולקטיבית-מסורתית זו. את אותה מציאות חברתית חסרה ביקשו העולים ממרוקו למלא באמצעות עלייה לרגל לקברי קדושים ארץ-ישראליים שהיו ידועים להם עוד במרוקו, ובראשם קברו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. בשל היות קברים אלו מרוחקים ממרבית יישובי העולים, אימצו העולים ממרוקו קברים בקרבת מגוריהם - דוגמת קבר רבן גמליאל ביבנה, קבר חוני המעגל בחצור, קבר דן וקברי מנוח ושמשון בסמוך לבית שמש ועוד - עלו אליהם לרגל ופיתחו את סביבתם. את החלל שנוצר מן הגעגועים לקדוש המרוקאי הקלאסי מילאה דמותו של בבא סאלי, שנתפס כאדם קדוש שצמח בחברה היהודית המסורתית במרוקו והשתמר בישראל – מחוץ למסגרת הזמן והמקום – כדוגמה לעבר אידיאלי שאבד. לאחר מותו, מאמצע שנות השמונים ואילך, בולטת המהירות בה הפכה דמותו ההיסטורית-קונקרטית מהעבר הקרוב לדמות מיתית שצמחה לדרגת 'קדוש לאומי', כשבמקביל הפך קברו הצנוע לאחוזת קבר מפוארת, ולמרכז עלייה לרגל למאות אלפי מבקרים בשנה, ובמיוחד בהילולה ביום מותו ב-ד' בשבט. העלייה לקברו של בבא סאלי העלתה בזיכרונם של יהודי מרוקו את זכר קדושיהם שבמרוקו. החל משנות התשעים, עם הפשרת היחסים עם ממשלת מרוקו, יצאו יהודים לפקוד את קברי הקדושים במרוקו ובמקביל החלו להעלות ממרוקו את עצמות קדושיהם שנקברו שם. הפולחן סביב קברו של בבא סאלי וההטבות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות הנלוות לכך, עודדו את צאצאיהם של הצדיקים שעצמותיהם הועלו ממרוקו לבנות להם אחוזות קבר ולציין בהילולות רבות רושם ומשתתפים את יום מותם. שינוי נוסף חל על ידי הפיכת קברים רגילים של רבנים לקברים רבי רושם. כאמור, רבי שלום איפרגן נטמן בנתיבות בקבר רגיל, אולם מתוך מטרה להעצים את דמותו, בנה בנו מבנה דמוי פירמידה על קברו ואף שינה את נוסח הכיתוב הראשוני שהיה על המצבה. קברו של החכם התוניסאי רבי חיים חורי היה ידוע לאנשי באר שבע ולעולי תוניס, אולם רק למעלה מעשרים שנה לאחר מותו - לאחר התקדשות קברו של בבא סאלי - נעשה אף קברו של רבי חיים חורי למוקד עלייה לרגל. באין אפשרות להעלות את עצמותיהם, נבנו מצבות ויוחדו חדרים בבתים פרטיים, במקומות מסוימים בארץ, לזכר מספר צדיקים מפורסמים הקבורים במרוקו. המקרה הבולט ביותר הוא של הצדיק המפורסם רבי דוד ומשה שמת לפני למעלה מאלף שנה במרוקו, אשר נגלה בחלום לשני יהודים, האחד בצפת והשני באופקים, וביקש אותם לייחד לו חדר בביתם. חדרים אלו משמשים כיום מוקדי עלייה לרגל למאות מאמינים בכל שנה. לצערנו, קשה כיום למצוא מקובלים מסורתיים כמו אותם מקובלים שאפיינו את החברות היהודיות המסורתיות. במקומם אנו מוצאים כיום שרלטנים 'פסיאודו-מקובלים' רבים מאוד, אשר עושים שימוש ציני באנשים הזקוקים לרחמי שמיים ומנצלים אותם להפקת תועלת כספית (לאור האינפלציה בכמות המקובלים וריבוי המקרים של שרלטנות והתחזות, כתב הרב ישראל רוזן ראש מכון צומת בגיליון 'שבת בשבתו' ב-ז' ניסן תשס"ט 'מדריך למקובלים' ובו הוראות כיצד להבחין בין מקובל אמיתי למתחזה). גם פולחן העלייה לקברי צדיקים הפסיק ללבוש אופי מסורתי נאיבי והפך לעסק מסחרי ששכרו בצידו.
דורון דנינו
הרב ד"ר דורון דנינו, חבר קיבוץ שדה אליהו, נשוי להלה (לבית פלק) ואב לארבעה, מרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן, במכללה החרדית בירושלים ובמדרשת הבנות בעין הנצי"ב, חבר בארגון רבני צהר.
חסר רכיב