תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מבט אל שיר

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
מבט אל שיר
פנאי

הָיָה  לָנוּ אוֹצָר סָמוּי ֹשֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.

פְּנַאי ֹשֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת

וְחַגִּים.

פְּנַאי ֹשֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹֹשְבוֹת  בְּנַחַת  בְּסִיָרה

ֹשֶל  זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם  הַמַּזָלוֹת. 

 

 

על 'פנאי' של זלדה

כולן בסירה אחת

על "פנאי"של זלדה

רבקה שאול-בן צבי

"הפנאי הוא אוצר, אך אינו נוצץ, הוא חולש על החיים – אך סמוי

הוא משתקף בפיסות חיים זעירות של יומיומיות קולחת"

רבקה שאול-בן צבי, על שלום משפחתי ואחווה בין הדורות, מיסודות הפנאי

 

 היה לנו... פותח השיר העדין והשוקט של זלדה, ומצביע על עבר רחוק ולא מוגדר, הנטוע בזיכרונותיה של המשוררת. ההתבטאות בלשון רבים – היה לנו - מצביעה על חוויה על-אישית שיש לה אופי קולקטיבי. פעם היו חיים כאלה! הייתה אפשרות לחיים הללו. במומנט הלירי של הכתיבה, מזקקת הכותבת את מראות העבר לתמונה של יופי והרמוניה.           

הפנאי הוא אוצר, אך אינו נוצץ, הוא חולש על החיים – אך סמוי. לא מוגדר. הוא משתקף בפיסות חיים זעירות של יומיומיות קולחת. אין זה פנאי במובן הטכני, אלא נפש פנויה שאינה רצה למקום כל שהוא. הפנאי מעוצב כעולם נשי ומשפחתי, סגור בתוך עצמו, מוגן מרוחות העולם. זלדה מתארת חיים המתנהלים במסלול המחזורי של החגים: "פנאי של סיפורים, דמעות נשיקות וחגים"; עולם מסורתי (חגים) ומלאות של חיים (דמעות, נשיקות) שבהם יש פנאי רגשי לספר סיפורים לילדים; ללא הקדחתנות המודרנית והלחץ הבלתי נמנע להספיק עוד ועוד במישורים שונים: פרנסה, לימודים, קריירה, מימוש אישי, חובות חברתיות שדווקא התעצמו בעידן המכונית, בשל ההנחה שניתן להגיע לכל מקום ולכל אירוע.  

 

סירה של זיו    

בשיר האינטימי והנוסטלגי יושבות נציגות של שלשה דורות באותה סירה! הדוברת, ילדה קטנה ברוסיה, אך יכולה להיות בכל מקום אחר, מוקפת באמא, דודות וסבתא. בימינו הפכה ה'דודה' לארכיטיפ שלילי, ובהומורסקות המתפרסמות בעיתונים היא מתוארת כזקנה טרדנית ומיותרת שתפקידה בחיים להציק לרווקות המשפחה. על שמה קרוי סגנון לבוש כבד, מבוגר ומצחיק מעט שאי פעם אפיין נשים מבוגרות זעיר-בורגניות. הסבתא היא דמות מתקופת תרפפ"ו, ארכאית, לעתים שקופה, לעתים דחויה כחותנת או כחמות; אמנם, הסבתות של ימינו, בהכללה כמובן, הן דמויות נמרצות שחלקן תופסות עמדות חשובות בכל תחומי החיים, אך הגיל הגבוה עדיין נתפס כמעין מום גופני ונפשי, ובמיוחד נוכח פולחן הנעורים האופייני לתרבות המערבית.

ב"פנאי", הסירה המשותפת בנויה על אדני המסורת והשיתוף, ולכן היא "סירה של זיו"; אמנם תמונה פיוטית ולא סירה של ממש, אך שומעים את נקישות המשוטים – "שטות אט אט" – "בדוגית השלום". מקורו של הזיו הוא ביחסים האנושיים שיש בהם הכלה הדדית מלאה. סירה קטנה של שלום משפחתי ואחווה בין הדורות, אשר שטה "עם הירח ועם המזלות", כחלק ממכלול גדול ממנה, ממחזוריות גרמי השמיים ומחוקיות הקוסמוס. היא בהרמוניה עם הטבע, שבו אין בהילות וחיפזון, ותהליכיו מתרחשים בקצב הנכון, האיטי.

"פנאי" הוא משיריה המפורסמים והאהובים של זלדה, אולי כי רבים מאתנו חווים את החוסר בפנאי הנכון; הפנאי שמעוצב בשיר כמהות כה יקרה. כאוצר שאבד לנו.

 

וכאן אני נפרדת מקוראיי, עם סיום המדור, במקביל לתמורות ב"עמודים". תודה לך גילה קפלן על עריכת "מבט אל שיר" ועל דיאלוג מפרה והרמוני. תודה למי שקראו ולמי שהגיבו.

 



"שירי זלדה" עמ' 67

חסר רכיב