תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

טווס הזהב

20/05/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
שם המאמר - חודש תשס"ד (999) 9
טווס הזהב
טַוַּס הַזָּהָב רשמי מסע לפולין נילי בן ארי די גאלדענע פאווע / איציק מאנגר תורגם לעברית על ידי בנימין טנא: טַוַּס הַזָּהָב עָף לוֹ טַוַּס-הַזָּהָב בְּלִי חָדוֹל לַמִּזְרָח, לְחַפֵּשׂ אֶת "יְמֵי הָאֶתְמוֹל", טְרִילִי, טָרָה לָה. ..... שיר באידיש הוא נוסטלגיה צרופה, וגעגוע מזוקק לימים שנכחדו. לתרבות שנגדעה. איציק מאנגר הוא סופר, משורר ומחזאי יידי. חי בשנים 1901-1969. ספר שיריו הראשון פורסם ב-1929 בוורשה – יש בו מיזוג של נעימות עממיות פשוטות עם תבניות שיריות מודרניות, ומתגלה בהם שמחת החיים בתוך מציאות למודת סבל. מאנגר היה גם מספר עממי מבריק, בסיפוריו רבי ההומור ניסה להקל על מצוקת שומעיו, רדופי זיכרונות השואה. הייתי רוצה להקשיב לו שר על טווס הזהב, המחפש את יום-האתמול ברחבי העולם, ומוצא לבסוף את אלמנתו של יום האתמול, שכן הכול חרב. טַוַּס-הַזָּהָב איננו המצאה של איציק מאנגר, זהו סמל ידוע בתרבות האידיש, והוא מופיע בפרוזה ובשירה. ישראלי בשם דן ספרי, כתב גם הוא על מוטיב זה: חִפַּשְֹתִּי אֶת טַוַּס-הַזָּהָב בְּפּוֹלִין לֹא מְצָאתִיו פַּעַם הָיָה מְעוֹפֵף מֵעִיר לְעִיר מִכְּפָר לִכְפָר מְזַמֵּר בְּיִידִישׁ לַיְּהוּדִים בְּקֹולֹו הֶעָרֵב חִפַּשְֹתִּי אוֹתוֹ ֹשָם הַרְחֵק הִבַּטְתִּי לַשָמַיִם וְהַֹשָּמַיִם הָיוּ רֵיקִים וְכוֹאֲבִים ֹשָאַלְתִּי אֲנָֹשִים אוֹדוֹתָיו אָמְרוּ - נֶעְלָם וְאֵיפֹה הַיְּהוּדִים? אֵינָם... שבוע ימים צעדנו בשבילי פולין, הלכנו בעקבות אלף שנות חיים של יהודי פולין; מצאנו את עצמנו תוהים ולא מאמינים – כיצד היה יכול כל זה לקרות: הגטו, המרד, המחנות, הכבשנים? כיצד ירד האדם לשפלות ולבהמיות של רצח? ומנגד – כיצד נתעלה האדם לפסגות של שמירה על צלם אנוש? בעלותנו למטוס חשנו כי אברהם כרמי, העד שלנו, שהיה נציגם של היהודים שעברו את התופת, צירף אותנו אל שלשלת המסירה של העם היהודי. לחבורה שקיבלה על עצמה לספר את הסיפור לדורות הבאים, ולהרגיש שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מגיא ההריגה. חיפשנו את עקבות טַוַּס הַזָּהָב , של אלף שנות יהדות פולין, יהדות של גדולי תורה ופוסקי הלכה, של סופרים, משוררים ועמך ישראל. של אנשים קשי יום העובדים קשות לפרנסתם, ושולחים את ילדיהם ללמוד תורה. יהדות של קודש ושל חול. יהדות של עיר ושל עיירה, של בית הכנסת המפואר ושל השטיבל החסידי הפשוט. טַוַּס של זָּהָב לא מצאנו בפולין, וגם לא ציפורים אחרות. היחידים שמצאנו היו העורבים שתמיד חולפים וחונים על חוטי המתכת במחנה מיידנק וקוראים: "קרע-קרע". או אם תרצה, "רק-רע-רק-רע"... .....וְהָעוֹרֵב, יָזִיד אֵידוֹ - לֹא עוֹד! (מתוך שיר העורב של אדגר אלן פו) ובבית שנותר על תילו בגטו ורשא, ברחוב פרוז'נא 14, על אחת המרפסות, מצאנו להקה של יונים שהשתכנה בעזובה. העיסוק בטַוַּס הַזָּהָב, בימים של אז, אִפְשֵׁר לנו, ולו במעט מן המעט, לנסות לשער את האובדן הנורא. החלטנו לעשות זאת באמצעות סיפורים אישיים ובאמצעות כתובות שהביאו התלמידים. כבר בבוקר הראשון חיפשנו קבר; יעל אוברמן (לביא), קיבלה מסבא שלה, ג'וני אוברמן, את ציון הקבר של סבא שלו: אברהם לייזער שעקריקע, הקבור בבית הקברות אוקופובה שבוורשא. יעל הגיעה מצוידת בפרטים, ובעזרת מנהל בית הקברות, הצליחה למצוא את קברו של סב-סבה. למחרת שמנו פנינו אל העיירה קנישין הסמוכה לביאליסטוק. עיירה קטנה ששליש מתושביה היו יהודים, והייתה תחת שלטון הרוסים עד יוני 1941, כשנכנסו אליה הגרמנים. גיא סורסקי (טירת צבי), הוא נכדו של שמואל סורסקי, יליד קנישין. הדר, אחותו של גיא, יצאה לפולין לפני שנתיים, ואז ערכנו מחקר מַקיף, ומצאנו ששמואל ניצל בידי מר צ'סלב דבוז'ינסקי, פולני מהעיירה קנישין, שעבד יחד אתו בייצור נעליים ומגפי קצינים. הדר הספיקה לפגוש את הנריק, בנו של צ'סלב. בינתיים הנריק כבר נפטר, אבל אנשי העיירה משמרים את זכר הסיפור הנפלא של הפולני שהסתיר את שמואל סורסקי במשך שנה וחצי בעליית הגג של ביתו. עבדנו בבית הקברות העתיק של קנישין, יחד עם תלמידי כתה י"א המקומיים ועם מר בגינסקי, ההיסטוריון של העיירה. תלמידי קנישין באו מצוידים במגרפות ובמעדרים, ויחד ניקינו מצבות מהמאה שעברה, ורשמנו כל כתובת החרוטה על כל מצבה ומצבה, במזג אוויר רטוב, בוצי וגשום, אבל כשהתחלנו לעבוד ברישום הכתובות, שכחנו הכול, ובהתרגשות רבה ניקינו, חשפנו את הכיתוב, צבענו את האותיות, וגילינו עברית רהוטה, תאריכים עבריים ופסוקי מקרא, כגון, "על אלה אני בוכיה", ראשי תיבות, תיאורים כמו: "תלמיד חכם", "איש תם וישר", "האשה הצנועה והמהוללה" ועוד, וכך קמו לנגדנו דמויות יהודי קנישין כשהן לובשות עור וגידים. משם נסענו לבית הספר המקומי שלכבודנו לבש חג. כיתות החטיבה והתיכון קיבלו את פנינו בהתרגשות רבה. ילדי קנישין הכינו מצגת על תולדות העיר ויהודיה ותלמיד שלנו, בועז יהב (עין הנציב), הכין מצגת על קיבוצי העמק ובית הספר. המצגת והנופים היפים של עמק המעיינות התקבלו בתשואות. שרנו, סיפרנו ורקדנו עם ילדי המקום שהיו נרגשים. הייתה לנו תחושה שחשוב מאוד שהילדים הפולנים ישמעו על בן עירם שסיכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי להציל יהודים. גיא סורסקי (טירת צבי) קרא לנו קטעים מהעדות שמסר סבא שלו, סבא שמואל, מיד בתום המלחמה. עדות מזעזעת על בריחה בלתי פוסקת ממחבוא אל מחבוא. על אנשים שיצאו מדעתם מתוך ייאוש ומתחושת אין מוצא. למיידנק יצאנו בעקבות סיפורו של אברהם כרמי שהחל את דרכו במלחמה כילד בגטו ורשא, ומשם הועבר לטרבלינקה, למיידנק, לאושוויץ, לבודז'ין ועוד ועוד, או כמו שאברהם נוהג להתבדח: היה לי כרטיס 'חודשי-חופשי'... אברהם הגיע למיידנק עם אמו, דודו ודודתו. בכניסה הפרידוהו מאמו; היא נלקחה לתאי הגז, והוא עלה לרכבת, והמשיך עם דודו בדרכו לאושוויץ. אברהם תיאר את הפרידה הקשה מאמו. לשמחת כולנו, בכניסה למיידנק טלפן בנו של אברהם ובישר לו שהנינה שנולדה לו ביום שלישי, בו יצאנו לפולין, קיבלה את השם יסכה, הלקוח מפרשת השבוע, פרשת נח. אברהם נכנס אל תאי הגז של מיידנק כשבלבו רינה – וזוהי נקמתו המתוקה בשטן – נינה שנולדה לו בארץ ישראל. לז'נסק היא עיר הולדתו של אברהם כרמי, והוא נרגש מאוד לקראת הביקור בביתו. בעזרת חוש ההומור שלו וזיכרונו המופלא, שוטטנו במרכז העיירה וערכנו היכרות עם המלמד שנמנם בשיעור, עם מעשי הקונדס של תלמידי החדר, עם המיילדת הכפופה, עם משוגע העיירה, והעיקר – עם ביתו של אברהם, בית הסבא והסבתא. את הנסיעות הארוכות ממקום למקום הקדשנו לשמיעת עבודות של תלמידים. בסיור השבת באזוֹר מגוריהם של יהודי קרקוב ביקרנו בבית סבה של עפרה סיטסמר (לביא). נכנסנו לחצר פנימית של בית, מרפסות פונות אל החצר. כמה דיירים יצאו אל המרפסת או הציצו מהחלון באורחים המשונים. ניכר שהבית ידע ימים יפים יותר. עפרה שיתפה אותנו בסיפורו של סבה שבא ממשפחה חרדית ברוכת ילדים, וההורים אפשרו לכל אחד מהילדים לבחור את דרכו שלו. סבה של עפרה, בצלאל סיטסמר, בחר בדרך של תורה, והיה ספוג תלמוד תורה עם דרך ארץ. הוא למד בישיבה, עד אשר לפני מלחמת העולם השנייה נקלעה המשפחה למצב כלכלי קשה, והוא נאלץ לעזוב את הישיבה ולעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. גם אז לא הרפה סבא בצלאל מהתורה. המשך דרכו היה כאיש עבודה בגטו קרקוב, במחנה פלשוב, באושוויץ, ולבסוף בנה את הקן המשפחתי שלו בשבדיה. סבא בצלאל ביקר פעמים רבות אצל בנו ובני משפחתו בלביא, ותמיד עסק בתורה. כולנו היינו שותפים ומאזינים, מזדהים עם עפרה שעשתה לפני המסע עבודת חקר משמעותית. אברהם מקפיד תמיד להזכיר דווקא את האנשים הטובים שפגש במהלך שנות המלחמה, בין איי הרשע והתופת. את לייבלה גלבלום שחילץ אותו מהגטו בתרמיל גב, ואת משה דה-גיילר (הג'ינג'י) שנגזר עליו להענישו ולהצליף בו, והוא השכיב את אברהם על ספסל, כביכול היכה בשוטו בחזקה, ואמר לאברהם: "צעק, חזק!". בבוקרו האחרון של המסע שמנו פעמינו לעיירה זדונסקה-וולה, הסמוכה ללודז', מקום הולדת סבתה של עפרה סיטסמר. עפרה סיפרה על חייה של סבתא בילדותה, בתקופת המלחמה במחנות, וב-1945, בעזרת האמבולנסים הלבנים של הרוזן פולקה ברנדוט, בשבדיה. עלינו לקברי בני משפחה של עפרה, ויצאנו מהעיר בידיעה שהנה מצאנו פריט נוסף לאוסף הטובים שלנו; אנשים מקומיים המעוניינים לעזור, וכואבים את גורל יהודי פולין בזמן המלחמה. בבית הקברות של זדונסקה-וולה נפגשנו עם קמילה קלז'ינסקה, בחורה צעירה, דוקטורנטית מהאוניברסיטה הייגלונית הכותבת את עבודת הדוקטורט שלה על יהודי המחוז. קמילה לקחה על עצמה את שיפוץ בית הקברות המקומי וסחפה למשימה גם את ראש העיר (45,000 תושבים), שהמתין גם הוא בשער בית הקברות. ביזמתו של דניאל וגנר, יהודי ישראלי יליד זדונסקה-וולה, ארגנה קמילה בני נוער רבים המכנים את העמותה שלהם בשם 'יחד', ומזה כמה שנים הם עוסקים במיפוי, ניקוי ושימור של בית הקברות. ראש העיר, שהרשים אותנו מאוד, נשא נאום קצר, ונכח בטקס שהכינו תלמידי המשלחת. בזדונסקה-וולה שמענו את סיפורו המזעזע של שלמה ז'ליכובסקי: באביב 1942, סמוך לחג השבועות, נאסרו עשרה מיהודיה הדתיים והמכובדים של זדונסקה-וולה ובהם שלמה ז'ליכובסקי. הגרמנים הורו לד"ר למברג, יו"ר היודנראט, להודיע ליהודים שנאסרו על תלייתם המתוכננת לחג השבועות. "מה עלי לומר להם על הסיבה לתלייתם?" שאל ד"ר למברג את המפקד. "אמור להם שהם נתלים עקב הברחה ופשעים נוספים נגד האומה הגרמנית". "אבל יהודים אלה הם מהדתיים ביותר בקהילה שלנו!", מחה ד"ר למברג, "הם אנשים ישרים ואיש מהם לא עבר על שום חוק". המפקד השיב: "אז אמור להם שהם נידונים לתלייה באשמת פזיזות בקבלת עשרת הדיברות ובאשמת יהירות באמונתם כי הם העם הנבחר. ובכן, היום אני בחרתי בהם בשם הפיהרר. הכומר יידע אותי שבשבועות חוגגים את עשרת הדיברות, ולכן זה יום ההולדת של העם היהודי. ביום הזה, ימות מניין זה של אנשים מרומים ויהירים". ד"ר למברג ביקר אצל עשרת היהודים בבית הכלא וסיפר להם את החדשות ואת הנימוק של המפקד לתלייתם. שלמה ביקש מד"ר למברג לנסות להבריח לתא המאסר מה שנדרש לתפילות חג השבועות ויום הכיפורים. ד"ר למברג שאל בפליאה: "יום כיפור?! יש עוד הרבה זמן עד יום הכיפור!" ונענה: "אנו נערוך את תפילת נעילה של יום הכיפורים; זה אולי לא התאריך על פי לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. נשאר ערים במשך כל ליל השבועות ונתפלל. מחר בלילה נכריז בפני האלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי". למחרת בערב חזר ד"ר למברג עם הפריטים המבוקשים – כולל שופר. ואכן, לאחר ששלמה ז'ליכובסקי ניהל את תפילת חג השבועות, הוא החל בתפילת הנעילה של יום הכיפורים, והנידונים אתו. לפני שהגיעו לאחת מהמנגינות היפות ביותר של תפילת נעילה, "אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה", עצר שלמה ז'ליכובסקי את התפילה, פנה אל תשעת חבריו ואמר: "את המנגינה הזו נשמור למחר, כאשר נצעד אל הגרדום". השוטרים הקשוחים ששמרו בחצר בית הכלא, שמעו את תפילתו של שלמה ז'ליכובסקי, ואף השתתפו בחלקה, ופרצו בבכי כמו ילדים. בחצות הלילה, בשעה שנפתחים השמים, תקע שלמה ז'ליכובסקי בשופר. הצליל המייבב של השופר נשמע בכל בית הכלא ואף הדהד בעיר. בבוקר אספו הגרמנים אל הכיכר את כל יהודי העיר. הגיעו גם פולנים ופולקסדויטשים רבים. בשעה המתוכננת הובאו עשרת האנשים בידי המשטרה היהודית. שקט נפל על הקהל כשהנידונים הובאו אל הכיכר, וידיהם קשורות מאחורי גבם. העשרה נראו שלווים, ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שפניו קרנו. כשהלכו היהודים לכיוון הגרדום, הרים שלמה ז'ליכובסקי את ראשו לשמיים והחל לשיר בקולו, שכל יהודי העיר הכירו ואהבו: "אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה". בחזרה השנייה של הפזמון הצטרפו אליו יהודים מהקהל. בחזרה השלישית כל אלפי היהודים החלו לשיר. הגרמנים יצאו מגדרם! מקרה כזה מעולם לא קרה! עשרה כיסאות הוצבו מתחת לעשרה חבלים, שכן הגרמנים רצו לתלות כל אחד מהם בנפרד, על מנת למשוך את הטקס הזוועתי ככל האפשר. שלמה ז'ליכובסקי ניגש אל הכיסא הראשון, ועלה עליו כשהוא מחייך כלפי החיילים הגרמנים ומשטרת הגטו, ושאל: "נו?". הוא הטה ראשו אל החבל שמעליו ומתח את צווארו לעברו. "נו?", הוא שאל שוב. דבר כזה לא אירע מעולם. לפתע, מתוך השקט, הרים שלמה ז'ליכובסקי את קולו לעבר השמיים והחל לשיר "שמע ישראל". כל הקהל שר אתו. לאחר תליית העשרה לא התפזרו היהודים; הם עמדו בשקט ובהערכה לזכר הקדושים המעונים. יצחק קצנלסון הי"ד, מקונן השואה שנרצח באושוויץ, כתב פואימה על שלמה ז'ליכובסקי הי"ד, וכך הוא פותח: שִׁירוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, זַמֵּרוּ, יָשִׁיר אֱלוֹהִים [השם המפורש] מִמְקוֹמוֹ! שִׁירוּ אַתֶּם פֹּה כָּל דָּרֵי מַטָּה, שִׁירוּ לְמַעְלָה שׁוֹכְנֵי בָּרָקִיעַ! שִׁירוּ כָּל שַׁ''י עוֹלָמוֹת, הָרִיעוּ, הַרְנִינוּ הַשֵּׁם זְ'לִיכוֹבְסְקִי שְׁלֹמֹה כִּי שֵׁם הָאָדָם הוּא הִגְדִּיל עֲלֵי אֶרֶץ, כְּבוֹד הָאָדָם הוּא הִגְבִּיהַּ!.. רציתי לסיים במילים הנפלאות של ההבדלה שערכנו במוצש"ק בקראקוב, בירת גליציה. בניהולם החסידי של ילדי שלוחות, רוויי 'קיץ בקיבוץ', קמו מילות ההבדלה ודיברו אלינו באור יקרות: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה". המעמד היה מרגש ומלודי, ושאבנו ממנו כוח, בידיעה שאנחנו בדרכנו הביתה, לחוף מבטחים. והנה, ביום האחרון למסע קיבלנו עוד אות שכיוון אותנו היישר מהמסע אל ארץ ישראל. זה היה ביום שני בשבוע. ביקרנו בבית הכנסת נוז'יק, היחיד שנותר על תילו בוורשא. התפללנו מנחה ושמעון הראל, שזו הייתה פרשת השבוע שלו, ניגש לקרוא בתורה. שמענו את הציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך...". כאילו בעבורנו נאמרו הדברים... כשהגעתי הביתה לטירת צבי, ביום שלישי בבוקר, קידמה את פניי להקת הטווסים הרבגונית שלנו, אמהות על בנים. מצאתי את טַוַּס הַזָּהָב של איציק מאנגער, שבעקבות יהודי פולין, עלה לארץ ישראל. נכתב ל 'בטירה' טירת צבי
חסר רכיב