תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תלמידי רבי עקיבא

20/05/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים ניסן - אייר תש"ע (741) 5
תלמידי רבי עקיבא, ספירת העומר, אבלות
תלמידי רבי עקיבא, ספירת העומר, אבלות – מה הקשר? רזי בן יעקב (לעילוי נשמת חותני, ישראל לבל ז"ל) כיצד הפכו ימי שמחה לימי אבל? לפני שנה וחצי חקרתי מעט את הנושא. חידושים, מסתבר, לא חידשתי. אך שאלות ותהיות נוספו לי כמלוא הטנא. אנסה להעלות מעט מהשאלות, שלטעמי, צריכות להטריד כל יהודי בימים שבין פסח לעצרת. את המקורות הידועים בנושא אחסוך מכם, אך אנסה להציג כמה מקורות יותר עלומים. מאז ניתנה לנו התורה, ימי ספירת העומר נחשבים, גם על פי הרמב"ם (ובערך עד לימיו), לימי חול המועד. הווי אומר, ימי שמחה שיש לחוג בחוג המשפחה, בלימוד תורה ובהרחבת הדעת. ודאי שאסור להתאבל בהם. כיום אנו נוהגים להתאבל במרבית ימי ספירת העומר בשל מותם של תלמידי רבי עקיבא. כיצד הפכו ימי שמחה לימי אבל? מה היה הסיפור? שלושה מקורות תלמודיים מספרים על מותם של אלפי תלמידי רבי עקיבא. בשלושתם מובא הסיפור על מנת להדגים את משמעותו של פסוק מקהלת. רק באחד מהם מצוין שפרק הזמן בו התלמידים מתו היה בין פסח לעצרת. באף אחד מהם אין קשר ולו כלשהו למרד בר כוכבא. וכמובן, שלושת המקורות מאוחרים לימי חייו של רבי עקיבא בכמה מאות שנים. השאלות המרכזיות הנותרות ללא מענה הן: מתי בדיוק התרחש אירוע זה? באיזה הקשר? מה גרם למיתתם ההמונית? האם הגיוני שכל כך הרבה אנשים מתו כי לא נהגו כבוד זה בזה? ולא סתם אנשים, אלא תלמידי זה שקבע ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה?! הייתכן שכל כך הרבה תלמידי חכמים / חיילים / יהודים הגדישו עד כדי כך את הסאה ביחסים שבין אדם לחברו?! ואם המדובר הוא במגיפה – כיצד רק תלמידי רבי עקיבא נדבקו בה? ולבסוף – האם המספר 12,000 תלמידים או 'זוגות תלמידים' הוא טיפולוגי או אמיתי? חוקרי התקופה לא הצליחו להוכיח קשר כלשהו בין הסיפור למרד בר כוכבא (מה שיכול היה אולי להסביר איכשהו את הסיפור באופן רציונאלי), אף שחלקם משער שיש בסיפור גרעין היסטורי. במקורות תלמודיים שונים הנוגעים לחייו של רבח עקיבא עולה שוב ושוב המספר 12 וכפולותיו. בכל הפעמים הללו נדמה שהעיקר הוא המסר החינוכי העולה מהמקורות, מה שמוסיף להרהורים בדבר מהימנות הסיפור על מות 12 או 24 אלף תלמידיו. שלושה מנהגים מחפשים הסבר פרופ' דניאל שפרבר מוצא במקורות מימי הביניים שלושה מנהגי אבלות שונים המבוססים על מותם של תלמידי רבי עקיבא. הקדום הוא מנהג הגאונים. רב נטרונאי גאון ורב האי גאון (מאות 9-10 לספירה) מביאים את מותם של תלמידי רבי עקיבא כנימוק לשאלה מדוע נוהגים לא לכנוס אישה ולא לעבוד משקיעת החמה (איסורים אלו בלבד!), מפסח ועד עצרת. מנהג הספרדים (יהודי ספרד, צפון אפריקה, דרום צרפת), המופיע על ידי חכמי ספרד החל מהמאה ה-12 ועד שנקבע להלכה בשולחן ערוך על ידי ר' יוסף קארו קובע שהאבלות נפסקת בל"ג בעומר כיוון שאז פסק מותם של תלמידי רבי עקיבא. האיסורים דומים לאיסורים המופיעים אצל הגאונים ובתוספת (מהמאה ה-13) איסור תספורת. מנהג האשכנזים (יהודי אשכנז ואיטליה) הוא המעניין ביותר. החל מהמאה ה-13 מדברים חכמי אשכנז על אבלות רק החל מר"ח אייר ועד לשבועות. אבלות זאת באה לידי ביטוי גם בשבתות(!) בדמות אמירת זולתות (סוג של קינות) ותפילת 'אב הרחמים', שנתקנה אותם ימים לזכר הרוגי מסעי הצלב (מנהג שנותר עד היום בקהילות ישראל – כידוע, בחודשי אייר וסיוון כתוב בסידורים שאומרים 'אב הרחמים' גם בשבתות בהן במשך השנה לא נהוג לומר זאת, כגון שבת ר"ח). ומעבר למועד המשונה, גם הנימוק לאבלות חדש לחלוטין: הרוגי גזירות (הרוגי מסעי הצלב ופרעות ביהודים)! פרופ' שפרבר מביא עדויות לכך שקהילות ישראל באשכנז חטפו מכות אנושות בימים שבין ר"ח אייר לשבועות, ולזכרן הם קבעו אבלות. מותם של תלמידי רבי עקיבא לא מופיע כלל! המקורות מאשכנז מרבים באיסורים ומזכירים פחות או יותר את הנהוג בימינו. הרמ"א, בהערותיו על השולחן ערוך מציין במפורש שיש נוהגים להסתפר עד ר"ח אייר (ז"א, שהאבלות מתחילה רק אז!). אם כן, שלושה מנהגים שונים. עקרונית, אין זה חריג כל כך בעם ישראל, אך הבדלים כה משמעותיים בין המנהגים ובין הנימוקים להם בהקשר ללוח השנה המאחד את כולנו מאז היינו לעם מצריכים הסבר. פרופ' שפרבר משער שגם המנהג הספרדי וגם האשכנזי מבוססים על מנהג הגאונים. אלא שמנהג ספרד משמר זיכרון על אבלות ישנה, ולכן הוא מקל מאוד ועושה זאת רק בשל כבודם של הגאונים, בלא להבין בדיוק את סיבת האבלות. מנהג אשכנז מבוסס על אבלות חדשה, טרייה, הנהוגה בשל צער שאירע לנוהגים ולמשפחותיהם ממש. לפיכך, הם מחמירים במנהגי אבלות ומייחסים אותם אך ורק לאבל שלהם (יש לזכור שמדובר היה באחד מריכוזי היהודים הגדול בעולם, אם לא הגדול שבהם). אותי התשובה לא ממש מספקת. ניסן - פריחה ושמחת גאולה או זיפים של אבלים? והנה עוד שאלות שאני מעלה על דעתי, בשני מישורים – סיבתי ותאריכי. מבחינת הנימוק, מדוע חכמי אשכנז לא מזכירים אפילו ברמז את מותם של תלמידי רבי עקיבא, גם אם הם מוסיפים חוליה של צער לאבלות ישנה? ומבחינת התאריך, איך שלא נסובב את זה, יש יהודים שנוהגים אבלות בחודש אחד (עד ל"ג בעומר) ויש כאלו שנוהגים בחודש אחר (החל מר"ח אייר). הכיצד?! זהו הבדל תהומי בלוח השנה, והרי על אחידותו של לוח זה חייב רבן גמליאל את רבי יהושע לחלל את יום הכיפורים לשיטתו, ועל השליטה בלוח זה התנגחו הנשיא מישראל וראש הגולה מבבל – כי ביהדות יש רק לוח אחד לכולם! בעוונותיי הרבים, טרם רכשתי לי כלים מספיקים על מנת להמציא הסבר מניח את הדעת, אך בכל זאת מצאתי כמה מקורות שאולי ניתן להסיק מהם שהיו עוד כמה חכמים שלא בדיוק הבינו את מקור מנהגי האבלות. כותב הרדב"ז, שחי בספרד ובצפון אפריקה במאה ה-16, וחולק על בן דורו ר' יוסף קארו: "אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חודש ניסן ור"ח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיוון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבלות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם וכן כתבו בשם התוספות". החכם האיטלקי ר' יעקב חאגיז, בן המאה ה-17, בשו"ת 'הלכות קטנות', מציין בהקשר לשאלת גילוח לכבוד שבת בתק' האבלות הנדונה: "...ומה בכך מנהג בטל בעלמא, ואם בשבת שחל ט' באב מותרים מערב שבת ובחמישי, כל שכן אבלות ישנה כזו שאין לה שורש". ולהלן ציטוט מדבריו של החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, בן המאה ה-17, על מנהגי האבלות ואיסור התספורת בין פסח לל"ג בעומר: "והמסתכל יפה בעיקרי ושרשי הדברים קדמה ואתיא ידיעה ודאית דמנהג זה קל מאוד וכמו שנבאר... אתה הראית לדעת כמה הקל בזה... ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק על פי פשט כאשר יראה הרואה...". אחרון, נביא את רבי שלום בן יחיה חבשוש, בן המאה ה-19, שדבריו בספרו 'שושנת המלך' מבטאים היטב את ההבדל המשמעותי בין חכמי ספרד לאשכנז: "המנהג הקדום להסתפר בימי העומר בערב שבת לכבוד שבת, דעשה דדברי נביא עדיף ממנהגא, דכתוב 'וקראת לשבת עונג'... מצינו שכמה הקפידו חז"ל שלא לעורר שום צער בשבת, שהרי אפילו בשבתות דספירת העומר הזהירו שלא לומר קינות ולהתאבל על ירושלים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר להראות סימני אבלות על דבר אשר אין חיוב להתאבל עליו בחול, כל שכן בשבת... 'לא תתגודדו'. כי לא נאמר אלא בדבר שעיקר איסורו מן התורה, לא בדברים שאין להם עיקר...". תשבי יתרץ קושיות ובעיות עתה, כשהשתלשלות המנהגים פרושה לפנינו, לא נותר אלא לבקש לעצמנו פתרון לשאלות הבאות: § האם ייתכן שנתאבל על תלמידי רבי עקיבא (33 יום) יותר מאשר על אבא, אמא ואף על ילד ח"ו (30 יום)? § האם ייתכן שנתאבל על 24 אלף תלמידי רבי עקיבא (33 יום) יותר מאשר על 6 מיליון יהודים וביניהם משפחותינו הקרובות מאוד (יום אחד, נניח)? § האם בן אנוש מסוגל להיות בו זמנית שמח (כשמחת חולו של המועד) ועצוב (על תלמידי רבי עקיבא)? ואחתום באבסורד (אישי?) שאני מתקשה להתמודד עימו: לפני כשנה בלוויה של חותני, ישראל ז"ל, שהתקיימה ביום כ"ג בניסן, אסרו הרבנים לספוד, כי 'אין מספידין בניסן'. גם 'אל מלא רחמים' לא אמרו מאותה סיבה. כיוון שניסן הוא חודש הגאולה, חודש של פריחה ואביב, גם לא אומרים תחנון. אך בלוויה ראיתי רבים מהגברים שהגיעו מנוולים (לא מגולחים) כי מפסח ועד ל"ג בעומר נוהגים מנהגי אבלות. אתם מבינים את זה? אני לא. האם לא נותר אלא לחכות ל'תשבי'? כפר עציון
חסר רכיב