תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בין שני תינוקות

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
בין שני תינוקות
סוזי פם

חייל וחרדי עומדים בצד הדרך
החרדי מנופף נואשות לרכבים הנוסעים, מבקש עזרה
נשמע כמו התחלה של בדיחה?
סוזי פם עצרה, וזה השתלם

אני בנסיעה, בדרך לרמת השבים (תחפשו במפה), לבקר את הנכד החדש, בן שבוע ימים. במושב האחורי של הרכב יש חבילה של בגדי תינוק, חליפות, גטקס ועוד חבילת חיתולי בד, בצבע תכלת. שיהיה. גם היום, בתקופת הפוסט-חיתולים, תמיד טוב שיהיה.
עברתי את בית שמש, כולי נהנית מהבוקר הסתווי, בצד אחד של הכביש יערות קרן קיימת ובצד שני המושבים הציוריים. פתאום אני רואה שני רכבים עומדים, ובצד הכביש חייל ואיש חרדי שמנסה בכל כוחו לעצור רכבים.
"בלי מחבלים" סימסתי תפילה קצרה. אני לא בנויה להתמודד עם דברים כאלה. אך החייל, שדבר בפלאפון, נראה די רגוע. האיש החרדי לא. עצרתי את הרכב בצד הדרך ופתחתי חלון. האיש הגיע אלי בריצה: "את חייבת לעזור לנו, אשתי יולדת באוטו, בבקשה לעזור לה".
- "טוב", כיביתי את המנוע. "אני רק אקח רגע לנקות את הידיים שלי", אמרתי לו. בזמן ששפשפתי את הג'ל לחיטויי על הידיים, שלחתי הודעה קולית לקב"ה: "בסדר, עצרתי. שלא יהיו סיבוכים ולא יהיה הרבה דם". הזכרתי כבר שאני לא מסתדרת עם דם?
מיהרתי לרכב הקטן, וראיתי את האישה שוכבת במושב האחורי. ראשה מונח על דלת אחת ורגליה יוצאות מהצד השני. כמו שהוא אמר, היא יולדת באוטו.
החייל ניגש אלי ושאל - "את יודעת מה לעשות?"
- "קצת מאוחר לשאלות כאלה, לא?" אמרתי בלבי. בקול רם עניתי, "אני מקווה שכן. אתה לא חובש או משהו כזה?"
- "לא, אבל המוקדנית של מגן דוד אדום בקו, היא רוצה לדבר אתך", והוא נתן לי את הפלאפון. לצערי, אני לא מהדור שמתפקד עם הפלאפון בין האוזן לכתף. כשאני מדברת בטלפון, אני חייבת להחזיק אותו. וכרגע הייתי צריכה שתי ידיים ליילד את התינוק. הנחתי את הפלאפון על הגג של הרכב. הידיים שלי רעדו והלב דפק בקול. "מה אני עושה כאן?", שאלתי את עצמי.
ואז עברתי לטייס אוטומטי. ארבעה ילדים ושלשה נכדים לא באים ברגל. איזה כוח עליון הנחה אותי - אולי רחל אמנו.
לעבודה - הראש והחלק העליון של התינוק היו כבר בחוץ, בשלולית גדולה של מים. חוץ מזה, היה יחסית נקי. כבר סימן טוב. לי רק נשאר לתפוס אותו. החזקתי לו את הכתפיים ובעדינווווות שלפתי אותו החוצה. הנחתי אותו על האמא, בוכה ורטוב. נשמתי לרווחה, וכמעט אמרתי לאבא, - "כמו בסרטים, לא?", אבל במחשבה שנייה, הוא בטח לא רואה סרטים, אז שאלתי, "מה השם של אשתך?"
- "גיטל," הוא ענה לי.
לחצי שנייה הפסקתי לרעוד וממש שמחתי שעצרתי לעזור.
- "מה אתו?", שאלה האם, "הוא בסדר? הוא נושם?"
- "הוא מדהים, הוא נושם והצבע שלו טוב. מזל טוב". ובפעם הראשונה הסתכלתי מעבר למושב של הרכב, מעל החצאית הרטובה שלה, ומעל הראש של התינוק, לעיניים של גיטל. ועבר בינינו מבט - שהרגע היינו שותפות לנס מהסוג שרק אמהות מסוגלות לעשות.
- "איזו לידה זאת?", שאלתי.
- "שלישית", היא ענתה. חייכתי, כי נזכרתי בלידה השלישית שלי שגם הייתה מהירה.

ואז החייל שם את הפלאפון ביד שלי וחזרתי למציאות.
- "הוא בחוץ, הוא בוכה והוא ורוד, והוא נמצא על אמא שלו", אמרתי בפלאפון בגאווה רבה, "ואני לא התעלפתי".
- “שלא ישכב על האמא”, המוקדנית אמרה, “תחזירי אותו לאותו גובה של האם". השכבתי את התינוק בחזרה על המושב של הרכב, אבל האמא דאגה שזה מלוכלך.
- "את חייבת לעטוף אותו", המוקדנית אמרה לתוך האוזן שלי.
לעטוף אותו? במה לעטוף אותו? ואז נזכרתי בבגדי התינוק שהיו לי ברכב. רצתי והבאתי את חבילת חיתולי הבד, מרוצה מצירוף המקרים הזה. עטפתי את התינוק בחיתול ושמתי אחד על האמא.
- "את חייבת לסגור את הדלת של הרכב שהתינוק לא יתקרר", המוקדנית אמרה.
- "בסדר", עניתי, אבל זה היה קצת מסובך עם הרגליים של גיטל מחוץ לרכב.
עזרתי לה להתיישב והורדתי לה את הנעליים. בדקתי שהתינוק נושם, וסגרתי את הדלת. האבא, שעדיין היה בשוק, עמד לידי.
- "לא הסתכלתי אם זה בן או בת", אמרתי לו.
- "הם אמרו לנו מההתחלה שזאת בת", הוא אמר, אבל מתוך בלבול הוא המשיך לקרוא לה "התינוק".
- "את לא יודעת איזו מצווה עשית כאן", הוא אמר לי.
החייל דווח: "האמבולנס בדרך. איפה אנחנו בדיוק?"
- "מול הכניסה למושב מסילת ציון", עניתי.
רעדתי כולי ולבי דפק כל כך חזק שלא הייתי מסוגלת לנהוג. החלטתי לחכות לאמבולנס. עד שהוא יגיע גם אני אירגע.
- "את לא יודעת איזו מצווה עשית כאן", אמר לי האב שוב.
- "לא הייתי מפסידה חוויה כזאת", אמרתי לו.
כשהאמבולנס הגיע, הנהג רק הסתכל וקרא לשני: "תביא ערכת לידה". ממש מקצוענים, הם לא התרגשו בכלל.
איחלתי לגיטל מזל טוב ושנה טובה, היא חייכה ולחצה לי את היד, שהייתה עדיין דביקה. הסתכלתי איך הם הכניסו את גיטל ואת התינוקת לתוך האמבולנס, ונכנסתי לרכב. הידיים כבר הפסיקו לרעוד אבל הלב שלי המריא הרבה מעל פקקי התנועה בכביש 6.
הגעתי לבית של עמוס, והוא מיד ראה שאני מתרגשת, ולא רק מהנכד החדש! סיפרתי להם שבדרך עזרתי להביא תינוקת לעולם. גם הם היו בשוק.
כשסוף סוף חבקתי את הנכד, חשבתי על התינוקת השנייה, תינוקת בת גיטל, מי יודע אם אראה אותה אי פעם בעתיד? איחלתי לה את כל הדברים הטובים שאני מאחלת לנכד שלנו, בריאות ואושר, ושתמיד תהיה בחיק משפחה אוהבת.
בדרך חזור, הסתכלתי על הכניסה למושב מסילת ציון וצעקתי בקול רם: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". בבית שמש אספתי כמה טרמפיסטים וסיפרתי להם על הלידה בבוקר. האישה אמרה שהיא עברה שם וראתה את האמבולנס. היא הייתה בטוחה שמדובר בתאונת דרכים ומאוד שמחה לשמוע שהייתה לידה. גם אני שמחתי, כי עד אותו רגע, חשבתי שהכל היה חלום.


המלצות:
· אם עוברים בכביש בית שמש, כדאי לקחת שמיכת תינוק. אף פעם לא יודעים מה מחכה בדרך.
· כדאי למצוא תורם נדיב שייבנה בית חולים ליולדות בבית שמש או במסילת ציון. הבנתי שהרבה יולדות מבית שמש לא מספיקות להגיע לבית חולים בזמן.

כפר עציון


חסר רכיב