תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ת.ד.

13/04/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תש"ע 740 (4)
ת.ד. - מכתבים למערכת
המדינה הפלסטינאית

ת.ד

אמנון שפירא

התקרבות "המדינה הפלסטינית" לְגֶדֶר המערכת של טירת צבי

מכתב שהופנה לפני מספר שבועות אל מזכירות טירת צבי ואל מזכירות הקיבוץ הדתי

 

 לפני חודש פורסם ברבים (ב'קול ישראל' ובערוץ 10 בטלוויזיה), כי אישים פוליטיים מרכזיים (ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט וציפי לבני, לשעבר שרת החוץ), התחייבו בפני אש"ף, במפות מסומנות ומפורטות, "לוותר", בין השאר, גם על אדמות טירת צבי בחלקן הדרומי, לטובת "המדינה הפלסטינית", שהנ"ל מתכננים את הקמתה, וכחלק מ'חילופי שטחים'. כלומר, כדי להשאיר את "הגושים הגדולים" שלמים, תיאלץ טירת צבי להזיז אליה את גבולה הדרומי, עד לקרבת גֶּדֶר המערכת שלה. ידיעה זו חזרה ונשנתה ב"הארץ" (17.12.09), תחת הכותרת של העיתונאי אלוף בן: "אהוד אולמרט הציע לפלסטינים להרחיב את רצועת עזה בתמורה לסיפוחם של גושי ההתנחלות". בגוף המאמר, בין השאר, נמסר: "לפי 'מפת אולמרט' הגבול העתידי בין ישראל לעזה יעבור בצמוד לקיבוצים ולמושבים כמו בארי, כיסופים וניר עוז, ששדותיהם יימסרו למדינה הפלסטינית. אולמרט הציע להעביר לפלסטין העתידית גם שטחים בעמק בית שאן, ליד קיבוץ טירת צבי". הצעות אלה, שאני רואה בהן איוולת מדינית ורשעות גם יחד, צריכות להדאיג אותנו. וכדאי להתייחס אליהן בכל הרצינות, ולא כקוריוז, בהתחשב במה שמדינת ישראל כבר עוללה לעצמה בפועל בגוש קטיף, ולהתחיל כבר היום לחשוב בכובד ראש על המחר, בחשש, שטירת צבי ושדה אליהו, כמו עלומים וסעד, יעמדו באש פצמ"רים.

ההערכות של כל אחד מאתנו לגבי העתיד, בכל סוגְיה, מתבססות על הנחות עבודה מוקדמות, ובסוגיה זו המדינית, אני שותף להערכת רבים, כי הפלשתינאים – אש"ף, כמו החמאס - אינם מעלים על דעתם להקים מדינה בצד ישראל, אלא במקומה ועל חורבותיה. ולכן, לטירת צבי, לשדה אליהו, לעלומים, לסעד, וליישובי גוש עציון, יש מה לדאוג, לא בתחום הלאומי הכללי בלבד, אלא גם בתחום הפרטי-הביתי. עלינו לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה, והצעתי לקיבוץ הדתי כי נגבש עמדה מדינית, צרה או רחבה (תלוי בהערכת הקונצנזוס שנשיג בינינו), ונביא אותה, לאחר דיון פנימי מוקדם, להחלטה תנועתית, כמדיניות אסטרטגית של התנועה. כן יש לחשוב, איך לנהל מאבק ציבורי-פוליטי, בקרב מוסדות וגופים הקרובים לנו.

 

 אני רוצה לקוות שחלום הבלהות הזה לא יתרחש (ויש סיכוי לכך), אבל אחרי מה שקרה בגוש קטיף, הכל כבר יכול לקרות, וצריך להתכונן לגרוע מכל. זה באמת קשה. אני מתקשה לדמיין את ההרס הטוטאלי של כפר מחולה ושדמות מחולה (זוכרים את חורבות עצמונה ונצרים?), ואת הַגָּדֵר הפלסטינית שתתקרב עד מאתיים מטר מגבול הבתים שלנו ממש, ומתקשה לדמיין את קריאות המואזין שיושמעו ברמקולים (ובכוונה בדציבלים הכי חזקים, כמו בכל מקום שהם יכולים), שיתערבבו עם קולות החזן בתפילת השבת. אבל זו הצרה הקטנה. הצרה הגדולה היא, שהם יעשו הכול כדי למרר לנו את החיים כדי שלא נהיה כאן בכלל. הסיכוי המצמרר, שבעתיד הקרוב נהפוך לאזור מוכה פצמ"רים, כמו שׂדרות, הוא ממשי (ו'כיפת ברזל' לא תפעל נגדו, בגלל הטווח הקצר), בעוד שראש הממשלה בעתיד יטיף לנו (כמו זה שלפני הקודם), ש"איפוק זה כוח". האם נחזור לישון במקלטים, כמו במלחמת ההתשה? ומה נגיד למשפחות צעירות ששילמו במיטב כספן לבנות בית, שירצו להתרחק  למקום בטוח יותר, אבל איש לא ירצה לקנות את דירותיהן המופגזות? ומי שחושב, שתמונה זו היא דמיונית או סוריאליסטית, כדאי שייזכר במי שכבר אמר: "הָיֹ­ה לא תהיה", ובסוף היה גם היה.

 

"דיסונאנס קוגניטיבי"

מוזר, שנושא זה, שבעיניי הוא חמור ביותר – יש בו "דממת אלחוט" מוחלטת. את המכתב דלעֵיל שלחתי לפני זמן למזכירויות טירת צבי ושדה אליהו ועוד, וגם למזכירות הקיבוץ הדתי, ואין קול ואין עונה. ולא רק הקיבוץ הדתי שותק, גם הציבור שותק, וגם הציונות הדתית בכללה שותקת, משמאל ומימין. מה פשר השתיקה, מול סכנה כה קשה שמרחפת עלינו, כקהילה וכמדינה?

אני יכול לחשוב על מספר סיבות, ושתיים בולטות במיוחד:

א. הגירוש מגוש קטיף, שבוצע באלימות חסרת תקדים, תוך התנהלות כמעט פשיסטית (אני כותב את הביטוי הזה, הנכון בעיניי, למרות הסתייגות הדסה אשתי ממנו), של השלטון המדיני בישראל (גם אנשי שמאל מתונים מודים בכך, כשהם סוקרים לאחור את התנהלותו האישית של אריאל שרון), וזאת, למרות המחאות הרבות של "הכתומים", הביאה אנשים רבים לכלל ייאוש, ולהבנה, שחבל להפגין, ממילא הכוח המשטרתי-המדיני האלים יגבר על כל המחאות.

ב. תתכן סיבה אחרת, והיא קשורה לתיאוריה ידועה של הפסיכולוג היהודי-אמריקאי (ממוצא רוסי) ליאון פסטינגר (Festinger), אשר פרסם ב-1957 את מחקרו על "דיסונאנס קוגניטיבי" (Cognitive Dissonance).

המחקר מנתח מצבים של בני אדם, שהאמונה, או מערכת האמונות שלהם, עומדת בסתירה בפני המציאות (למשל, הרבי האחרון מחב"ד נפטר, ושבק חיים לכל חי, אבל חסידיו מסרבים לקבל את עובדת מותו. אז איך הם מתגברים על הקונפליקט בין האמונה לבין המציאות החדשה?).

לדעת פסטינגר תתכנה מספר תגובות, החל בשינוי העֲמדוֹת, דרך התעלמות מהמציאות, ועד התחזקות באמונות הקודמות.  נדמה לי, שמה שקורה לכולנו (כוונתי, לכל גוֹנֵי הציונות הדתית) הוא שאנחנו, במקרה הטוב, מתעלמים מהמציאות המתקרבת ומדחיקים אותה, כי היא פשוט לא נוחה לעמדותינו הקודמות, אלה, שאנחנו אוהבים אותן ומחזיקים בהן (משהו בסגנון העממי של: "אל תבלבל לי את המוח עם העובדות").

לפני חצי שנה, פרסם ירון לונדון מאמר ב"ידיעות אחרונות", בו ניתח את "אמנת החמאס" והגיע למסקנה, שזהו מסמך "נאצי" ממש. לונדון הוא איש שמאל משכיל, ורחוק מכתיבה מתלהמת. הרעיון, שמדינת ישראל תסכים לכך שהחמאס יירש את לב ארצה ההיסטורית, נראֶה כה אבסורד והזוי, עד שאנשים מתקשים להתמודד אתו, והם פשוט מעדיפים להדחיק אותו. לכן כולנו שותקים, וגם חברי טירת צבי, שהחמאס אמור לשכון קרוב מאוד לגדר המערכת שלהם תוך שנים אחדות, ממלאים פיהם מים, ואני משער שגם מי שקורא עכשיו את דבריי, ימשוך בכתפיו, ויעבור למאמר הבא. 

צר לי להפריע לשלווַת הנפש של החברים. אבל גם ב-1938 היו רבים, שלא הניחו ל"דיסונאנס הקוגניטיבי" של אז, ולהתפתחויות ההיסטוריות שאירעו מול פניהם ממש, להפריע לשלוות נפשם. בבקשה, קִראו שנית את מה שכתב ירון לונדון. אם מישהו חושב שהגזמתי בניתוח, הוא מוזמן להביע עמדה חולקת.

 

 

 

 

 

 

 

מחשבות על החינוך המיני - חברתי

מחשבות על החינוך המיני–חברתי

מכתב התייחסות לכתבות בנושא "מניעת פגיעה מינית"

 

ראשית, ברצוננו לברך על ההירתמות התנועתית והעשייה הרבה בטיפול ובמניעת פגיעות מיניות. אלה מובילות לכינונה של חברה בריאה ובטוחה יותר.

המאמרים שפורסמו מעל במה זו בגיליון האחרון שמו במרכזם את הפחד מן האחר כפוגע פוטנציאלי. הדגשת מקומו של הפחד כמרכזי בחינוך המיני–חברתי, מערערת את ביטחונם של הילדים והמתבגרים בעולם הסובב אותם, פוגעת בדימוי העצמי שלהם ("אם כל אחד הוא פוגע/נפגע פוטנציאלי, כנראה שגם אני כזה") ועלולה להשיג תוצאות הפוכות מאלה המקווות.

התייחסות אל הפחד כאל המרכיב המרכזי בחינוך המיני–חברתי, נובעת מהחשש שלנו, המבוגרים, ומהדאגה לילדינו. מאידך יש לזכור שמקומנו כמבוגרים שונה. ידע העולם שלנו רחב יותר, היכולות הקוגנטיביות שלנו אחרות והנסיון החברתי והמיני שלנו שונה. לכן, אנחנו יכולים לשים את הפחד, גם אם הודגש מאוד, בפרופורציה הנכונה. לילדים אין הכלים האלה. הדגשת הפחד מפני האחר הופכת אותו להיות חזות הכל והילד עלול לפתח חרדות, להימנע מקשר עם הזולת ולתפוס את המין כדבר מסוכן ומפחיד. במצב שכזה הוא עלול להיקלע לסיטואציות מיניות בהן הקשר עם הזולת אינו קשר בריא.

כדי לבנות אצל הילד זהות מינית וחברתית בריאה, שתוביל לבניית יכולת היקשרות תקינה, חשוב מאוד לפעול מתוך האמונה שהעולם הוא מקום טוב ובטוח בדרך כלל. רק באווירה שכזו, הילדים יכולים לפתח ראיה חיובית של עצמם, יחסי אינטימיות ותהליכי היקשרות תקינים עם זולתם. כשילד חווה את העולם כטוב, הוא מחפש בו את הטוב ומוצא אותו. בתוך החוויה הזו, נכון לאפשר לו לפקוח את העיניים ולראות גם את הפינות החשוכות יותר. כך יוכל לשים את הסכנה בפרופורציה הראויה לה (אפשרית אך לא מאוד שכיחה), לדעת להישמר מפניה, תוך שהוא יודע שברוב המקרים יפגוש בטוב ויביא עמו את הטוב לתוך קשריו עם הזולת.

בסדנאות אותן אנו מעבירים לתלמידים, הורים וצוותים חינוכיים, אנו עובדים על פיתוח זהות בריאה, קבלת האני, ניסוח ושמירה על כללים חברתיים מקובלים ופיתוח אינטימיות ותקשורת בריאה עם העולם במטרה לאפשר לילדים התפתחות מינית תקינה בכל גיל. הכללים החברתיים וכללי התקשורת הבריאה מאפשרים לילדים ליצור קשר יציב עם זולתם ולבקש עזרה בעת הצורך. נושא הזהירות מסכנות מוצג בפרופורציה מתאימה, שאינה מערערת את בטחונו של הילד ומאפשרת לו לראות את המציאות כפי שהיא.

 

דרור קורן (מעלה גלבוע)

ויעל אסטרוגו

מנחים לחינוך מיני-חברתי

אינטרנט רימון

"...תוכו אכל קליפתו זרק"

עמיר יורב

 

פעם היינו יכולים לקרוא עיתון, לצפות בטלוויזיה ואולי אפילו לגלוש באינטרנט מבלי להיות מותקפים.

המציאות השתנתה.

למי שלא מכיר / לא יודע / עוצם עיניים / בהכחשה: אנחנו במלחמה. המלחמה על נפשנו, שפיותנו ובריאותנו – שלנו ושל ילדינו. יש מי שיכול לעזור לנו לנצח במלחמה הזו. לעזור מאוד- אינטרנט רימון.

אותו מחיר כמו ספקי האינטרנט האחרים. אותם מבצעים.

מעולם לא נחסמה לי הגישה לאתר שקודם לכן גלשתי אליו.

מוחק את כל התמונות הלא ראויות מגוגל ומY-net-.

אז נכון, אף פעם אין 100%. אבל זה נכון בכל דבר בחיים. נסתפק ב-99.9%.

"רבי מאיר רימון מצא. תוכו אכל קליפתו זרק..." (חגיגה ט"ו ע"ב).

 

* את הדברים כתבתי בעקבות הפגישה האחרונה בסדנה בנושא מיניות שעסקה בהשפעות המדיה.

** אני לא מקבל תמלוגים מאף אחד.

מעלה גלבוע

חסר רכיב