תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מוקי צור

13/04/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תש"ע 740 (4)
הפרטה איני גורל
מועצה מוקי צור העתיד ונביאי השקר איך מגיבים לתופעה של רעידת אדמה? זה לא פשוט להגיב נכון. יש אנשים שלוקחים על עצמם את היומרה לדעת. הם יודעים לאן הכל הולך, הם מכירים את התחנה הסופית של רכבת הזמן ההיסטורי. על רכבת העתיד אפשר או לעלות או לרדת מן הפסים. פעם היו 'בעלי הרכבת' קומוניסטים, היום הם קפיטליסטים. לי נדמה, כי אולי ניתן להגיד שאנשים שאומרים "אנחנו יודעים לאן זה הולך", הם הטועים באפלה. הם באים מזן נביאי השקר. אלה גם אוהבים לוותר על חלק מהציבור. כאנשים אחראים עלינו להבין שאין לנו ציבור נאמן יותר מהציבור שיש לנו, על חילוקי הדעות וההערכות השונות שלו. אנו זקוקים להאזנה עמוקה לפרובלמטיקה עמה אנו מתמודדים. אפשר להבטיח לכם כי אפילו במועצה זו היא לא תיפתר. למרות שלחלק ניכר מהשאלות שאתם מעלים אין פתרון להיום, גם לא למחר, בכל זאת יש להתמודד אתן. צריך להיות מספיק נועז כדי להודות בכך שהסיפור לא נגמר. שאין לנו לוקסוס של קינה לאחר המעשה. המשימה - להתקדם האחד לעבר השני הקיבוץ המתחדש שמוצא פתאום שנפתרו בעיותיו הכלכליות יכול היום לעשות מה שלא יכול היה לעשות ברגע של מצוקה כלכלית ואנושית גדולה. אומרים שהאילוצים הם שהביאו לשינויים הגדולים, שהשינויים הם שחילצו קיבוצים ממשבר. אך עתה, כשהתנאים השתנו, הקיבוץ יכול לבנות ערבות הדדית עמוקה יותר, מחויבות משימתית גדולה יותר, יותר תרבות, יותר שיתוף ויותר חינוך, גם אם הדברים ייעשו באופן שונה. אף אחד גם לא מחייב את הקיבוץ השיתופי ללכת אל הסוף המר שרבים, אפילו בתוכו, חוזים לו. הפרטה אינה גורל. החדש אינו אסור מהתורה וביצור חומות המחנה אינו הדרך היחידה. גישה של 'אסור לפתוח את הדלתות' היא השלמה עם גורל ולא התמודדות של אמת עם כוחו של הרעיון. הקיבוץ המסורתי חייב לפתוח את הדלת והמתחדש חייב למצוא דרך אל השיתוף. כשהתרחש הפילוג הגדול ברחבי התנועה הקיבוצית בראשית שנות החמישים, אלפי איש בתנועה הוצאו מבתיהם. זה היה נורא ואיום. אבל בכל הניתוח הכואב כל כך לא היה מעורב אפילו עורך דין אחד. והיו מספיק עורכי דין גם אז... עורכי הדין הם הביטוי לייאוש שלנו לטפל בפצעינו וביחסים בינינו. אמנם רבים הטוענים שאנו היום חברה חופשית יותר, הפועלת פחות על פי מוסכמות ופוליטרוקים אך זה אינו מונע מאתנו להיזקק למי שיגיד לנו מה לעשות ואיך לעשות. אנו לא מאמינים בכוחנו ומבקשים שיפעילו עלינו אילוצים שיכוונו את מעשינו וישחררו אותנו מלהתייצב איש מול רעהו. אפילו לגהק היום צריך עם חותם של עורכי דין... את הרעיון הקיבוצי לא משמידים בהבל פה או בכתבה. נקשיב לכאבו של מי שתובע לא לוותר על הרעיון, נקשיב לכעסו של מי שחש כי אין מעריכים את מאמציו להיאבק למען שרידות היישוב והיחד. נבקש להציל עצמנו מהמנוסה מהרעיון מצד אחד ומהדוגמטיות מצד שני, ובמיוחד נציל עצמנו מהשררה והאדישות, מהמשיכה אל הבועה האטומה והאגרוף הקפוץ. דור שאין לו מה להרוויח היום אני בא במגע עם המון אנשים צעירים במכינות ובגרעינים. דווקא בעידן שהבערות היא השקפת עולם, שהתנועה להפצת הבערות הפכה לתנועה כה רצינית, צומח כאן דור שידוע לו שהוא לא יודע, דור שיש בו רצון ללמוד ולעשות. הדור הזה, שצריך לעמוד בצונאמי החברתי-תרבותי, צריך משענת. אנחנו צריכים להיות לו משענת ולא משא. זוהי חובתנו. כך אני מרגיש. במשך שנים ארוכות לא זכינו בדור כדור שצומח היום. זה דור שאין לו מה להרוויח. למרות זאת יש המון צעירים שלא נכנעים לדיכאון, הם מחפשים והתנועה הקיבוצית צריכה להיות להם משענת במקום לקצץ כנפיים. סיפור קטן אהרון איש כנרת היה חלוץ מפלגת הפלחים. 'פלח מפלגתי'. כופר בשלטון כפוי מלמעלה, הוא האמין ברצון האנושי. היה לו אח, בעל בית חרושת למנועי מטוסים בבית שמש. האח היה בא לבקר בכנרת בהליקופטר. כל הקיבוץ רץ החוצה לראות הליקופטר ולקבל את פניו, רק האח לא. כשקראו לו אמר: "אם הוא רוצה לראות אותי שלא יעשה דאווינים. שיבוא ברגל". אהרון היה אח בבית החולים לרפואת עיניים בירושלים בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא התכתב עם בתו. באחד ממכתביה כתבה לו בתו: "אבא אני מרגישה שקיצצו לי את הכנפיים. זה כואב בגב". האב ענה: "בתי היקרה! הכנפיים שלך לא קוצצו, הם עדיין לא צמחו. כאב גדילת הכנפיים, צמיחתם, הוא באותו מקום בדיוק. אם הייתי יודע שאין לך כאב של צמיחת כנפיים - הייתי דואג". יוחזר לאלתר! הבה ניתן לכנפיים לצמוח, גם אם זה לפעמים כואב. בינתיים, אני חושב שצריכים להחליט החלטה תנועתית ברורה ברוב קולות וברצינות יתרה: לא יכול להיות שיסלקו את חוש ההומור מהתנועה הקיבוצית. הוא העדות לכך שלמרות הכל נוע תנוע! עין גב מובאות: אמנם רבים הטוענים שאנו היום חברה חופשית יותר, הפועלת פחות על פי מוסכמות ופוליטרוקים אך זה אינו מונע מאתנו להיזקק למי שיגיד לנו מה לעשות ואיך לעשות. אנו לא מאמינים בכוחנו ומבקשים שיפעילו עלינו אילוצים שיכוונו את מעשינו וישחררו אותנו מלהתייצב איש מול רעהו. אפילו לגהק היום צריך עם חותם של עורכי דין... צומח כאן דור שידוע לו שהוא לא יודע, דור שיש בו רצון ללמוד ולעשות. הדור הזה, שצריך לעמוד בצונאמי החברתי-תרבותי, צריך משענת. אנחנו צריכים להיות לו משענת ולא משא. זוהי חובתנו. כך אני מרגיש.
חסר רכיב