תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

כוחו של ניגון

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
כוחו של ניגון

 

נילי בן ארי
"מהיכן זכה אבינו יוסף שחזר ושתלו הקב"ה במשפחת בית אביו? אלא ניגון של אבותינו שנשתמר בפיו שמרו והעמידו על בסיסו והעמיד תולדות כמותו בנים ובני בנים שאני ואתם מהם. הוא שאני אומר, אל תשנו ממנהג אבותיכם. ולא באלו המנהגים שבאים מכוח התורה בלבד, אלא אף בזמירות ובניגונים".
לעבד נמכר יוסף / ש"י עגנון
סיפורו של עגנון עוסק באחד מאבותיו של המספר, חטוף שהוגלה מביתו וממשפחתו, וחזר לאחר כמה שנים כעבד לעיר מולדתו. נתגלגלו הדברים ובני משפחתו פדו אותו מבלי לדעת שהוא בנם.
גם הוא לא ידע מי הוא.
בליל שבת, כששרה המשפחה את הפיוט החשוב 'כל מקדש שביעי', במנגינה המקובלת והנהוגה משנים במחוזות גליציה, הצטרף הנער לשירה ובזכות המנגינה והאנחה במקום המתאים זיהו אנשי המשפחה את בנם.
פרק א'
סיפור זה אהוב מאוד על בני משפחתי ועליי. אבי ז"ל אהב לשיר את הפיוט 'כל מקדש שביעי' במנגינה המונוטונית והמאוד לא מנגינתית שלמד מאבותיו.
כשלוש שנים לאחר פטירת אבא נסענו לטיול ראשון בעולם והוזמנו להתארח בשבת בציריך, בבית אחותה של המחותנת שלנו – משפחת מנדל ובטי הלפרן.
משפחת הלפרן אירחה אותנו כיד המלך והשפיעה עלינו שפע רב. בליל שבת, קידש הדוד מנדל על היין ואני, שעדיין מתגעגעת לקולו של אבא, שמעתי לפתע קידוש בנוסח שקידש בו אבא. רק סבא ז"ל, אבא ז"ל ואחי יודעים לקדש במנגינה זו. דמעות זלגו מעיניי. הדוד מנדל, שהבחין בכך, שאל אותי לפשר התרגשותי. עניתי לו שרק אבותיי יודעים לקדש במנגינה זו. לאחר בירור קצר, התברר שהדוד מנדל ואביו הגיעו לציריך מגליציה, מאותו אזור שאבא נולד בו.
התחלנו בשיחה ערה על מנהגי המחוז, ואכן, טעמו של המלפפון החמוץ שנכבש בבית, היה בדיוק כטעמו של המלפפון החמוץ שכבשה סבתא ז"ל.
השאלה הבאה של הדוד מנדל הייתה: "נו, ולשיר 'כל מקדש שביעי' בנוסח יהודי גליציה את יודעת"?
פתחנו בזמר, וחשתי את אבא עומד מעליי ומנענע בראשו כאומר: "חן חן!" מני אז, אני מקפידה לשיר את הפיוט כמו בבית אבא.
פרק ב'
לפני כמה שנים, באחד השיעורים שהעברתי לחברי טירת צבי, לימדתי את סיפורו של עגנון 'לעבד נמכר יוסף', והוספתי את החוויה האישית שלי. קדיש גולדברג, חבר טירת צבי, הוסיף סיפור משפחתי מרגש משלו - סיפורה של לִבי, אחייניתו. רשמתי את הסיפור מפיו ואף קיבלתי אישור למהימנותו מפי אביה של לבי, אריה נאור.
כדרכם של שומרי אמוני ישראל שמוצא משפחתם בגליציה, נהג גם אריה נאור לשיר בכל ליל שבת את הפיוט 'כל מקדש שביעי'. בהגיע בתו לבי לכתה י"א וכדרכם של בני נעורים מתבגרים, סירבה להצטרף לזמר המשפחתי ושאלה: "מדוע צריך לשיר זאת בכל שבוע, המנגינה כל כך משעממת וחוזרת על עצמה!".
אביה ענה לה: "נכון, אולי זה לא השיר הכי יפה בעולם, אבל רבים מיוצאי אירופה שרים אותו במנגינה זו. כך שר סבי, כך שר אבי, ואני ממשיך את השרשרת. מזה דורות נשמרת המנגינה, וכיוון שכך, מן הראוי להמשיכה".
באותה עת עמדה לבי לפני מסע לפולין עם בנות כיתתה והשתתפה בתכנית הכנה למסע. בין השאר, הגיע לבית ספרם באותו שבוע יהודי כבן שבעים, יליד רוסיה, שעבר את מלחמת העולם השנייה כפרטיזן וסיפר את סיפורו.
הוא היה ילד בן שתים-עשרה. הנאצים ריכזו את כל יהודי העיירה כדי להוציאם להורג. אמו לקחה אותו, הראתה לו את עצי היער שבאופק, השביעה אותו, ודחפה אותו לכיוון היערות: "לך בני, ברח אל היער, שם תחבור אל הפרטיזנים".
הנער ענה: "אמא, אני רוצה ללכת אתך". שוב דחפה אותו האם ואמרה: "לך, בני וחיה!"
יותר לא ראה הנער את בני משפחתו.
הוא תעה בסבכי היער, עד שלפתע הבחין בקבוצת פרטיזנים, שכיוונו אליו את רוביהם ושאלו:
- "מי אתה?"
- "אני יהודי. אני מחפש את הפרטיזנים".
היו אלו פרטיזנים יהודים. הם חששו שהוא נשלח על ידי הגרמנים כדי לרגל אחריהם וביקשו שיוכיח את יהדותו.
- "עשו לי ברית מילה".
- "זה לא סימן, יש גם גויים שעברו ברית מילה".
הנער בא מבית לא דתי, והתקשה למצוא הוכחות ליהדותו.
- "אני מכיר את הקצב היהודי, את כתובת בית הכנסת".
- "זאת יודעים כולם, זה לא משכנע".
- "אני יודע כמה מילים באידיש".
- "זה לא משכנע, אתה חשוד. אם לא תשכנע, נהרוג אותך..."
חשב הנער וחשב, ולא ידע מה לאמר. פתאום נזכר במנגינה ששמע בבית הסבא שלו, מנגינת הפיוט 'כל מקדש שביעי'.
(הפרטיזן בן השבעים החל לפזם את הפיוט לפני משלחת בנות י"א, ולבי החלה לבכות...)
כששמעו הפרטיזנים היהודים את הנער שר "כל מקדש", הם אמרו:
- "אם אתה שר 'כל מקדש', אתה יהודי".
פרק ג'
ברכה גורן ז"ל, חברת שלוחות, הייתה ניצולת השואה. זיכרונותיה של ברכה היו כאובים ושותתי דם והיא התקשתה לדבר עליהם. יום אחד כשחינכתי את נכדה אייל בן צבי בכיתה י"א בביה"ס שק"ד, ניאותה ברכה להפצרותיי והסכימה לבוא לבית הספר בעשרה בטבת, ולחלוק אתנו מעט מזיכרונותיה.
ברכה באה ממשפחה חרדית בכפר בהונגריה. כשתמה המלחמה השתחררו ברכה ואחותה ונלקחו באמבולנסים של הרוזן ברנדוט לשבדיה כיוון שאחותה חלתה בשחפת. בקבוצה היו בנות נוספות מהונגריה. ברכה ספרה שכולן מחקו את עברן והפסיקו לקיים מצוות. הן לא דיברו על הבית, על מה שהיה שם, וניסו להכשיר עצמן לחיים חדשים בארץ ישראל.
היישוב בארץ שלח אליהן שליחים שלימדו מעט עברית, היסטוריה, ריקודים ושירים.
יום אחד הגיע לקבוצה שליח דתי. בליל שבת הוא קידש על היין. הבנות, שמזה שנתיים לא שמעו קידוש ולא התפללו, נכנסו להיסטריה והחלו לצעוק ולבכות. השליח לא הבין מה קרה, ולא היה מודע לכך שנגע במיתרים חשופים ורוטטים.
פרק ד'
מספרים על יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פונביז', שנסע לליטא בתום המלחמה וחיפש ילדים יהודיים במנזרים. אנשי הדת הנוצריים ניסו להצר את צעדיו, וקשה היה לגלות את הילדים. הרב נכנס לאחד המנזרים, ראה את הילדים והחל לשיר "שמע ישראל", "המלאך הגואל". בלבם של הילדים היהודיים נעור זיק של געגוע, הם החלו לקרוא "מאמע" ולבכות, ואז קמו ממקומותיהם והלכו אחר הרב...
עדות על כך התפרסמה באחד מאתרי האינטרנט החרדיים:
הייתי בת 4
אמי החביאה אותי
במנזר "סאן-פטר" שליד ליטא.
"עד שאחזור"
היא אמרה.
"בינתיים זכרי!
את יהודייה".
.....
הסתירי במשך היום את יהדותך...
ובלילה, אחרי כיבוי האורות,
התפללי לאבינו שבשמיים
שישמור ויגן עליך
... "אני הולכת ילדתי
וכשאחזור אני רוצה לראות אותך, ילדתי
כמו שעזבתיך. יהודייה. בת ישראל חזקה."
.......
ערב אחד.
לפני כיבוי אורות.
הוא הופיע.
לקח כיסא קטן, ועמד עליו באמצע החדר.
הוא היה גבוה עם זקן ארוך לבן וכובע שחור...
הוא עמד על הכיסא, הסתכל עלינו ושתק...
הנזירות היו בפתח.
גם הן הסתכלו.
ופתאום
בשקט
התחיל לבכות. ולבכות.
הדמעות ירדו לו על הזקן.
הם הזכירו לי יהלומים.
ואז
בשקט הוא התחיל לשיר
"שמע ישראל השם אלוקינו...
"המלאך הגואל אותי...
המלאך הגואל אותי מכל רע..."
......
קמנו מהמיטות
אני. ואנט. פטריסיה. ומרים.
וכל מי שהייתה לה נשמה יהודית.
רצנו אליו. סובבנו אותו.
...עם המלאך שבא להחזיר אותנו
הביתה.
לעם ישראל.
....
פרק ה'
אורי נווה (נוייפלד), בן טירת צבי, בנה מצגת - "סיפורו של ניגון" ובה הסיפור הבא:
בשנת 1825, בראשית המאה ה-19, עלה לשלטון ברוסיה הצאר ניקולאי ה-1. עם עלייתו, ציווה לגייס לצבא את ילדי היהודים. נציגיו היו עוברים בכפרים ובעיירות וחוטפים לשירות הצבא את הילדים כשאך מלאו להם 12 שנים. עד גיל 18 שימשו הנערים משרתים וסייסים, ולמדו את עבודת הצבא, ואז גויסו באופן רשמי לתקופת שירות של 25 שנים והשתחררו בני 43, אם לא נהרגו במלחמות.
היהודים ניסו להשתחרר מהגזרה בדרכים שונות. העשירים הבריחו ילדיהם מחוץ לגבולות הממלכה. העניים כרתו את אצבע ימינם של הילדים המשמשת ללחיצה על ההדק. או גרמו להם נכויות הליכה בדרכים שונות ומכאיבות.
היום ידועה הגזֵרה כ'גזֵרת הקנטוניסטים' ('קנטון' פירושו מחנה צבאי). במהלך שירותם הצבאי של הנערים נעשה כל מאמץ על מנת להפוך אותם לנוצרים.
מפאת התנאים האיומים שאולצו לשרת בהם, מעט מאוד מהנערים שגויסו נותרו בחיים עד ליום השחרור, ואלה שבכל זאת הצליחו לשרוד, כבר לא זיהו את עצמם כיהודים. מבחינת הקהילה היהודית, כל אחת מאפשרויות אלה נחשבה כגזר דין מוות.
כשתכפו החטיפות אף לפני גיל 12, ישבו יהודים באחת העיירות וטיכסו עצה מה לעשות כדי למנוע את תהליך השמד של ילדיהם.
העניים הציעו מרד נגד העשירים אם לא יבריחו גם את ילדיהם, אחרים הציעו לשחד את הצאר בעזרת יהודי העולם, ועוד הצעות שונות ומגוונות. לבסוף, במר ייאושם, קיבלו את הצעתו של אחד המשתתפים, לציידם לדרך החיים במזכרת שתזכיר להם את שורשיהם ואת יהדותם, ואולי יגיע היום, ומזכרת זו תשיבם אל צור מחצבתם ומשפחתם.
אך מה היא אותה מזכרת, על כך היה קשה להסכים. האם ילמדום מגיל צעיר להניח תפילין, האם יציידו אותם בטלית ואולי במזוזה, בסידור או בחומש זעיר.
כל ההצעות נדחו שהרי ברור היה שמיד עם גיוסם יילקחו מהם כל חפציהם הפרטיים, ובוודאי אותם פריטי זהות יהודיים, שהרי משימתם הראשונה של המגייסים הייתה להעבירם על דתם. המבוכה הייתה רבה עד שקם יהודי אחד והציע ללמדם ניגון, קל לזכירה ומתאים לכל תפילה ולכל מזמור תהילים . "אז" – כך אמר – "גם אם ישתכח תלמודם לא תשתכח מנגינתם".
וכך, תוך חיבור קטעי ניגון שונים יצרו את "הניגון" שלימדו את ילדיהם, ואותו שרו במשפחותיהם בלילות שבת וחג.
ילדים המשיכו להיחטף, ולמרות כל מאמציהם כמעט כולם הועברו על דתם בכפייה. איש לא העז לערוק, כי דין עריק לתלייה ומלבד זאת, למי שישלים שירותו הצבאי, הבטיח הצאר נחלה חקלאית על חשבון המדינה; זו הייתה מתנה שאף ילד יהודי אחד לא היה יכול לזכות בה, אלא אם יתנצר.
כעבור שנים, בספטמבר 1854, הכריזה טורקיה מלחמה על רוסיה, שפלשה לנסיכויות הרומניות שבשליטתה. כך פרצה "מלחמת קרים" בין הרוסים ובין האימפריה העותומאנית השוקעת ובעלי בריתה, הצרפתים, האנגלים והסרדינים.
הלחימה העיקרית התחוללה בעיר הנמל סבסטופול שבחצי האי קרים, והבריטים והצרפתים הטילו עליה מצור כבד. כושר ההישרדות והעקשנות של הרוסים בצד פגעי הטבע גרמו לעליות ולמורדות במצב הכוחות ולאבידות רבות בשני הצדדים. באוגוסט 1855, החליט הנסיך הרוסי גורבצ'וב לבצע התקפת נגד מצפון על הכוחות הצרפתיים ולשבור את המצור. שני הצבאות נערכו על שתי גדותיו של נהר הצ'רנאיה שמצפון לסבסטופול, לקרב המכריע. בצד הרוסי היו פרוסים שני גייסות, עם ציוד צליחת נהרות, ממתינים לאור ראשון לביצוע הצליחה. אחד השומרים מתחיל לשרוק לעצמו ניגון שנשמע למרחוק בדממת הלילה.
השומר בבטליון השני נזכר בניגון ומצטרף לשריקתו. שני השומרים מתחילים להתקרב אל גבול הגזרה המשותף של הבטליונים עד אשר הם ניצבים זה מול זה, נבוכים וחוששים להזדהות כיהודים. מתפתחת שיחה חרישית: "מה שמך" שואל הראשון, והשני משיב: "שמי בוריס, ומה שמך"? – "וולדימיר" . היכן נולדת? לאחר היסוס: "בקויבישב, ואתה?" "גם אני מקויבישב, אולי יש לך שם נוסף?". משתררת דממה, ובסופה לוחש הראשון: "שמי היה ברל, ובגיוס הוחלף לבוריס". ואז מתחולל המפגש האמיתי: ולדימיר מחבק את ברל ואומר "זה אני ינקל, האם אינך מזהה אותי?", ושניהם פורצים בבכי. את שארית המשמרת הם מעבירים בהחלפת חוויות וזיכרונות ואז חוזר כל אחד ליחידתו.
למחרת נערכת הצליחה תחת הפגזה ארטילרית צרפתית במהלכה נהרגים וטובעים חיילים רבים וביניהם גם ברל. כשנודע הדבר לינקל, הוא מחליט לערוק מהצבא למרות הסיכון שייתפס וייתלה כעריק ולמרות הידיעה שהוא מאבד זכותו לנחלה ביום השחרור, הוא בורח ליערות ומתחיל במסע הארוך הביתה. בימים הוא מסתתר ובלילות צועד עד אשר הוא מגיע לעיירה. הילד בן ה-12, עכשיו בן 40, גבר מגודל בעל חזות חיילית רוסית. איש אינו מַכִּירוֹ בעיירה, ולמשפחתו הוא חושש להיכנס שמא יגרום לאמו התקף לב.
מה עשה? נכנס לבית הכנסת, התיישב בשורה האחרונה והחל לפזם את הניגון. שמעו היהודים ונחרדו, מהיכן יודע הגוי את הניגון שלהם.
ואז כשדמעות בעיניו זעק החייל: "אני ינקל, האין אף אחד שזוכר אותי?".
השמועה נפוצה בעיירה ואתה הידיעה המרה על נפילתו של ברל בִּקְרַב הַצְּלִיחָה.
כך חוזר הניגון ועמו הבן האובד לביתו, למשפחתו ולעמו.
קראתי את הסיפור והרהרתי, שמא זהו גרעינו של הסיפור 'לעבד נמכר יוסף' והסיפורים האחרים? שמא פה נבט הרעיון על כוחו של ניגון?
נילי בן ארי
טירת צבי
מובאות:
משפחת הלפרן אירחה אותנו כיד המלך, והשפיעה עלינו שפע רב. בליל שבת, קידש הדוד מנדל על היין ואני, שעדיין מתגעגעת לקולו של אבא, שמעתי לפתע קידוש בנוסח שקידש בו אבא. רק סבא ז"ל, אבא ז"ל ואחי יודעים לקדש במנגינה זו. דמעות זלגו מעיניי
יום אחד הגיע לקבוצה שליח דתי. בליל שבת הוא קידש על היין. הבנות שמזה שנתיים לא שמעו קידוש ולא התפללו, נכנסו להיסטריה והחלו לצעוק ולבכות. השליח לא הבין מה קרה, ולא היה מודע לכך שנגע במיתרים חשופים ורוטטים
קם יהודי אחד והציע ללמדם ניגון, קל לזכירה ומתאים לכל תפילה ולכל מזמור תהילים . "אז" – כך אמר – "גם אם ישתכח תלמודם לא תשתכח מנגינתם". וכך, תוך חיבור קטעי ניגון שונים יצרו את "הניגון" שלימדו את ילדיהם, ואותו שרו במשפחותיהם בלילות שבת וחג

חסר רכיב