תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פתיחה למועצה

13/04/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תש"ע 740 (4)
מועצה - דברי פתיחה
מועצה מתוך דברי הפתיחה של נחמיה רפל, מזכ"ל התנועה כבוד לאכסניה תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, היו שם רבי יהודה, ורבי יוסִי, ורבי נחמיה, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסֵי הגלילי. פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו. פתח רבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה, ודרש (שמות ל"ג): "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". והלא דברים קל וחומר: ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה (שמות ל"ג) "וְהָיָה כָּל-מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד", תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה – על אחת כמה וכמה! אף אנו נפתח בכבוד אכסניה. ברוכים כל הבאים מרחוק ומקרוב לשדה אליהו, על מנת לעסוק בעולם התורה והערכים. ברוכים כל המשכימים ו"הולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה" כדי להיות שותפים בעיצוב דרכה של התנועה, וכדי לקיים דיונים על מטרה ודרך בתוך קיבוץ המהווה עבור כולנו סמל של חלוציות דתית ושורשיות ערכית. הקיבוץ הדתי והתקשורת לפני שבועות אחדים התפרסמו במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" השורות הבאות: סיימתי את קריאת הסיפור המופלא של החקלאות האקולוגית בקיבוץ שדה אליהו, ואני מביט בהערצה בתמונות החקלאים הדתיים, אנשי חזון אדיר אך צנועים כל כך בהליכותיהם. אני שואל את עצמי: הכיצד זה שפני היהדות המשתקפת תדיר בתקשורת אינה כשל אנשי האמונה, העבודה, המוסר והמדע משדה אליהו?! ואולי זו באמת השאלה העמוקה הנמצאת ברקע דיוני המועצה? בשבועיים האחרונים היה הקיבוץ הדתי במרכז התקשורת. לא זו הארצית, שגם היא התייחסה אלינו אך רק בשוליים, אלא בתקשורת המגזרית, הדתית וההתיישבותית, שהבליטה שני נושאים: האחד, קבלתה מחדש של משואות יצחק לתנועת הקיבוץ הדתי, והשני, המחלוקת עם בני-עקיבא על 'שירת נשים'. שִיבתה של משואות יצחק לַתנועה מחזקת אותנו בצורה משמעותית. תודה לאל, חוסנה הכלכלי של משואות הוא מהמפורסמות שאינן צריכות ראייה, וגם אם יִמְצְאוּ קברניטיה יתרונות כלכליים בַּהִצטרפות לתנועה התיישבותית – הרי שלא זה המוקד. מושק'ה, מהוותיקים והידועים שבין חברי משואות, היטיב לבטא את הדברים בכתבה שפירסם בעלון המשק, ובין השאר כך כתב: צריך שיהיה לנו עניין כי בנינו ובנותינו במשואות יצחק יידעו שאין אנו אבר מדולדל, כי אם חלק מתנועה גדולה, רעיונית ומגשימה, שיש לה חֵיל חלוץ, הַמְּנַסָָּה יחדיו להגשים את המטרות שהצבנו לעצמנו, והמתבטאות בסיסמת "תורה ועבודה". להקים, לקיים, לבנות ולפתח ישובים החיים על אדני התורה, מיישבים את הארץ, בונים חברה שוויונית פחות או יותר, האחראית לכל חבריה ודואגת להמשך הדורות הבאים. דברים נפלאים, המדרבנים את כולנו להיות ראויים להם. אני מניח שיהיו באולם כאלה שיחלקו על משפט אחר שכתב מושק'ה באותו מאמר, וזה לשונו: "איני בא לחזור לצד ההיסטורי, ולעובדה שמשואות יצחק הקדימה בשנות דור את ההתפתחות שהינה כיום נחלת חלק חשוב מהיישובים המסונפים לקיבוץ הדתי". איני יודע מי צדק אז, ולא אכנס למחלוקת היום. אסתפק בציוּן תחושת השיתוף הנפלאה שיש לנו בעבודה היומיומית עם חברי משואות יצחק, וּבְציוּן תחושת הזכות ההיסטורית שתהיה לנו הערב בהצבעה החגיגית על הצטרפותם המחודשת לתנועתנו. גם בנושא השני עלולה להיות מחלוקת בין היושבים באולם: כידוע, "נוער הקיבוץ הדתי" העלה בלהבת נעורים את החלטת ההנהלה הארצית של בני-עקיבא שלא להשתתף בטכס הסיום של המסע בעקבות הל"ה. על פי התוכנית הופיעה בטכס להקה צבאית, שבהרכב שלה כלולות חיילות, ששירתן מול קהל האלפים יוצרת לדעת אחדים בעיה הלכתית של שירת נשים בפני גברים. בתוך שעות מצאנו את עצמנו במוקד הסערה. מחד, כותרות של תמיכה, כגון: "לבלום את החרד"לים. המשך ההתחרדות במחנה הדתי-לאומי עלול להוביל חלקים ממנו להיבדלות מהמדינה במתכונת החרדית". בהמשך נאמר: "עד לפני כ-17 שנים היה מזכ"ל בני-עקיבא איש הקיבוץ הדתי. אחר כך, עד לפני כ-4 שנים, היו המזכ"לים אנשי חינוך בעיקר. היום המזכ"ל הוא רב. ראש ישיבה. אם תרצו – זה כל הסיפור." או בלשון הטוקבקים: "הייתי פעם בבני-עקיבא, לא לפני הרבה שנים. ראיתי את ההתחרדות ולחמתי נגדה כאשר הייתי בתנועה. אני מתביישת להיות חלק מהחברה הזאת. אני מתביישת שזה לאן שאתם מוצאים לנכון ללכת. הפכנו לשני מחנות". ואחר מתייחס אלינו ישירות וכותב: "הקיבוץ הדתי – שמורת הטבע האחרונה של הדתי השפוי". מאידך, זועק אחד: "תחליטו כבר, האם הקיבוץ דתי?", וחברו פוסק: "הקיבוץ הדתי – ממלכתיות לפני הנאמנות להלכה". הגדיל לעשות האתר החרדי "צופר", שכתב: "אנא, הסבירו: האם לא מוטב להסיר לחלוטין את הכפתור הסרוג המפגין את הדתיות הפרומה שלכם, מאשר למרוד בקב"ה בראש חוצות כאשר הכפתור הסרוג סרוח על פדחתכם? תתביישו. האמת היא, שאתם לא אשמים. מה אפשר כבר לצפות מכם, כאשר מזכיר הקיבוץ הדתי הוא ברנש מטורלל בשם נחמיה רפל?!". באסיפת החברים במשואות יצחק, שדנה בשאלת ההצטרפות לקיבוץ הדתי, אמרתי להם: בואו ותצטרפו לתנועה מובילה. לא ידעתי אז עד כמה תהיה קרובה לבוא דוגמא נפלאה של הובלה! ועוד כמה מילים על התקשורת לעתים תכופות עמדה המזכירות הפעילה בפני שאלה קשה: לצאת לַתקשורת ולהביע את עמדתנו, או להישאר שותקים וצודקים? לעשות סבב טלפונים בין חברי הוועדה הרעיונית-מדינית ולנסח את עמדתנו, או להתבונן בהתגוששות מהצד? עוד לפני הסערה האחרונה בעניין 'שירת נשים', כתב יאיר שלג ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "ההקצנה והשתיקה". בין השאר כתב: לכאורה אין קשר בין ההתבטאויות של שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, על החלת "משפט התורה" בישראל; פסקי הסרבנות של הרב אליעזר מלמד מישיבת ההסדר בהר ברכה; והצתת המסגד בכפר יאסוף. קרוב לוודאי שהשר נאמן לא יסכים עם דרכו של הרב מלמד, והרב מלמד לא יסכים לדרכם של מציתי המסגד, ובכל זאת יש לפרשיות הללו מכנה משותף: שלושתן מהוות ביטוי להקצנה הולכת ומתמשכת במחנה הדתי-לאומי. ואחרי כל זה, צריך לשים לב לעוד מכנה משותף בעייתי בין האירועים: הגיבוי השקט של הסביבה הדתית. אפילו אנשים שדעתם אינה נוחה מההתבטאויות של נאמן ומלמד, אינם ממהרים לצאת נגדן, ואפילו בעניין הצתת המסגד היו קולות הגינוי מעטים ורפים יותר מאשר לאחר מעשי טרור קודמים שביצע הימין הקיצוני. הופעותינו בתקשורת בתקופה האחרונה הינן מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, לא מעט בזכות רוני חסיד, היחצ"ן המסור והמקצועי העובד עמנו. אני מוּדָע לכך שאפשר להתייחס לריבוי היחסי של הופעותינו בתקשורת כמו אל "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" – יש הדורשו לשבח ויש הדורשו לגנאי, ואשמח לשמוע את דעתכם. ממועצה למועצה - מה נשתנה? לכאורה, כלום לא השתנה. המעלעל בפרוטוקולים של המועצות הקודמות ימצא נאומים שלמים המתאימים גם לפתיחתה של מועצה זו. הנקודה המרכזית היא שאנחנו במועצה אחת מתמשכת, שכותרתה: מועצת השינוי! הדיון שהופסק לפני 5 שנים בתום המועצה במעלה גלבוע, עם ההכרה בַּתּוֹשָבוּת כתופעה שאינה רק קיימת בדיעבד אלא לעיתים אף כחיובית לכתחילה, הדיון הזה מתחדש היום במקום שבו הוא הופסק. מ"מעגלים מתרחבים" – כותרת המועצה הקודמת – אנו עוברים צעד אחד קדימה, לדיון במונח: "תנועה רחבה". היום, אנחנו – גם בקיבוצים וגם בתנועה – בתהליך מתמשך של ניסוי והתאמה, של התמודדויות והחלטות. מועצות לביא, בארות יצחק, מעלה גלבוע ושדה אליהו הן מועצה אחת מתמשכת, שבינתיים מלאו לה י"ג שנים. מה שלא השתנה אלו דבריו של דני תמרי במועצה הכ"ז: אז הנה אנחנו כאן היום כדי שנוכל להמשיך ולעשות ולהעמיק את העשייה השיתופית ולעסוק ביחד, כל הקבוצות ביחד, בנושאים המשותפים לכולם. והם רבים-רבים, ותובעניים מאוד. מה שלא משתנה הוא היותנו משפחה אחת, המתמודדת עם השתנות המציאות ב-י-ח-ד ומתוך שותפות, הידברות וחשיבה מערכתית. גם המועצה הזו תהווה סמינר למשתתפיה, גם בה נקדיש זמן ללימוד המציאות בקיבוצים השונים, וגם היא תהיה בעז"ה חוליה ברצף שהביא את תנועת הקיבוץ הדתי למקום המכובד שבו היא נמצאת, ובו היא צריכה להיות גם בעתיד. כידוע, איני מחסידיו של רבי נחמן מברסלב, אך מצאתי כְּרָאוּי לעשות כאן אתנחתא, להביא את דבריו "בְּשֶבַח השכחה", ואף להציע ללכת בדרכו: אמר רבי נחמן: אצל העולם, השכחה היא חסרון גדול בעיניהם. אבל בעינַי יש בשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה אדם זוכר כל מה שעבר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודת השם יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים מאוד את האדם כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו, על-ידי השכחה נשכח מה שהיה, והאדם יכול להרים את עצמו. זה עתה אמרתי שזו מועצת המשך, אך ב"הפוך על הפוך" אני מבקש שנשכח. היו לנו חלומות, היו להורינו חלומות – על בנים ובנות הלנים בבתי ילדים ומתחנכים כולם ביחד בבית ספר קיבוצי משותף; על חינוך לעבודה בענפי המשק כל יום בין 2 ל-4 לאחר הלימודים; על חדר אוכל נעים ומזמין ל-3 ארוחות ביום; על צמיחה דמוגראפית הנשענת רק על בנינו ובנותינו החוזרים מהשירות הצבאי; על עבודה עצמית בחקלאות ועל החזקת חדר האוכל ומערכת החינוך רק על ידי חברים בשנת שירות. וויתרנו על חלומות עבר כאשר התברר לנו שהם לא העיקר, שהם הסדרים ארגוניים טובים ונחוצים לשעתם ולא ערכים נצחיים. למדנו להבחין בין טכניקות לבין מהויות, ולמדנו שבמציאות המשתנה יש לעיתים צורך בשינויים ארגוניים לצורך השגת המהויות. אני מודע לכך שלגבי חלק מן הקיבוצים אני מדבר לאחר שהסוסים ברחו מן האורווה, אבל גם להם אני אומר: האורווה נשארה ברשותכם! בכוחות משותפים, באמונה ובחזון, אתם ואנחנו יכולים למלא את חצר הקיבוץ בחברים חדשים! הדרך לשמירת היצירה הנפלאה ששמה קיבוץ היא דרך של אמונה שאפשר בכוחות משותפים למלא את חצר הקיבוץ בחברים חדשים! לגבי המישור התנועתי – עמדתי שונה. במישור התנועתי אני סבור שעלינו לשנות את הפרדיגמה. פרדיגמה היא תבנית חשיבה. דפוס מקובע של הסתכלות על המציאות. מכלול של הנחות יסוד שעל פיהן אני קובע מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע. כאשר המציאות משתנה – עלינו לשנות את הפרדיגמה. אם לא נעשה כן, יסתבר לנו מהר מאד שפעולותינו אינן מביאות לתוצאות מקוות, ואנו הולכים לאיבוד. אני יודע ששינוי פרדיגמה מלווה בחרדה והתנגדות, אולם לענ"ד במישור התנועתי הוא כורח המציאות. פרדיגמות חדשות נולדות תוך ייסורים וכאב. הן מלוות במאבקים. מועצה זו מזמינה אותנו להתחיל את המסע ליצירת הגדרה מחודשת של מושג התנועה. הקיבוץ הבודד עובר שינויים, אך כל עוד הוא שואף להישאר קיבוץ הרי שהשינויים הללו הם שינויים על העקומה. הגדרת הקיבוץ נשארת בעינה, ולא אחזור עליה. מי שישמור על ערכים אלה יישאר קיבוץ, שיתופי או מתחדש, וכל השינויים שהוא יעשה יהיו שינויים של איך ולא של מה, של גודל וצורה ולא של מהות. לעומת זאת התנועה עוברת שינוי מסדר שני. התנועה הולכת ונהיית נחוצה יותר ויותר!!! תפקידה המרכזי כיום איננו דאגה למשבצת קרקע ולמכסת חלב, אלא למתן משמעות לחיים בקיבוץ. את זה תשיג התנועה לא בדאגתה ההכרחית לאינטרסים הלגיטימיים של חבריה – בתחומי החברה והמשק, החינוך והכלכלה – אלא בכך שהיא תאפשר לחבר הבודד ולקיבוץ הבודד להיות חלק מגוף משמעותי ומוביל בעם ובמדינה. כל פעילות של גמילות חסדים שתיעשה על ידי הקיבוץ הבודד, או על ידי החבר הבודד, היא נפלאה ומאירה, אך לענ"ד אין היא שווה בעוצמתה לתאורת המגדלור שיוצרת תנועה. רק העשייה המשותפת תחת המטרייה התנועתית היא המאפשרת הרחבה משמעותית של תפיסתנו הייחודית, במעגלי השפעה מתפשטים ומתרחבים בארץ ובעולם. התנועה – בלשון המתמטיקאים – צריכה לזוז מעקומה אחת לעקומה אחרת. התנועה החדשה צריכה להכיל בתוכה מציאויות מגוונות הקיימות למעשה כבר כעת, ולהכשיר אותן. לדוגמא: באחד הקיבוצים נשלח בן ללמוד בבית-ספר על-יסודי חילוני, ובקיבוץ אחר אישרה האסיפה לבנים בכיתה א' ללמוד ב"תלמוד תורה", האם אפשר לחיות עם שתי התופעות באותה תנועה? אני אומר: בהגדרה מחודשת של התנועה – זה אפשרי. בקיבוץ אחד החליט בן ללמוד בישיבת "הסדר", כהמשך ישיר לסיום י"ב, ולשרת 16 חודש בצבא בלבד; בן שני מקיבוץ שכן חגג לא מזמן יום הולדת 25 ועדיין לא התגייס לצבא; ולעומתם בקיבוץ שלישי – משואות יצחק – התנדבה בת בסוף י"ב לשנת שירות, אחרי-כן עשתה שנתיים שירות לאומי, ומשם המשיכה לקורס טייס, בו היא משרתת היום, ואנחנו מקווים לראותה זורקת את הכומתה לשמיים לאחר מסדר הענקת הכנפיים. האם אפשר לחיות עם כל התופעות המגוונות האלה באותה תנועה? מי זוכר את הימים שכל הכ"ק הלכו לפלוגת בני משקים בנח"ל וכל הכ"ל לתותחנים? אני אומר: בהגדרה מחודשת של התנועה – זה אפשרי, ובמועצה הזו נתחיל את המסע להגדרה חדשה. זו המשימה שעומדת לפנינו בימים אלו, ולכן זו גם המשימה שבחרנו לשים לפתחה של המועצה הנוכחית: למצוא את הדרך לחיזוקו של הקיבוץ הבודד – המתחדש או השיתופי, ולמצוא את הדרך להרחבת התנועה וחיזוקה, על מנת שנמשיך לקדם ולהשיג ביחד את יעדינו, על מנת שנוסיף להגשים באמצעותה (ובגדול) את ערכינו – ערכי "תורה ועבודה". מובאות: לעתים תכופות עמדה המזכירות הפעילה בפני שאלה קשה: לצאת לַתקשורת ולהביע את עמדתנו, או להישאר שותקים וצודקים? לעשות סבב טלפונים בין חברי הוועדה הרעיונית-מדינית ולנסח את עמדתנו, או להתבונן בהתגוששות מהצד? היו לנו חלומות, היו להורינו חלומות – על בנים ובנות הלנים בבתי ילדים ומתחנכים כולם ביחד בבית ספר קיבוצי משותף; על חדר אוכל נעים ומזמין ל-3 ארוחות ביום; על צמיחה דמוגראפית הנשענת רק על בנינו ובנותינו; על עבודה עצמית בחקלאות...וויתרנו על חלומות עבר כאשר התברר לנו שהם לא העיקר, שהם הסדרים ארגוניים טובים ונחוצים לשעתם ולא ערכים נצחיים. למדנו להבחין בין טכניקות לבין מהויות, ולמדנו שבמציאות המשתנה יש לעיתים צורך בשינויים ארגוניים לצורך השגת המהויות הקיבוץ הבודד עובר שינויים, אך כל עוד הוא שואף להישאר קיבוץ הרי שהשינויים הללו הם שינויים על העקומה... התנועה הולכת ונהיית נחוצה יותר ויותר!!! תפקידה המרכזי כיום איננו דאגה למשבצת קרקע ולמכסת חלב, אלא למתן משמעות לחיים בקיבוץ
חסר רכיב