תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אתגר החיים

28/12/2009
עמודים כסלו תש'ע (738) 2


אתגר החיים

יוסי ושאול ענברי
אב ובנו
מספרים את סיפורם האישי
כל אחד מנקודת מבטו


שאול- שמי שאול ענברי. נולדתי בקיבוץ שדה-אליהו בשנת תשכ''ז, בי"א באב. בזמן הלידה טבעתי במי השפיר ולא נשמתי הרבה זמן. התוצאה היא פגיעה קשה בארבעת הגפיים ובדיבור. הוריי ידעו מיד שמשהו נפגע, אבל רק לאחר מספר חודשים ראו סימנים ראשונים של הפגיעה, כשלא התהפכתי מהגב לבטן.
יוסי- כששאול היה בן שנה, הבנו שיש לו ולנו קשיים לכל החיים, והחלטנו שזה אתגר החיים שלנו.
שאול- כולם נרתמו לעזור לי, הוריי המשפחה והקיבוץ. הקיבוץ הצמיד לי מטפלת או מטפל. מיד הבינו שאיני מפגר ושאני חייב להיות עם החברה של בני גילי. בכל פעילות של הילדים השתתפתי. בכדורגל הילדים נתנו לי להיות שוער, בטיולים סחבו אותי על הגב, בעבודת הילדים עבדתי עם הילדים בניקוי פסח במטבח, בכרם או בגינת הילדים.
יוסי- שאול היה משולב לחלוטין במסגרת החינוך בליווי מטפלת נוספת שדאגה לצרכיו המיוחדים כך שאנחנו, ההורים, יכולנו לעבוד ולהמשיך לחיות את חיינו באופן מלא בקיבוץ.
שאול- כולם עבדו איתי על עצמאות, מהלבשה, רחיצה, רכיבה על אופניים ועד חשיבה וקבלת החלטות. מכיתה א' עד ו' למדתי בבי''ס מיוחד בת''א, וגרתי אצל משפחת פלדמן היקרה, אשר אימצה אותי ונתנה לי חום ואהבה כבן משפחה.
יוסי- יום אחד, כשהלכנו לגן השעשועים בת"א, פגשנו אישה עם ילד. כשהילד שאל "מה יש לו" האם אמרה ששש.... אחר כך, כששיחקנו בגן, באו כמה ילדים ושאלו "מה יש לו". הסברתי להם בשני משפטים, והילדים שיחקו עם שאול בחול ודיברו איתו באופן חופשי.
שאול- כאשר חזרתי לשבתות ולחופשות הביתה, הצמידו לי מטפל והלכתי לחברת הילדים ואף בקרתי בכיתה בבי''ס שק''ד. מכיתה ז' עד כיתה יב' למדתי בבי''ס שק''ד. ביום הראשון ללמודים הגעתי לכיתה עם המטפל. לפני השיעור הראשון, בני הכיתה לקחו אותי ונסענו יחד על מכונית מקולקלת שהייתה בחצר. באותה שנה הגיעו לכיתה גם ילדי בית-יוסף ואותם הילדים לא הזמינו למשחק הזה... בשנים ההן עדיין לא ידעתי לקרוא כלל. היה צריך למצוא פתרון כיצד בכל זאת ללמד אותי לקרוא.
יוסי- הפסיכולוג שאיתו התייעצנו הציע להריץ מילים ומשפטים קצרים כתובים מול העיניים של שאול. באותם ימים הגיעו המחשבים האישיים הראשונים, כמו אפל 2 , ועלה הרעיון לבנות תוכנה שתריץ מילים על המסך. בזמן ששאול ישב ליד המחשב והמטפל שלו, גדי רז ז"ל, עסק בהרצת המילים, ראינו ששאול מתעניין ומבין הרבה יותר איך התוכנה עובדת מאשר מה שקורה על המסך, ומאז עבר שאול לתכנות ולהפעלה של המחשב בעצמו, דבר ששינה את חייו לגמרי.
שאול- היה צריך למצוא פתרון כיצד אפעיל את המחשב, הרי ידיי אינן יכולות להקליד במחשב. מצאתי שהאיבר בעל התפקוד הטוב ביותר אצלי היא הרגל. בשביל שאפעיל את המחשב ברגליים ובשביל שאלמד לקרוא, נדרש מערך שלם של אנשים שיעשה זאת. גויס צוות שעבד שעות רבות ללא כל תמורה. ההתגייסות הזאת הייתה לא רק מהקיבוץ.
יוסי- באותה תקופה עשו על שאול כתבה בטלוויזיה, בערוץ היחידי של המדינה. הרבה מאוד אנשים ומשפחות התקשרו אלינו, חלקם באו לבקר אותנו בקיבוץ ואת חלקם נסענו אנחנו לבקר ביחד עם שאול. רק אז יכולנו לעמוד על ההבדל העצום בין משפחה עם ילד מוגבל שזוכה לתמיכה של החברה, תמיכה שאפשרה לנו יחד עם שאול, להתקדם ולהשיג יעדים, ובין משפחות שצריכות להתמודד לבד ולפעמים מאבדות את הכוח בדרך.
שאול- את מבחני הבגרות היה צריך להכין עבורי בשיטה אמריקאית, כיוון שצורת הכתיבה שלי היא איטית. כל המורים נרתמו למשימה והיו מורים שהגדילו לעשות והכינו לי מבחנים קשים יותר ממבחני משרד החינוך... לאחר סיום בי''ס הלכתי ללמוד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. צורפתי טבעית לתכנית השילוב עם בני גילי. המשכתי ללמוד שבע שנים בישיבה עם כל התלמידים. יכולתי להבחין איזה תלמיד מסתכל עלי כעל בן אדם רגיל ואיזה תלמיד מסתכל עלי כעל נכה. מספר פעמים קבלתי הזמנות לחתונות של תלמידים שלא היה לי קשר איתם. מצד שני, היו כאלה שלמדו איתי בצורה טבעית ואמיתית. במשך שנות למודי כתבתי מספר מאמרים בהלכה אשר פורסמו בעלון הישיבה, ופעם אחת נתנו לי להעביר שיעור בישיבה.
כאשר הרגשתי מלא בתורה ושווה לכל תלמידי הישיבה, הלכתי להתנדב במועדון בית-הגלגלים. בית-הגלגלים,הוא מועדון המשלב בעלי מוגבלויות עם אנשים ללא מוגבלויות, דתיים ושאינם דתיים. בפעם הראשונה שהייתי שם, אנשי המקצוע אמרו לי: "אתה עדיין ילד ואתה צריך להיות חניך". דבר לא עזר, למרות שסיפרתי להם על לימודי בישיבה והבאתי מאמרים שלי. נפגעתי מאד ואמרתי בלבי: דווקא אנשים אלה צריכים לקבל נכים. במשך שבע שנים ניסתי לשכנע שאני יכול להיות מדריך. ואכן בשנה השביעית, "זכיתי" להיות מדריך בבית-הגלגלים.
בגיל 36 רציתי להיות יותר עצמאי. החלטתי לעבוד לגור ב'בית-קסלר', מעון לנכים. ביום הראשון לקחו ממני את התרופות שלי למרות שאמרתי שבבית הייתי אחראי על כך. כעבור שבועיים החזירו לי. בהתחלה גרתי עם שותף וזה היה קשה. כעבור שלושה חודשים קיבלתי חדר לבד. הקשר הטוב ביותר שהיה לי שם, היה עם המטפלים הערבים. הם היו אנשים חמים, הם הניחו לי תפילין ועד היום אני בקשר איתם. אני מדגיש את זה, לעומת רוב המטפלים ממוצא רוסי שהיו ברובם אנשים קרים וחסרי רגשות (קשה לומר את זה אבל זה נכון לצערי). לדוגמא, בכל נושא הכשרות, הערבים כיבדו אותי מאוד. האחרים לא. פעם אחת, כשפניתי לסגנית המנהל (ממוצא רוסי) בבקשה להיות משגיח כשרות, היא הסכימה, אבל אחר כך הפרה את הסכמתה וקבעה עם משגיח חרדי שאינו יודע תורה כמעט. ההסבר שלה לזה היה שיש לו תעודת משגיח כשרות ולי אין. בסוף שהותי שם, כמעט שלא אכלתי. עזבתי את הקיבוץ בגלל שלא הייתי דתי וחזרתי בגלל שאני דתי. איך שגלגל מסתובב לו. בסך הכול זו הייתה תקופה חשובה מאד עבורי.
יוסי- גם כששאול היה בבית קסלר וגם כשחזר לקיבוץ הוא נהנה מקשר טוב עם חברים רבים, וכאשר הוא מגיע לבית הכנסת ואני במקרה לא נמצא, תמיד יש מי שיניח לו תפילין.
שאול- בתקופה שבה הייתי בבית-קסלר התחלתי לעשות את ההסמכה לרבנות. לפני שנה ורבע קבלתי את ההסמכה ממו''ר הרב ביגמן ראש ישיבת מעלה גלבוע. כיום אני כותב ספר הלכות נכים!
אפשר לראות חלק מן המאמרים שלי, באתר http://shaul-anvari.info/


שאול ויוסי ענברי
שדה אליהו
חסר רכיב