תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תשע קריעות לתשעה באב

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
תשע קריעות לתשעה באב
קריאה להעמדת האבל של תשעה באב
גם כאב לקריעה על מגוון היבטים של משברים כאן ועכשיו
הרב רונן לוביץ
לתשעה באב אין יחסי ציבור טובים. סקר מכון גוטמן מלמד כי 85% מאזרחי ישראל היהודים מקיימים סדר פסח כלשהו, 71% מדליקים נרות בחנוכה ואף את חג פורים חוגגים 53% מהיהודים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים גדול בוודאי עוד בהרבה. אולם כמה אנשים צמים בתשעה באב, ואיזה אחוז מכלל האוכלוסיה מציינים אותו בדרך אחרת כלשהי? שאלות אלה הסקר כלל לא בדק.
אתרע מזלה של תקופת האבל והיא חלה בתקופת החופש הגדול, וכך אפילו מוסדות החינוך המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם, חגים מעליה ואינם מתעכבים. ובכלל למי יש חשק להתעכב בעצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכל כולו תוגה ויגון. האין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר?! האין לנו מלוא החופן בעיות לאומיות ועולמיות שעלינו להיתפס דווקא לחורבן המקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור קל ומהר את תשעת הימים מבלי להירטב.
בדברים הבאים ברצוני לטעון שאין להעמיד את אבל תשעה באב רק על חורבן הבית, אלא לראות בו אב למגוון היבטים של משברים בחיינו כאן ועכשיו. אב מכיל לדעתי אלף-בית של בעיות עם ישראל בזמננו הראויות לקריעה, ולהלן יוצגו תשע קריעות המכילות קריאות לשינוי.
א. הקריעה הלאומית
אי אפשר להבין את מצב עמנו כיום מבלי להתחיל מהחורבן. אי אפשר להבין את המצב הדמוגראפי של עם ישראל, את הפזורה ואת ההתבוללות מבלי להתחיל מכך שבתשעה באב לפני 1934 שנים חרב המרכז המאחד של העם. ראשיתם של המתחים בין עדות, זרמים ומגזרים בעם ישראל, כמו גם ההתרחקות משמירת תורה ומצוות נעוצים באותו חורבן.
ב. הקריעה המוסרית
השברים המוסריים ניבטים אלינו מכותרות העיתונים: אלימות בתוך המשפחה, אלימות בבתי הספר, במועדונים וברחובות, סחר בנשים, התעללות בילדים, היחס כלפי עובדים זרים. לא מדובר במקרים, מדובר בתופעות. האם אנו ממלכת כהנים או ממלכת כוחנים?! מי שעדיין מאמין שאנחנו עם סגולה צריך שתהיה לו הסגולה של אורך נשימה, אבל יחד אתה צריך גם יותר מקורטוב של קוצר רוח כלפי תופעות אלה, כי כמה זמן אפשר יהיה עוד לחיות כאן על זמן שאול. הרי ארץ ישראל מקיאה עושי תועבה (ויקרא י"ח), ויש לה סיסמוגרף רוחני רגיש, התובע רף מוסרי גבוה מהרוצים לחיות ולהתקיים עליה. האסון הראשון שאירע בתשעה באב הוא שנגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ. המסר הראשון צריך להיות קריאה לשינוי, כדי שלא ייגזר עלינו להיגזר ממנה.
ג. הקריעה על קדושת החיים
בט' באב מתאבלים גם על חורבן ביתר: "עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל ונפלו כולם ביד העכו"ם ונהרגו" (משנ"ב תקמ"ט). משמעות לכידתה ונפילתה של ביתר, לפי הגדרה זו, איננה בכישלון הבאת הגאולה המשיחית על ידי בר כוכבא, אלא במותם של אנשים רבים מספור. בהכנסת ביתר לעניינינו באה ההלכה להזכיר לנו שגם בתוככי האבל הלאומי הגדול אל נשכח להתאבל על אובדן חיי אדם. אולם לא די בכך שנתאבל. יש לעשות הכל כדי שכלי הרכב שלנו לא יהיו כלי משחית. צריך לומר "לשם ייחוד" ולהתכונן נפשית לפני כל תחילת נסיעה. מי שמקפיד על צום בתשעה באב צריך להקפיד גם על זהירות בחיי אדם, שכן "יש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור" (רמ"א, יו"ד קטז, ה), ואל יאמר אדם "שומר פתאים ה'", כי רק מי שמשתדל מאוד בשמירה, ה' שומרו (בא"ח לפר' פנחס).
ד. הקריעה הכלכלית
"אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה", כך קרא הנביא ישעיה, והוא עודנו קורא את אותה קריאה גם כיום בכל שבת חזון, אבל מי שומע? העיקר המנגינה. שתהיה מנגינה יפה של "איכה", הלא רק פעם בשנה קוראים בה את ההפטרה. אילו היו קוראים את ההפטרה עם תרגום לישראלית היינו שומעים את הנביא ישעיה אומר: "הלחמו בעוני, מגרו האבטלה, דאגו לזקנים, לנכים ולמוגבלים, צמצמו פערים בין עשירים לעניים וקצצו בשכר הבכירים". במחשבה שנייה: גם התרגום מן הסתם לא היה מועיל. אחרי הכל, מה כבר מבין נביא בכלכלה?
ה. הקריעה החברתית
אהבת חינם שבעזרתה ניבנה וניגאל היא משאת נפש רחוקה ודיבורים על אחדות הפכו זה לא כבר למילים שחוקות שאינן אלא מס שפתיים ולהג בעלמא. ברם, ניתן להציב יעדים ריאליים ומעשיים לשיפור האקלים החברתי: חיזוק הנכונות להקשיב לבעלי דעות אחרות, מיתון וריכוך ההתלהמות המילולית כלפי בעלי פלוגתא בשאלות שעל סדר היום הציבורי, כיבוש השמחה לאיד בנפול אישי ציבור והדשדוש במדמנת השחיתות. "חבור עצבים הנח לו" - אפילו אם ישראל עובדים ע"ז, אם הם מחוברים יחד, הקב"ה מניח להם (ב"ר, לח). בשביל אחדות נצטרך כנראה משיח, אולם חיבור תקין הוא משימה הנמצאת בהישג ידינו.
ו. הקריעה ההלכתית
לימדו אותנו שסיפור קמצא ובר קמצא ממחיש את העובדה שירושלים חרבה בגין שנאת חינם. לימדו והטעו. לא זה המסר של הסיפור. לכו, שאלו את בר קמצא עצמו, ויאמר לכם: לא בגלל שנעלבתי מקמצא הלכתי להלשין למלכות, אלא "הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו בו" (גיטין , נ"ה ע"ב). חוסר רגישותם של חכמים לעלבונו של החלש, חוסר הנכונות להיחלץ לעזרתו הם שדחפו אותו לגרום לחורבן. האם רק בחוסר רגישות עסקינן? לא ולא. יש לסיפור המשך, והגמרא דואגת להבהיר לנו את המסר באופן שאינו משתמע לשני פנים: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". הכל היה ניתן עדיין לתיקון, אילו הסכים אותו רבי זכריה להקריב את הקורבן שהטילו בו מום בשפתיו. אולם הוא היה פורמליסט, פונדמנטליסט, נוקשה וצמוד לדקדוקה של הלכה. יחרב העולם, הוא לא יסטה כמלוא הנימה מהחוק היבש. והעולם נחרב.
יש חכמים היושבים שם עד היום, לדוגמא בדינן של נשים מסורבות גט, אשר כמו בר קמצא, נקלעו בטעות לסעודת חתונה לא נכונה. יושבים הם בענייני בירור יהדות או בקביעת תוקפו של גיור. ריב אומללה ודמעת העשוקים לא יבואו אליהם, ומתוך ארגז הכלים ההלכתי הם אינם מוציאים את הכלים העשויים להקל. להם יש להזכיר את דברי חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה" (ב"מ ל,ב).
ז. הקריעה על המנהיגות הרוחנית
כשהעולם נחרב, קם איש מתוך העדה ורבן יוחנן בן זכאי שמו והשכיל לבנות עולם חדש ביבנה. לא אלמן היה ישראל, וקמו לרבן יוחנן ממשיכים בדמות רבן גמליאל דיבנה, רבי עקיבא, ורבי יהודה הנשיא וחבריהם התנאים, וחידשו את היהדות מתוכה. תחת הכוהנים באו החכמים, במקום עבודת המקדש והמתקשר אליה נוצקו דפוסי הלכה חדשים, כתחליף לקרבנות התגבשה התפילה וכחלופה לשינון בעל פה נכתבה המשנה.
עולם יהודי שלם חרב בשנית עם השואה, ועולם אחר קם כאן במדינה, עולם חדש של עצמאות יהודית ושל מודרנה שמשמעותן ניהול מדינה וצבא, טכנולוגיה, מדע ורפואה, שוויון מגדרי ועוד. האם זכינו בזמננו למנהיגות רוחנית בעלת חזון ויוזמה, עוז ותושיה, חדשנות ויצירה כפי שהיה בדור החורבן? האבל מזכיר לנו את הצורך ברבן יוחנן ורבן גמליאל של דורנו שיתקנו תקנות לזכר העבר, ויחד עם זאת יעצבו עולם רוחני מתחדש.
ח. הקריעה האוניברסאלית
חורבן ירושלים וגלות השכינה נתפסים במקורותינו כאסון גלובאלי, ולא רק לאומי, וכך חזון הגאולה מכיל שאיפה "לתקן עולם במלכות שדי". החורבן הוא עבורנו תזכורת לכך שהמין האנושי כמו גם העולם כולו נתון במצב שבור ופגום. אחרי גירוש אדם וחווה מגן עדן, בורא עולם פנה לאדם בקריאה: "אַיֶכָּה", ודרשו חז"ל שהוא קונן עליו "אֵיכָה" (ב"ר י"ט, ט'). וכך בכיוון ההפוך קריאת "איכה" צריכה לעורר בנו את השאלה: "איכּה?" איה אנו? האם מדווי האנושות אינם מענייננו או שגם בתוך דאגותינו אנו רואים גם את העולם הסובב על צרותיו ותחלואיו. בתשעה באב אנו כואבים את מצבה של החברה האנושית כולה, וזוכרים שגם אם העולם זה אנחנו, זה לא רק אנחנו.
ט. הקריעה הדתית
לבסוף, הנקודה הארכימדית: בית המקדש. אם עד לפני מספר שנים כאבנו את העובדה שמקום המקדש שועלים הילכו בו, הרי שבשנים האחרונות נוסף מכאוב למכאובנו כאשר בערמומיות שועלית מכחישים בעלי דבבנו את דבר קיום המקדש, שולחים ידם להרוס כל עדות לעברנו, וממקדים בהר הבית את מאבקם בנו. האסון האחרון שקשרו חכמינו לתשעה באב הוא: "נחרשה העיר". גם היום חורשים את העיר וחורשים בה מזימות.
תשע הקריעות הללו הן תשע קריאות לחשבון נפש אמיתי, ורק לשם כך הן באו. הן לא נועדו לקטרג על עם ישראל. על אלה אני בוכיה ואלה תשע דמעותי לתשעה באב דהשתא. נכון, לא כל הדמעות שוות בגודלן, אבל כולן לחות, כולן מרות כמי הים ורותחות כחומו של יום ושערי דמעות לא ננעלו (ב"ה נ"ט, א'). אליהן אוסיף עוד קריאה לשנה הבאה, ואף היא עולה מן החורבן. זוהי קריאה של תקווה, שהרי מתוך החורבן נשמע שכבר נולד מושיעם של ישראל (איכה רבה א'), ומתוך שנתקיימה נבואת החורבן של אוריה נשמעה קריאתו של רבי עקיבא שתתקיים נבואת הישועה של זכריה (מכות כ"ד, א'), שכן ישראל כשהם יורדים - יורדים עד למטה וכשהם עולים - עולים עד למעלה.
ניר עציון
מובאות-
למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכל כולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר?! האם אין לנו מלוא החופן בעיות לאומיות ועולמיות שעלינו להיתפס דווקא לחורבן המקדש?
יש חכמים היושבים בענייני בירור יהדות או בקביעת תוקפו של גיור. ריב אומללה ודמעת העשוקים לא יבואו אליהם, ומתוך ארגז הכלים ההלכתי הם אינם מוציאים את הכלים העשויים להקל. להם יש להזכיר את דברי חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה"
הנביא ישעיה קורא אותה קריאה בכל שבת חזון, אבל מי שומע? העיקר המנגינה. שתהיה מנגינה יפה של "איכה". אילו היו קוראים את ההפטרה עם תרגום לישראלית היינו שומעים: "הלחמו בעוני, מגרו האבטלה, דאגו לזקנים, לנכים ולמוגבלים, צמצמו פערים בין עשירים לעניים וקצצו בשכר הבכירים". במחשבה שנייה: גם התרגום מן הסתם לא היה מועיל. אחרי הכל, מה כבר מבין נביא בכלכלה?
חסר רכיב