תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תשמור על העולם

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
תשמור על העולם, ילד

 

חבורת ילדים מבית ספר שק"ד מתגייסת להציל את העולם
ראיינה: ריבה פריד
אילן אשל
איש רותם
נשוי ואב לשלושה
לפני מספר שנים גויס על ידי מנהל כפר השיקום 'מלכישוע'
"תעבוד עם הנוער", ביקש המנהל
כשבאמתחתו קורסים שונים בתחומי האמנות והנחיית קבוצות אך ללא לימודי הוראה רשמיים יצא אילן להרפתקה ומאז, מזה שנים, עוסק בחינוך בתחום של עשייה חינוכית סביבתית - עבודה בחצר, באדמה.
כיום עובד מטעם קרן קרב בבתי ספר שונים.
אתחיל בווידוי. את אילן אשל אני מכירה כבר כמה שנים. זכיתי לעבוד לצידו בבית הספר ואנחנו עובדים יחד בקבוצת תיאטרון. בחודשים האחרונים מזמין אותי אילן מדי שבוע לבוא לבית הספר, לראות במו עיניי את ה'פרויקט' החדש שלו ולהכין על כך כתבה ב'עמודים'. אילוצים כאלה ואחרים ובעיקר תחושת אי נעימות קלה גרמו לי לדחות את הביקור. בית ספר שק"ד הוא בית הספר בו עבדתי בשנים האחרונות. אילן, כמו שאמרתי - חבר. לא נוח הסיפור הזה. הרגשתי שהמשחק קצת מכור. אילן לא ויתר. אחרי הפצרות חוזרות ונשנות החלטתי לבוא. מקסימום, אם אגלה שהפרויקט לא מתאים לפרסום, אמצא כבר את הדרך להסביר לו – כך החלטתי ביני לבין עצמי. קבענו ובאתי.
אנחנו יושבים בחדר של היועצת. את הסיור משאירים לסוף.
אז מהו 'הפרויקט החדש' שאתה מוביל? אני שואלת.
אילן "קופץ על העגלה" ובהתלהבות של ילד, בדיבור שנובע מהלב ומאמונה חזקה בדרך תוך עליות וירידות בטון המלוות בחיוך אופייני ובהרבה תנועות ידיים סוחף אותי אל הסיפור שמאחורי מה שהוא מכנה 'הפרויקט'.
"במהלך שנות עבודתי בבתי הספר ראיתי איך בכל יום נזרקים לפח 600 סטים של כלים חד פעמיים. 600 צלחות, 600 מזלגות, 600 כוסות. יום-יום. אנחנו היינו רוצים לחשוב שזה נזרק רחוק והכל בסדר. היינו מעדיפים לא לדעת את האמת אבל אין מה לעשות. הפסולת הזאת נטמנת באדמה ולא מתפרקת. היא מזהמת את מי התהום שלנו ומגדילה את פליטת גזי החממה..
ידעתי שאני חייב לעשות עם זה משהו.
תמיד הייתה לי קרבה לנושא איכות הסביבה. הפעם הבנתי שאני מתחיל בקטן. רציתי לגעת בראש ובלב של הילדים.
הרעיון הוא שהילדים לא ישתמשו בכלים חד פעמיים בארוחת הצהרים שהם מקבלים מדי יום בבית הספר אלא יביאו מהבית כלים רב פעמיים וישטפו אותם בסבון אקולוגי. במי השטיפה נשתמש להשקיית בוסתן שיגדל ויפרח וייתן פירות וצל. זהו פרויקט מעגלי חי ומקסים", מסביר לי אילן בפשטות.
לזה לקרוא פרויקט? אני חושבת ביני לביני...
"יש משפט אקולוגי שאומר - תחשוב עולמי, תפעל מקומי", אילן כמו קורא את מחשבותיי. "עברתי בין הכיתות", הוא ממשיך, "וניסיתי לשווק את הרעיון. הסברתי בצורה ישירה, אולי אפילו קצת בוטה, בלי ליפייף את הדברים. הרגשתי שאני נוגע בפעם הראשונה באחת הנקודות הקשות והכואבות שמדברת על נושאים מאוד עמוקים; נוגע בשאלה - למה אנשים משתמשים בחד פעמי? עבור התרבות המערבית, הכלים החד פעמיים הם ההמצאה הכי טובה בעולם. מגישים ובשנייה אחת הופ, זורקים ועוברים לדבר הבא ואפשר להספיק עוד חומר. דיברתי על לבם, הסברתי שאנחנו לא רוצים להתמודד עם הלכלוך שלנו. כך נוצר ומתחנך לו דור שנגעל מהפסולת של עצמו. לפני רגע זה היה אוכל טעים ובן רגע – פסולת מגעילה. אני אומר להם חופשי שמשהו לא בסדר. שלא יכול להיות שמשרד החינוך מאפשר לזרוק מיליוני חד פעמיים ביום בכל בתי הספר בארץ. שזה לא הגיוני. הילדים מאוד מבולבלים. הם שואלים שאלות: 'מה זה יעזור? אתה חושב שבאמת 600 תלמידים ישנו משהו? אם זה לא טוב למה בית הספר נותן לנו את זה?' אני עונה להם בכנות מלאה".
אילן מדבר בתחושת שליחות. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר פה במנהיג של תנועה חדשה...
"אני מסביר לילדים בכיתה שאני לא רוצה שבעוד כמה שנים הנכדים שלי יבואו אלי וישאלו – 'סבא, זה נכון שבכל פעם שביקרת בשירותים שפכת 10 ליטר של מי שתייה? כי לנו אין אפילו מים כדי לשתות...' ולא יהיה לי מה לענות להם. אני אומר לילדים שהעבודה היא לשכנע אותם, את הדור הצעיר, ולגדל אותם בתודעה חדשה. שהם יעשו את השינוי כי אנחנו המבוגרים כבר דפוקים. זה קצת בוטה אבל זה מה שאני מרגיש שאני מחויב לעולם, לגן העדן הזה.
גיליתי שבשכל הנושא הזה ברור ונוגע ומובן לרבים. קל להסביר ולשכנע שאנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים. אבל בפועל אנחנו שקועים בדפוסי ההתנהגות ההרסניים שלנו וזה מחריף את הקונפליקט.
"בהתחלה אף מורה לא רצתה ללכת על הרעיון הזה". ממשיך אילן, "רציתי להתחיל בפיילוט של כיתה אחת. כל מי ששמעה על ההשלכות ברחה מ"כאב הראש" של התמודדות עם הלכלוך. התמודדות עם החיים. שתי מורות של הכיתה המיוחדת שלנו הסכימו אבל הילדים נשברו. אמרנו מראש שהפרויקט הזה הוא תחילתה של "הצלת העולם" ולא מכריחים. התנאים של ההתחלה היו קשים. אחרי הכישלון התחילו להצטרף ילדים על בסיס של רצון טוב. הראשון, אלי ליכסנברג, הביא יום אחד כלים מהבית, אכל בכיתה כמו כולם וכשסיים בא למרכז, שטף כלים בכיור והחזיר לכיתה. זה לקח לו 5 דקות. מבחינתי אלי פתח את העידן החדש".
בתרגיל חשבוני פשוט מסביר לי אילן את התרומה החודשית של ילד אחד שמצטרף לפרויקט - "ארבעה ימים של ארוחות בבית הספר, כפול 4 שבועות בחודש. 16 סעודות כלומר 16 צלחות שלא נזרקו לכדור הארץ. זאת התרומה שלו וזה מקסים. הילד מתמלא בחוויה של לקיחת אחריות על החיים. אחרי אלי הצטרפו עוד ילדים. פתאום הם מגלים שלא כל כך קשה להם לשנות דפוסים.
זה הדבר הכי אקולוגי שיצא לי לעשות בחיים. אני מרגיש פה ראשוניות.
בתחילת הדרך היה מאוד קשה לבית הספר לקבל את זה. התהליך הוא לא פשוט. הקונפליקט של כל מורה הוא גדול. המשאב העיקרי הדרוש לפרויקט הוא זמן. כיוון שהמערכת כפופה למשרד החינוך ויש רצון שהילדים ידעו הרבה חומר החד-פעמי הוא כל כך נכון לבית הספר. אפשר להספיק עוד חומר. גם היום מסתכלים עלינו במוזרות. אומרים לנו - אין סיכוי, מה זה השטויות האלה?! אבל מרגע שקיבלנו מהמנהלת את ברכת הדרך יצאנו לעבודה. כרגע זה הילדים ואני. כל השאר לא מפריעים ולא עוזרים.
בנינו עגלה מיוחדת שקולטת את מי השטיפה. בעזרתה אנו משקים עצים שנתרמו לבית הספר על ידי אחד האבות והמחלקה לאיכות הסביבה במועצה וניטעו בט"ו בשבט. בינתיים אין הד לעשייה", מודה אילן. הילדים הציניקנים שואלים - "מה זה יעזור" אבל אני מאמין בלעשות משהו טוב ולבסס אותו. לאט לאט זה יתפשט. אין דרך אחרת. זה יעבוד. הילדים ימשיכו. העצים יגדלו. הם יתחילו להשוויץ. מבקרים והורים יחשפו לזה. אנחנו כל כך בהתחלה. יש שמעודדים אותנו אבל יש גם רבים שצוחקים או שמקבלים אותנו במוזרות".
אחרי סיור באתר המדובר (מבחינתי זה היה יותר מפגש מרגש עם תלמידי הכיתה 'שלי' ועם צוות המורים...) אני פוגשת קבוצת ילדים מהפרויקט רגע לפני שהם רצים לחזרות לטקס יום ירושלים.
הם מסבירים לי מה הביא אותם להצטרף -
גל בלוך מקיבוץ מירב - "זה כיף לבוא לשטוף כלים עם כל החברים מהכיתה שלך!"
"כיף לעזור לסביבה" מוסיף ישי ארנרייך ממחולה.
עומר סטולפנר משלוחות אומר לי ש"זה כיף לתרום ולהרגיש שאתה חלק מהרעיון לשמור על העולם שיהיו לנו מים ולהגן על החור באוזון".
עינב רותם משלפים מתנדב להסביר לי: "עשינו חישוב וגילינו שחסכנו כבר 4,000 צלחות"!
וגיל כהן משלוחות מכריז - "זו הרגשה טובה שאתה יכול להציל את העולם"...
והם ממשיכים -
עומר – "אותי שכנע שאילן סיפר על הנזק שעושה צלחת חד פעמית לסביבה. הרגשתי ממש לא נעים שאני הורס לעצמי את העולם. זה דיבר אלי ללב. הבנתי את זה".
ישי – "אם אנחנו לא נתחיל, מה יהיה בהמשך?"
גיל – "צריכים להראות לכולם שזה עוזר. צריך שזה יתגלגל עד שיגיע לכולם ושיבינו שזה משהו טוב".
עינב – "כבר אין מקום על המתקן לייבוש הצלחות".
אני מקשה - איך אתם מסתדרים עם העובדה שזה על חשבון ההפסקה שלכם?
"לי זה לא משנה בכלל", קופץ אחד מהם, "אני רוצה לשחק כדורגל אבל זה צ'יק צק. באים, שמים קצת ג'ינג'י (כך הם קוראים לסבון האקולוגי) שוטפים והולכים להפסקה. העולם מרוויח מזה וזה לא נורא אם אתה מפסיד קצת זמן".
גל מסביר בפשטות - "את המחיר של לשטוף על חשבון ההפסקה אני מוכן להקריב. זה או עולם או הפסקה. בעוד 100 שנה, אם לא היינו, יש מצב שאולי לא יהיה פה כלום. אנחנו מרגישים גאווה. יש מורים שמתלהבים. גם המורה שלנו הצטרפה. בכיתה שלנו רק 10 ילדים עוד לא הצטרפו".
גיל - "אני מבין אותם. זה ילדים שרוצים הפסקה. קשה להם לשטוף את הכלים. עכשיו בדיוק יש עוד אחד שפתאום הצטרף. אם אנשים ממש יאמינו בזה יהיה פה תור שיגיע עד לחדר מורים".
מה עם ההורים? הם יודעים על כך? מעודדים אתכם?
"ההורים מעודדים", מסכימים כולם.
"ההורים שלי שמחו מאוד", מדגיש גיל. ועומר מוסיף – "אמא שלי אמרה לי – 'בשמחה'".
אני מנסה לברר אם יש משהו נוסף שהשתנה אצלם בנושא איכות הסביבה מעבר לשטיפת הצלחת בצהריים
גל – "פעם היו אוכלים אצלי בבית כל ערב בכלים חד פעמיים. עכשיו רק פעם בשבוע. הערתי להורים שזה לא טוב".
"זה לא מבעס להיות פורצי הדרך?" שואל אותם אילן
וכולם עונים מיד בלא החלטי.
"עד שהגעת", הם אומרים לאילן, "לא הבנו את העניין. אתה באת ואמרת לנו את האמת. בכיתה שלנו, כיתה ה1 של רחל פרידמן כמעט כולם אקולוגיים".
וגיל מוסיף - "אם כולם היו היית יכולה לכתוב שאנחנו הכיתה הירוקה".
זה תלוי לדעתכם בעידוד של המורה?
הילדים עונים שלא. שזו הייתה ההחלטה שלהם ושהמחנכת לא אמרה להם כלום.
"אם היא לא הייתה רוצה היינו משכנעים אותה", אומר אחד מהם.
אילן חולק עליהם. הוא אומר שיש למורה חלק בהתגייסות של התלמידים.
"אם אתה לא מתחבר לזה זה לא שווה. זה בחירה שלך. צריך לבוא מתוך אהבה לסביבה", מסכם אחד הילדים.
אילן שומע את הילדים ומתרגש - "הילדים פה מבינים פתאום אקולוגיה אמיתית.. הם משלמים מחיר אמיתי".
- "זה לא מחיר בשבילי" אומר אחד הילדים.
וגיל מוסיף לסיום - "אחד המבוגרים שעבר פה וראה אותי שוטף את הכלים ומשקה את הצמחייה אמר לי - "תשמור על העולם ילד".
"עכשיו היא תקרא ככה לכתבה בעיתון", מכריז עומר ומיד אני יודעת שכך יהיה.
אחרי שראיתי במו עיני התלהבות כזו של ילדים לעשייה שאינה תלויה בפרס או מדליה. אחרי ששמעתי במו אזני ילדים המונעים מתוך ערך ומוכנים לשלם מחיר אישי כדי לממש אותו יום יום, באופן מעט סזיפי. אחרי שהירוק של הצמחיה הגדלה ופורחת סביב הכיור לשטיפה מבשם את ביקורי, אחרי כל אלה אני נפרדת מאילן וחבורתו עם תחושה מרוממת.
כשאחשוב לקנות את הכוס החד פעמית הבאה אין לי ספק שהם יהיו לנגד עיני

חסר רכיב