תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הסיפור הזוכה

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
קלנועית(הסיפור הזוכה)
הסיפור הזוכה
נעמי ליפשיץ

שמא נתקלתם גם אתם במודעה בעיתון "ידיעות הקיבוץ": "כתבו לנו מדוע אתם צריכים קלנועית, כיד הדמיון הטובה עליכם, והסיפור הזוכה יתוגמל בקלנועית חינם"?
אז איך זה שהסיפור מופיע בעיתון "עמודים"?
(רמז – נעמי ליפשיץ עדיין הולכת ברגל למרכולית)

אני צריכה קלנועית?
אתם מכירים את התופעה של מבצעים? קנה שתי חבילות מזון לדגים, ותזכה בשתי חבילות חינם עם מאג ענק לבירה, אומרים לך. אתה ממהר לקנות לפני תום המבצע, למרות שאין לך זכר לאקווריום בבית, והמשקה החריף ביותר שאתה שותה הוא לימונענע.
כך היה עם הקלנועית. מרגע שראיתי את המודעה, היה ברור לי שאני רוצה אותה – חדשה, בוהקת, ובעיקר - בחינם. שלחתי סיפור למערכת העיתון למחרת. כעבור יומיים גיליתי שהייתי אמורה להסתפק במאה מילים, והסיפור שלי היה מעט ארוך יותר - אם אדייק - 687 למניין מסמך word.
ימים ספורים לאחר מכן, באמצע קרב ההישרדות שלי במרפאה בה אני עובדת, טלפון ממערכת "הקיבוץ": "תראי", היא אומרת לי, "את אמנם לא זכית בקלנועית, אבל הסיפור שלך מצטיין ואנחנו מבקשים לפרסם אותו".
"ערכתם בו שינויים?", אני שואלת, מתוך נסיון רע עם עורכים. "אולי טיפה, משהו קל ביותר".
ביקשתי לקרוא את הנוסח החדש. לסיפורי הערוך עשו תספורת, הידקו חגורה, וקפדו ראשו. קולן של המילים החסרות עלה מתוך הפיקסלים, כמבקש תחנונים וכעומד על זכות נעוריו. ומה אתנו, הן לחשו בהתמרמרות מובנת.

לא אישרתי את פרסום הסיפור כרות הראש. אני נזכרת בסיפור של עגנון בנושא העמידה על זכותה של יצירה אישית, שהפנצ'ליין שלו הוא: "אבל השטריימל לא הפסיד".

"אבל הסיפור שלי לא הפסיד" (הערת עורכת "עמודים": וקוראי "עמודים" זכו).


אני צריכה קלנועית
נעמי ליפשיץ

כל מי שחי בקיבוץ יעיד, שלמרות שהעולם היום הוא כפר גלובאלי, ובקליק אחד אתה מרושת ומגיע לכל פירור מידע, יש הבדלים מהותיים בתפיסות העולם של אנשי עיר לעומת העם המשונה שקורא לעצמו קיבוצניקים.

קחו לדוגמה את האופן שבו המושג 'מרחק' זוכה לאינטרפרטציה שונה בשתי האוכלוסיות הללו. תושב העיר יאמר לך ללא היסוס, שכל מה שמצוי בטווח של נסיעה בשני אוטובוסים יוגדר קרוב. הקיבוצניק המצוי, לעומתו, חושב שאם עליו לבקש משכן הגר שמונה בתים ממנו חבילת מרגרינה, זה רחוק מדי. עדיף שתאפי מחר, הוא ינסה לשכנע את האחראית המקומית לענייני קונדיטוריה.

כך שתבינו, שכשעברנו למשכננו החדש והמיוחל, הממוקם במרחק רחוב אחד מביתנו הישן, 50 מטר משוער, או כ-45 שניות הליכה בקצב של צליעה לאחר החמין של שבת, הדבר הראשון שאמרו לי חבריי ושכניי היה – "וואו, מסכנים. יש לכם עכשיו כל כך הרבה ללכת".

זה לא אומר, חלילה, שנמצאנו מנותקים פתאום מהמעגל החברתי החם והמוכר, או נטולי מבקרים. אלא שאלו מחו את הזיעה ממצחם עם כניסתם, וציינו את דרגת המוטיבציה הגבוהה שלהם לבקר, שרק בזכותה צלחו את הקושי הרב הכרוך בגמיעת המרחק הנוסף.

אני, לעומתם, ניסיתי לשכנע את עצמי בפרפראזה על המשפט הידוע, שהמרחק תלוי בעיני המתבונן. וגם אם מדובר בעלייה מעט תלולה, התנשפות קלה היא בסך הכל טובה לבריאות, ורגלי שחגגו מעל חמישה עשורים וחצי תצטרכנה פשוט להסתגל...

אלא שהתיאוריה היפה הזו הופרכה ברגע שהעמדתי אותה במבחן המרכולית, שידועה במחוזותינו בכינוי "החנות של מאירה". חנות זו משתכנת בטבורו של בנין חדר האוכל, קרי במקלט, וחודרים אליה דרך גרם מדרגות צידיות. כשאת מעלה ממנה בסוף השבוע, לקראת הבישול ל-15 סועדים בשבת עגלה עמוסת כל טוב, תיק ידידותי לאקולוגיה ושלש שקיות ניילון שעומדות להיקרע כל רגע (אחת עם ביצים), את חורקת שיניים וסופרת אחת לאחת את שמונה המדרגות שלפניך.

אחרי שמילאת את ריאותיך באוויר הצח שבחוץ, נותר לך להרהר בעגמומיות על יתרת הדרך, ולהיאנח בכבדות. דרך שכפי שהזכרתי, התארכה לאחרונה ב-50 מטר- טיול למזרח הרחוק במושגים מקומיים. אחרי שלש גיחות כאלו ושבע ביצים שבורות, הגעתי למסקנה שיש דרך פשוטה להקל על גוליבר את מסעותיו: אני צריכה קלנועית!

- "קלנועית?" - נזדעק לעומתי אישי היקר מבועת, כשהעליתי בפניו בגאווה את הפתרון האולטימטיבי שהגיתי במוחי הקודח – "השתגעת? מה, אין לנו רגליים?"
- "לשנינו יש רגליים, ברוך השם, אבל רק זוג אחד מביניהן הולך בדרך כלל לחנות".

- "את צריכה קלנועית בשביל ללכת לחנות?"
- "כן ,כי החנות עכשיו מאוד רחוקה, אם לא שמת לב".
- "זה נקרא רחוק, חמש דקות הליכה?", אמר יקרי, שלא נכנע מעולם למוסכמות המקום בנושאים שכאלו.
- "זה כבר לא חמש, וזו עלייה".
- "אני אביא הביתה מהחנות".
גיחכתי בקול.
- "הה! כן, מתי תביא בדיוק, בשתיים בלילה כשאתה גומר את המשלוח בלול?"

וכך התנצחנו, אני בקלנועית, והוא במנעד רחב של נימוקים הגיוניים ושקולים, שהרחיקו את חזון הקלנועית שלי, עד לתחזית קודרת של כשל מוחלט בשרירי הרגליים או קריסה כללית של מערכות.
המפנה הגיע בדמות שיחת טלפון בשתיים בלילה, שקרעה את שלוות נחירותיו של העמל היגע שלצידי. רחלי שואלת כמה אקמול אפשר לתת לתינוק החולה והבוכה. באותו רגע הבזיק הרעיון.
- "את יודעת מה, אני אקפוץ אליך, לחשתי לתוך השפופרת".
- "לקפוץ באמצע הלילה? השתגעת? רק תגידי לי כמה נורופן נותנים בגיל הזה".
- "אני מיד מגיעה, עניתי, וניתקתי לה באמצע המחאה".

- "צדוק, תתעורר. יש לי מקרה חירום, אני חייבת שתעזור לי לסחוב את הציוד".
- "מה, מה", הוא ניעור בבלבול חושים, ובהה בעיניים מזוגגות לעברי - "קראת לאמבולנס?"
- "לא, אני צריכה להגיע לשם. קום מהר".

לא אלאה אתכם בפרטי המזימה. אומר בקצרה שהעמסתי עליו בלון חמצן, תיק החייאה לאירוע רב נפגעים, וכמובן את המכשיר למתן שוק חשמלי - הרי תמיד כדאי להיות מוכנים, לא?
כשהגענו בריצה קלה לביתה של רחלי, שבדרך מקרה גרה די קרוב לחנות של מאירה, הוא נגרר מספר צעדים אחרי. ברגליים מועדות הוא נכנס איתי, פרק את הציוד, וצנח לתוך הכורסה הכי קרובה לדלת. רחלי המופתעת הסתכלה בפניו האדומים, ובמפלי הזיעה שניגרו מהם, ושאלה בדאגה – "צדוק, אפשר להביא לך משהו?"

היא לא הבחינה בחיוך המרושע שלי, שעה שהוא לחש:
"קלנועית".


מעלה גלבוע


חסר רכיב