תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קולם של האחים

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
קולם של האחים

 

קולם של האחים - יונה ברמן
(דברים שנשאה יונה בטקס הזיכרון בהר הרצל)
ביום שקמנו מה"שבעה" כתב אבי, נתן שנור, למאיר שלנו:
"על משכבי בלילות התפללתי בלבי:
אל נא בני, אל נא תנחילנו את הכבוד הגדול!
אל נא תעטרנו באות הגבורה!
פחדתי, בני, שהפעם לא תשמע בקולי.
רעדתי פן יגבר עליך קול אדיר וחזק
שנגדו לא תוכל עמוד"...
עברו כבר 43 שנים מאז המלחמה. אמי ואבי, נתן והינדה שנור, כבר אינם בין החיים. כמוהם רוב ההורים השכולים שבניהם לחמו בקרבות הקשים על שחרור ירושלים במלחמת "ששת הימים" ונפלו בה. נשארו אלמנות הנופלים, ילדיהם היתומים שהם כבר מבוגרים מאבותיהם שנפלו, ואחֵי הנופלים, שאני נמנית עליהם.
בת 19 הייתי, בסיום טירונות הנח"ל, כשפרצה מלחמת ששת הימים ולקחה את אחי מאיר אל אחד הקרבות ההרואיים כאן בתעלות הגבעה הנוראה הזו. כאן לחם אחי הצנחן מול חיילי הלגיון הירדני, וכאן באחת התעלות במעלה הגבעה הוא נפל באותו לילה של לחימה עיקשת ואמיצה יחד עם מפקדו יואב צורי ז"ל.
מאיר היה אחי הבכור. נחלאי וצנחן. הוא הספיק לסיים את שירותו הצבאי הסדיר ולהחליט שהוא רוצה להישאר קיבוצניק בבארות יצחק. הוא בחר להיות חקלאי ולעבד את השדות, לפתוח תלמים ארוכים וישרים ולנהוג בקטפת שתלשה את סיבי הכותנה הלבנה והצמרית בימים של תחילת הסתיו. הוא גם הספיק לאהוב חברה ואולי אפילו לרקום תכניות לעתיד.
אבל אז פסק הכל באחת. מאיר לא חזר מהמלחמה וביתנו חשך.
קמנו מה"שבעה" המקוצר בערב חג השבועות. אמא שלי התקוממה בקידוש החג ולא רצתה שאבא יברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כפי שאנו כיהודים שומרי מסורת נוהגים לקבל כל חג משלושת הרגלים. היא ואבא כבר איבדו, כל אחד, אחים, הורים וקרובים בשואה. היא ואבא כבר איבדו יחד את ביתם הצעיר והנכסף בהרי חברון, את קיבוצם - כפר עציון - שהיה להם התגשמות החזון של עלייה והתיישבות בארץ ישראל.
למחרת חג השבועות נסענו אבא, אמא, אני ואהרון אחי הצעיר להר הרצל בירושלים. את גופות הנופלים קברו אנשי הרבנות הצבאית בהר הרצל בירושלים ובבתי הקברות הארעיים, בארי ונהריה, בלא נוכחות בני המשפחות, ורק בתום ששת ימי הקרב יצאו השליחים מקצין העיר אל בתי השכולים להודיעם על הנופלים.
יצאנו מחיפה לירושלים עיר הקודש. ברחבי הארץ שררה אווירה של התרגשות גדולה. דגלי המדינה נישאו בדרכים, שירי מולדת, שירי מלחמה ו"ירושלים של זהב" הושמעו ברדיו. הר הבית בידינו, העיר העתיקה והכותל המערבי, גוש עציון ולטרון.
ובתווך, בינות הקהל החוגג, פסענו אנו - אבלים, כואבים ומבטינו כבויים.
מכאן תתפצל לה דרך ארוכת שנים - חיי המשפחה השכולה שפיסות של אבל וכאב תמידי הם תמהיל קבוע בחייה.
בספר התנ"ך, ספר הספרים של העם היהודי, נמצא ביטוי חזק לשכול שפקד הורים שאיבדו את היקר להם מכל, את הילד שלהם.
יעקב אבינו איבד את יוסף בנו האהוב, וכך כתוב: "ויתאבל על בנו ימים רבים... וימאן להתנחם ויאמר כי-ארד אל-בני אבל שאולה" (בראשית ל"ז, ל"ה).
בדוד המלך הכתה הבשורה על רצח אבשלום בנו המורד, וכך כתוב: "והמלך לאט את-פניו ויזעק המלך קול גדול, בני אבשלום, אבשלום בני בני" (שמואל ב', י"ט, ה')
גם בכייה של רחל אמנו המוזכר בדברי הנביא ירמיהו: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם" (ירמיהו ל"א, ט"ו).
היה חשוב לי לעיין בספר הספרים ולקבל אישור לכך שגם בסיפורי התנ"ך השכול הוא כאבם המדמם של ההורים. איבר שנגדע מבשרם החי. לא מצאתי התייחסות לכאבם של אלמנות, יתומים ואחים שכולים.
אבטא ברשותכם את קולם של האחים:
אני לא יודעת מתי התפניתי לבכות על אחי שאיננו. אולי לא חוויתי אף פעם את הרגע הזה. כי ברגע שבאה הבשורה המרה והסיעו אותי מהצבא לבית ההורים האבל, נשאבתי למערבולת ענקית של רגשות. אמא נשברה כשראתה אותי ובכתה, ואבא עמד לידה. מי הייתי באותו רגע בלתי נשכח ומכונן? בתם הקטנה הזקוקה להגנה וחום או "אמא" ו"אבא" שלהם, כי הם כל כך נשברו ונחלשו? גם אחי בן ה-14 לא ידע את נפשו. באותן דקות ראשונות של מפגש עם המוות שלא היינו מוכנים אליו כבר נטוו הדפוסים להמשך הדרך. לא ידעתי עד כמה אני במצוקה ועד כמה אני זקוקה ליד מלטפת וחמה שתדובב אותי על הכאב שאני חשה. כולנו מכירים את המשפטים: "תשמרי על ההורים", "אל תתני להם ליפול". וזה מה שעשיתי, עם ייסורי מצפון שלא הרפו. האם אני בסדר? האם אני יכולה להמשיך בחיי שלי?
לא ידעתי עד כמה אני מוותרת על קולי ועל מאוויי, עד כמה איני מעזה לשמוע את קולותיי שבעמקי הנפש. את הכאב שלי, כאחותו של מאיר. עד שבמשך השנים לא יכולתי עוד לצייר אותו בקווי דמותו כפי שהיו. משהו נמחק בי וכאב האובדן וההתמסרות שלא להכאיב להורים ולהלך לצידם טשטש את הגבולות והעצים את הכאב.
יום אחד נתקלתי בספר שכתבה עיתונאית אמריקאית שאיבדה את בנה בן ה-10 שהיה חולה לב. באבלה על בנה היא גילתה שאם לא תתמודד עם כאבם של ילדיה הנותרים דווקא בעת המשבר, היא "תאבד" גם אותם. הם ידשדשו לבדם בחשיכה שבבית. קראתי ובכיתי.
הספר הזה היה צעד ראשון לשיכוך הכאב והעומס הרגשי והכעסים שהיו בי. בפעם הראשונה מישהו הרגיש אותי... כל כך רחוק ברחתי ממני... ישנם אחים שכולים שהרחיקו אל מעבר לים כדי לברוח מעצמם ומיגונם שלא טופל, וישנם אחרים שלא מצאו מזור לנפשם. אני מודה למשרד הביטחון וארגון "יד לבנים" שמצאו בשנים האחרונות את הדרך להתייחס גם לקבוצת האחים, ועוד רבה העבודה.
אני עומדת מעל במה זו בירושלים, עיר הולדתי, העיר אליה פונתה אמי עם מאיר במשוריינים שנסעו בחסות החשיכה מגוש עציון לירושלים בחורף תש"ח, העיר עליה מסר אחי את חייו במלחמת ששת הימים. עיר הבירה, עיר הקודש והנצח. עיר שאני אוהבת בה כל אבן וכל סמטה, אבל חשה דאגה לעתידה. עדיין נאבקים אנו על צביונה ומעמדה מזה 43 שנים.
מי ייתן ותתגשמנה נבואות הנחמה של נביאי ישראל, ובהן נבואתו של הנביא ירמיהו:
"בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ; בימים ההם תיוושע יהודה וירושלים תשכון לבטח" (ירמיהו ל"ג, ט"ו).
מובאות:
יצאנו מחיפה לירושלים עיר הקודש. ברחבי הארץ שררה אווירה של התרגשות גדולה. דגלי המדינה נישאו בדרכים, שירי מולדת, שירי מלחמה ו"ירושלים של זהב" הושמעו ברדיו. הר הבית בידינו, העיר העתיקה והכותל המערבי, גוש עציון ולטרון. ובתווך, בינות הקהל החוגג, פסענו אנו - אבלים, כואבים ומבטינו כבויים
לא ידעתי עד כמה אני במצוקה ועד כמה אני זקוקה ליד מלטפת וחמה שתדובב אותי על הכאב שאני חשה. כולנו מכירים את המשפטים: "תשמרי על ההורים", "אל תתני להם ליפול". וזה מה שעשיתי, עם ייסורי מצפון שלא הרפו. האם אני בסדר? האם אני יכולה להמשיך בחיי שלי?

חסר רכיב