תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ירושלים של שלום

23/06/2010
עמודים סיון-תמוז תש"ע (742) 6
ירושלים של שלום
ירושלים של שלום
מחשבות על חזון אחריתה של ירושלים
יוסקה אחיטוב
...ירושלים כיורָה רותחת בכבדות, דיסה
בִּיצתית, וכל הבניינים בה – בועות בולטות,
בַּבות עינים נדחקות מתוך חוריהן,
צורת כִּפָּה, צורת מגדל, צורת גג שטוח או משופע
הכל בועות לפני התפקעות, ואלוהים
נוטל את הנביא הקרוב אליו באותו רגע,
וכמו בכף מבשלים הוא בוחש בה ובוחש בה.
יהודה עמיחי
התייחסותנו לירושלים עמוסה ומורכבת מרבדים שונים של סיפורי ראשית, של משמעויות, תפילות וגעגועים, ושל זיכרונות היסטוריים רבים ועמוקים. לא בכדי צורפה לירושלים של מטה מקבילתה ושיקופה בירושלים של מעלה. כל המדבר בירושלים של מטה אינו יכול שלא לדבר בה נכבדות. אינו יכול לדבר בה כעיר שהיא כביכול ערומה ויחפה.
אלא שהתייחסותנו אליה ניזונה לא רק מעברה או ממצבה הריאלי בהווה, אלא גם מחזון אחריתה. חזון אחריתה של ירושלים מכתיב לימינו אלה את דרכי הפעולה בתוכה ומקרין על אופי הפעילות המתרחשת בה.
חזון אחריתה של ירושלים מעוצב מן הזיקה לחזון הנביאים, לאמונות דתיות, ולספרות ההלכתית השונה. מכאן מובן שלא קל ולא פשוט לעצב עמדה אחת אחידה ומוסכמת על הכל אך עם זאת אני מרשה לעצמי לציין בקצרה כמה הנחות ועקרונות מהם ניתן להסיק גם על הנהגות ראויות לימינו אלה:
בתודעתנו הדתית, לפחות בזו השאובה מן הנביאים, צרובה ירושלים בחזון של שלום בין עם ישראל לבין אומות העולם ובינן לבין עצמן. די אם נזכיר כאן את נבואותיהם הידועות של ישעיה הנביא (פרק ב', ב'-ד'):
(ב) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם:
(ג) וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:
(ד) וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:
ושל זכריה הנביא (פרק ט', ט'-י'):
(ט) גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:
(י) וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ:
לכאורה, סביר לחשוב כי מי ששותף לחזון זה של הנביאים ומאמין שכך אכן יתרחש, יסיק כי הדרך לקירוב מימושו של חזון נפלא זה הוא במאמצים ובפעולות לקרב את ההבנה בינינו לבין האומות בדרכים של שלום, בעוד שפעילות בדרכים אלימות תניב בהכרח אלימות נגדית ומעגל של אלימות שלא יסתיים מעצמו. בתשתיתה של אמונה כזאת יש שמינית שבשמינית מידה של אופטימיות.
מנגד רווחת מסורת אחרת של גאולה. לא גאולה שתבוא במהלכים התפתחותיים, אלא כפי שכינה אותה בזמנו גרשום שלום, "גאולה קטסטרופאלית", דהיינו שהגאולה תתממש לאחר שתתרחש קטסטרופה בעולמנו, "מלחמת גוג ומגוג", בבחינת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ועל חורבותיו יקום וייבנה עולם חדש, גאולי. בתשתיתה של אמונה זו ישנה יותר משמינית של פסימיות ביכולתה של האנושות עצמה להתפתח למציאות של שלום נבואי כאשר ירושלים עיר השלום במוקדה. ועוד זאת; האמונה בגאולה קטסטרופאלית מניחה אמנם לקב"ה לנהל את "המלחמה האחרונה", אבל היא עלולה גם לגרור בני אדם לקבל על עצמם משימה "לפעול עם אל" ולקדם ולזרז את הפעילות הקטסטרופאלית.
מהלכות מלכים לרמב"ם עולה שהוא אמנם ייחד למשיח משימה לנתק את האנושות מן האלילות ("ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד") גם בפעולה מלחמתית, אך לא אימץ במפורש את התמונה הקטסטרופאלית. עם זאת נפתח פתח מדבריו להעניק למלחמות של ימינו משמעות של "מלחמות ה'" על כל הנגזר מכך.
אולי מעניין לציין בהקשר זה כי לאחרונה פרסם צבי מרק מגילת סתרים של ר' נחמן מברסלב ובו מתואר אופיו הבלתי לוחמני של המשיח ("משיח יכבוש את העולם ללא יריית כדור נפץ") וחזון ירושלים שלו כרוך בהכרה מתפתחת של האומות באמת של היהדות.
במחלוקת בת ימינו על ירושלים אנו עדים לתהליכי גיוס של סמלי דת וקדושה למשחק הפוליטי ואפשר לראות בעמדותיהם של כל אחד מהצדדים ובדרכי הפעולה שלהם, היהודי מכאן והערבי מכאן, תמונת ראי של זולתו. ראוי להדגיש בהקשר זה שמצב זה אינו הכרחי, ובעיניי חיוני ודחוף לעשות את המרב לנטרל את המחלוקת על ירושלים מן המשמעויות הדתיות. כך, למשל, בשאלת קדושתה של ירושלים. ברור לכל שסיפוח של שטחים לאזור המוניציפאלי של ירושלים איננו יכול להעניק מהבחינה ההלכתית כל משמעות של קדושה לשטחים אלה. השטח המקודש מבחינה הלכתית הוא שטח תחום ומוגדר ומצומצם. גיוס סמלי דת וקדושה לשטחים אלה על ידי שני הצדדים מעקר כל אפשרות של פשרה ושל שלום.
המאבק הוא גם מאבק תודעתי.
תמונת הראי של כל צד באה לידי ביטוי גם בכך שכל צד מכחיש את הזיקה של האחר לירושלים, ומנכס לעצמו בלעדיות על ירושלים. מצב עניינים זה, שהוא בידינו ובאחריותנו כשם שהוא בידם ובאחריותם של הערבים, מוביל בהכרח את עתידה של ירושלים לדרך אחת ויחידה - דרך המלחמה, ומעמיד בסימן שאלה את חזון השלום על ירושלים עיר השלום.
עין צורים
מובאות
במחלוקת בת ימינו על ירושלים אנו עדים לתהליכי גיוס של סמלי דת וקדושה למשחק הפוליטי ואפשר לראות בעמדותיהם של כל אחד מהצדדים ובדרכי הפעולה שלהם, היהודי מכאן והערבי מכאן, תמונת ראי של זולתו
חסר רכיב