תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עורכי עמודים לדורותיהם

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
חרוזים בשרשרת

עורכי "עמודים" לדורותיהם, נענו לשתף אותי ואתכם בחוויות ובמחשבות
גילה ו. קפלן העורכת היוצאת– פותחת ראשונה

מבראשית
שרשרת "עמודים" מתחילה בראש השנה תרצ"ט, עם הוצאת גיליון 'עלונים' הראשון בעריכת
דוד אינטריליגטור (בית-אריה) מקב' רודגס, אהרון נוסבכר (נחלון) מקבוצת אריה, ודב קנוהל מקבוצת אברהם.
ואלה שמות
עד שנת תשל"ט – ישבו בראש השולחן העורכים: יצחק אשר (פעמיים) מקבוצת יבנה, מאיר אורליאן (אור) מטירת צבי, חנוך חמלניק (אחימן) מכפר עציון, שלום קרניאל מכפר עציון, נחום סטפנסקי מכפר דרום, דוד הישראלי מקבוצת יבנה, הרשל זינגר (צבי ירון) מלביא, יהודה בר"ט (פעמיים) מסעד, אפרים יעיר (פעמיים) מטירת צבי, רמי עפרוני (שלש פעמים) מקבוצת יבנה, חנן גולן ובנימין סלנט – שניהם מסעד ואלי ברמן מבארות יצחק.
החל משנת תש"מ מתיישבות בכס העריכה נשים – מרים בולביק משלוחות, יזרעאלה כספי מטירת צבי, דינה ספראי, חנה גדיש – מקבוצת יבנה שתיהן, חנה עמית מכפר עציון, תחיה תמרי משדה אליהו ויונה ברמן מבארות יצחק, אותה החלפתי אני – גילה ו. קפלן ממעלה גלבוע.
ויקרא
לא ניתקה שרשרת הקוראים.
לא ניתקה השרשרת על אף שינויי השם – "עלונים" הפך ל"ידיעות הקיבוץ" – והתייצב על "עמודים".
לא ניתקה השרשרת על אף שינוי הצורה – מגיליון בפורמט קטן, בשחור לבן ובכתב צפוף אל גיליון גדול ששעריו צבעונים והכתב בו מאיר עיניים.
לא ניתקה השרשרת – והמאמרים, על אף כובדם היחסי, מדברים על מה שנוגע ללבנו, מפתחים דיון ומתוך "עמודים" עולים ומצטיירים קווים קלילים הסובבים ומגדירים את דמותנו.
במדבר - ספר המסעות
מסע המילים ההופכות לכתבה, מסע הכתבות ההופכות לעיתון, מסע העורכת (או העורך) ההופך מחבר קיבוץ, לחבר מזכירות פעילה – חבר מעורה ומתעניין בנעשה בתנועה כולה.
המסע יכול להיות קצר או ארוך, מתיש או קליל – והארץ המובטחת יכולה להיות נווה מדבר ירוק ומוצל או מדבר שחון, כך או כך עורך העיתון הוא הנוסע המתמיד – מחפש אחר המאמר העמוק אך מובן, המרתק ומחדש – אך לא פרובוקטיבי מדיי, הנוגע בלב האנשים אך לא מובן מאליו.
דברים
דברים רבים למדתי בתום ארבע שנות, דברים רבים ראיתי, דברים רבים הכרתי.
נפגשתי עם פעילים, עם בני י"ג בשנת השירות ובמקומות השירות, עם משפחות וגם עם חברים שהלכו לעולמם, שההספדים עליהם, אולי יותר מכל, מציירים את דמותה של התנועה שלנו.

"הנני הענייה ממעש" – שליחת הציבור, מעבירה בימים אלו את החוט השוזר לריבה פריד, שכנתי ממעלה גלבוע, שתמשיך לשזור חרוזים-עיתונים ותוסיף מטוב טעמה ומחן דעתה לשרשרת הזו – שרשרת "עמודים" – ביטאון הקיבוץ הדתי.


חנה עמית

עורכת כחברת כפר עציון, כיום בירושלים

עורכת עמודים בשנים: תשנ"ב - תשנ"ו

 

מה היו הקווים שהנחו אותך בעריכת העיתון?

ראשית לכול השתדלתי להקפיד על מקצועיות – שהכותרות יהיו מושכות והמאמרים מרתקים וערוכים כהלכה, שישקפו את הנעשה בקיבוץ הדתי אך יהיו בעלי עניין לכל קורא. נתתי ביטוי מאופק לפן האידיאולוגי אך התמקדתי בעיקר באנשים ובתופעות. השתדלתי להקפיד על העיצוב ועל רמת התצלומים והאיורים כדי לשוות לעיתון איכות גראפית גבוהה ובמקביל לכל ניסיתי לשמור על יחסי אנוש תקינים ועל כבוד לכותבים, לקוראים ולקיבוץ הדתי.   

 

חידושים / שינויים שהכנסת בעיתון?

עד לתקופתי הופיע העיתון בפורמט קטן. בעידודה של חנה גדיש ז"ל, העורכת שקדמה לי, שיניתי את גודל העמוד וזו הייתה מהפכה של ממש. היו קוראים שהתקשו לצאת מהפורמט האינטימי לדפים גדולים...

 

כתבה / חוויה הזכורה לך?

פרט לעריכה הכוללת של החוברת הקפדתי להכין מדי חודש בחודשו כתבת דיוקן על דמות מהקיבוץ הדתי. מטבע הדברים התמקדתי בוותיקים. עם סיפור חייהם העשיר מעט צעירים יכלו להתחרות... תחילה עסקתי בתחקיר מקיף, כולל כמובן ריאיון של "בעל השמחה" ושל בני משפחתו. מילאתי מחברות עבות עד שהרגשתי שזהו - הגעתי למסה הקריטית, ואז ישבתי מול חומר הגלם ושזרתי את הסיפור שמאחורי הדמות. נדמה לי שאוסף הכתבות הזה משקף את פניו היפות של הקיבוץ הדתי. באופן אישי זכיתי במתנה - להכיר אנשי סגולה ואף לקיים עם רבים מהם קשרי ידידות הדוקים שנמשכו שנים. בין הענקים הללו היו רודי הרץ, דב רפל וברטי אקרט מקבוצת יבנה, יהודה בר"ט מסעד, שמו מעין הנצי"ב, יוסף נויבאור מטירת צבי - נוחם עדן, וייבדלו לחיים ארוכים מלכה האס ומריו לוי משדה אליהו.   

  

 

חנן גולן

קיבוץ סעד

עורך "עמודים" בשנים: תשל"ד – תשל"ו

 

 ראשית אני רוצה לומר כי אני מתנגד לרעיונות המדברים על הפיכת ביטאוננו לעיתון אינטרנטי. יחסר לי ריחו של העיתון, תחושת הקרבה והחום שנותן הנייר – בניגוד לקור שמשדר המחשב... ובאשר לכילויים של יערות הגשם – הרי דומני ש"עמודים" בכל שבעים שנותיו, אינו מגיע לצריכת הנייר של גיליון אחד (בסוף שבוע) של העיתון הנפוץ במדינה.

ובאשר לשאלותייך:

הקווים שהנחו אותי בעריכה היו אלה שקיבלתי ממורי ורבי במקצוע זה – יצחק אשר ז"ל מקבוצת יבנה, אשר קדמני בעריכה וקידמני. המדובר ברצון לשוות לעיתון אופי של ביטאון חברי הקיבוץ הדתי ולא רק של מה שמכונה "הממסד" (כאילו שהממסד אינו מורכב מחברים...), כלומר, להשתדל להביא לידי ביטוי את אותו חלק מן הציבור שקולו אינו נשמע בפומבי. אמנם לא שאלת אם הצלחתי לממש את הקווים שהנחו אותי, אבל אענה על כך (למרות שלא נשאלתי...) בשלילה. אמנם הבאתי כמעט בכל גיליון מדבריהם של "חברים מן השורה" שהתפרסמו בעלוני הקיבוצים – אבל לא הגענו בתקופת עריכתי לגיוון של כותבי המאמרים ב"עמודים".

את שואלת על חידושים ושינויים שהכנסתי – ותשובתי היא, שהרגשתי כמו אותו לוליין בראש המגדל, שכאשר כולם מצפים שיקפוץ סוף סוף – הוא נאנח ואומר בשקט: מי מדבר על קפיצה, בסך הכל אני רוצה לרדת בשלום... כלומר, ראיתי את תפקידי בעיקר כשימור התדמית הרצינית והמכובדת (כך התקבל אז העיתון) של ביטאוננו.

זיכרונות מתקופת עריכתי – אציין שתי חוויות נעימות (את הבלתי נעימות אני משתדל, ללא הצלחה, לשכוח). בשנת תשל"ה ערך הקיבוץ הדתי את "כנס לביא" הראשון. הייתה לי הזכות לעבוד לצדו של חברנו שמחה פרידמן ז"ל בהכנות לאירוע ובביצועו. אני, כמובן, עסקתי בעיקר בצדדים הלוגיסטיים – אבל נהניתי מכל רגע של העבודה המשותפת עם           שמחה פרידמן, בעל העושר התרבותי וההלכתי שהקרין.

חוויה אחרת שנחרתה בזיכרוני, זקוקה להסבר מקדים: באותם הימים, טרם היות מחשבים ותוכנית word, "עמודים" נדפס בדפוס "הצופה", (גם הוא, ז"ל...). אמנם היה כבר ידוע אז דפוס הצילום (אופסט) – אבל רק לעיתונים העשירים היו אמצעים לרכשו. "הצופה" עבד בדפוס בֶּלֶט, שהיה רק במקצת משוכלל מן הדפוס שהמציא יוהן גוטנברג במאה החמש עשרה... המדפיס, הוא יותר נכון הסַּדַר  – האדם שבאידיש מעורבת בעברית נקרא "הבחור הזעצער" – שאותו האשימו בכל שגיאות הדפוס – היה ישוב מול מכונה אדירת ממדים, כשלפניו מקלדת כמו במכונה הכתיבה של פעם, וכל אות שהבחור לוחץ עליה במקלדת הופכת לאות יצוקת עופרת. האותיות הופכות לשורות והשורות מתחברות לעמודות.

אני הייתי מקבל, לצורך הגהה ועימוד, את הטיוטות המודפסות – כדי לשוות להן את צורתן הסופית. מכאן אתם למדים, שתפקיד העורך באותן שנים כלל גם את העריכה הלשונית, העריכה הגרפית – ומה שקשה ביותר – את ההגהה. וכל כך למה? כי כל תיקון של שגיאה כלשהי, הצריך הקלדה מחדש של השורה כולה – מה שבדרך כלל גרם לשגיאות נוספות... ואחרי כן להגהה חוזרת – וחוזר (חלילה...).

מדוע אני מזכיר עובדה זו כחוויה נעימה? כי מעז יצא מתוק: בזכות אותה עבודה מייגעת בדפוס "הצופה" נתחדשו קשריי עם הרב נריה זצ"ל: באותן שנים נהג הרב נריה לכתוב בכל שבוע מאמר ל"הצופה". בהכירו את שגיאות הדפוס הרבות בדפוס זה, לא סמך על המגיהים המקצועיים וטרח לבוא בכל יום ה' לבית הדפוס להגיה במו עיניו את מה שכתב. כך היינו נפגשים מדי פעם ומחליפים גם הלצות על הטעויות במקצוע זה וכמובן החלפנו דעות על הדברים העומדים ברומו של עולמנו. אשר לצד ההומור, זכורני שניגשנו פעם אל עורך "הצופה" ואמרנו לו בערך כך: ידועה האמרה שאי אפשר להאמין למה שכתוב בעיתונים – פרט לתאריך. לדעתנו, עיתון "הצופה" יוצא מכלל זה. העורך קיבל את דברנו כמחמאה ואז הוספנו את משפט הסיום: כי בעיתון זה, לפעמים גם התאריך שגוי...

חוששני שהארכתי יותר מדיי – אבל זכורני שזכותו של כל עורך, להשמיט ולמחוק. כמו שנאמר בליל כל נדרי: ברצותו מאריך וברצותו מקצר... 

דינה ספראי

קבוצת יבנה

עורכת "עמודים" בשנים: תשמ"ט - תש"ן.

 

גם אם תעירו אותי באמצע הלילה אדע בעל פה את השנים בהן ערכתי את "עמודים". אני זוכרת כל שער, מאמר, ראיון, אנשים בבית הדפוס, הצלחות ו'פאדיחות'. עריכת "עמודים" הייתה יצירה כל חודש מחדש, והתמודדות של פעם ראשונה עם תחומים שלא היה לי מושג מהם.

הקו שהנחה אותי בעריכת העיתון היה שילוב של קלילות וקהילתיות עם הגות. "נפלתי" על שנת השישים לקיבוץ הדתי ועסקתי לא מעט בתולדותיה של התנועה. למדתי תוך כדי תנועה.

הבאתי ל"עמודים" את סגנוני האישי, ובמבט לאחור חנה גדיש ז"ל שבאה אחריי ואני (שאבדל לחיים ארוכים) – עמדנו בתפר בין "עמודים" הקלאסי של קודמתנו יזרעאלה, לבין הפורמאט של חנה עמית, שבעיניי היה פריצת דרך בתוכן ובצורה של '"עמודים"'.

חוויות? קיבוץ נצרים עבר את המשבר הגדול. בקיבוץ הדתי הנושא בעבע אך הדברים לא בשלו לכלל פרסום. כדי לבטא בכל זאת משהו מהתסיסה, בחרתי בתמונה שער שדיברה אלי יותר מכל מאמר.

כתבה קצרצרה של ברוך ניר מסעד נגד הכשר בד"צ למפעל פופלי, הוליד פרץ יצירה אצל יעל (אש) שוורץ, מאיירת הבית שלי, והתוצאה החביבה הייתה קריקטורה של שלשה דתיים על בסיס הפסל של שלשת הקופים, שאינו רואה, אינו שומע ואינו מדבר. על קריקטורה זו קיבלתי מכתב מחאה על כך שאני 'משחירה' את פניהם של החרדים בנוסח קריקטורות השטירמער. השבתי – שבתמונה "זה שאינו יודע לדבר" הוא עם כיפה סרוגה; הקריקטורה מבקרת את התקשורת בין המגזרים הדתיים ולא מגזר מסוים.

כשמשה אונא נפטר הבאתי את הראיון האחרון אתו, שנעשה על ידי מיכאל ששר, ראיון שהיה מעין סיכום בראייה לאחור של מפעל חייו של אונא. חשבתי שהראיון יכול להיות תחליף להספד, אבל בגיליון הבא עמדתי (יותר נכון 'הועמדתי') על טעותי. באותו גיליון תמונת השער הייתה של אונא עם חנן פורת, והכיתוב היה: "אלו ואלו דברי אלוקים אמת". פרופ' אוריאל סימון כתב לי מכתב מחאה על הכיתוב שמשווה בין אמת אחת לרעותה. עוד לא הייתי ארכיונאית ולא שמרתי...

זכיתי לראיין את שרה שטרן-קטן ולהתוודע באמצעותה לפועלה בפולין. בקבוצת יבנה שרה לא הייתה דמות בולטת במיוחד, וראיינתי אותה כדי לגשר בין שרה המוכרת לי לבין ה'מיתוס' של שרה. כשקיבלה כמה שנים מאוחר יותר את פרס ישראל לשנת היובל של המדינה, הייתי מן הבודדים מהדור הצעיר (לשעבר) ביבנה שידעו על מה זה ולמה.

היו לי מפגשים רבים עם אנשים שהטביעו עלי חותם, ואזכיר רק את אריה קרול; המזכ"ל היה 'בוס' תומך מאוד. חנה גדיש החליפה אותי וחששה מאוד מהתפקיד. היא פרגנה בצורה בלתי רגילה. שתינו חלקנו בינינו את תחושת הגילוי של עצמנו ושל 'העולם הגדול' בעקבות התפקיד, ומצד שני את הבדידות ואת המאמץ המתיש 'להמציא את הגלגל מחדש' בכל חודש.

ובאשר לשאלה מה לשמר ומה לשנות. שתי דינות מתווכחות בתוכי. האחת היא ידידתו הטובה ביותר של המחשב, מודעת לכך שהרבה יותר זול, מהיר, ו'עכשווי' – להעביר מאמרים במייל או באתר פעיל. והשנייה יושבת לה בארכיון, ורואה איזה ערך עצום יש למילה הכתובה; יודעת את ההשפעה הרבה של העיתון על עיצוב תודעת השייכות, הסולידאריות והשליחות של חברי הקיבוץ הדתי, ועל היצירה המצטברת, והיותה זמינה לטווח ארוך. העיתון הוא הרבה יותר מסך כל מאמריו. גיליון שמגיע הביתה נקרא יותר בכמות ובאיכות מאשר מאמרים במייל.

אפשר לדלל את הוצאת הגיליון, ולהעביר חומר שוטף ועדכני – באיגרת שבועית בדוא"ל. בכל מצב, חומר שנשלח בדוא"ל צריך לעצב כגיליון ראוי להדפסה, ולשלוח למי שאינו נגיש לדוא"ל ולארכיונים, כדי שיוכל לשמש גם את החוקרים בשנת ה-200 לקיבוץ הדתי.

 

אלי ברמן

בארות יצחק

עורך 'עמודים' בשנים: תשל"ט-תש"מ  

 

קווים מנחים: שיהיה מעניין, רלוונטי, ערכי ומייצג את התנועה

חידושים: תמונות גדולות, קריקטורות (משה אונא ז"ל לא אהב), מדור פיצ'יפקעס שעסק בזוטות, וכמה ראשי תיבות כמו מזמו"ר (ואח"כ זר"ש – על שם זרש מהתנ"ך שהייתה הקיבוצניקית הראשונה שאמרה: "יעשו עץ" (לא אני, מה פתאום, אלא ועדת תרבות, המזכירות, וכו').

זכרונות: כתבה שזכורה לי הופיעה בקשר למשה אונא ז"ל שבראיון אישי אמר לי שלא הצביע מפד"ל בבחירות לכנסת וזה גרם לסערה במפד"ל.

ובקשר להמשך: "עמודים" מוצא חן בעיניי וצריך להמשיך. לדעתי חסר מאוד מה נעשה בקיבוצים.

 

 

רמי עפרוני

קבוצת יבנה

עורך 'עמודים' בשנים: תשכ"ז-תשכ"ח, חלק מתשל"ח, תש"מ-תשמ"ה.

 

ה"זרעים" שנבטו ל"עמודים"

כבן גרעין עציון של בני-עקיבא וחבר צעיר בקבוצת יבנה, הופתעתי לקבל באחד מימי הקיץ של אחת משנות החמישים המוקדמות פניה ממתתיהו רוטנברג, המזכ"ל המיתולוגי של   בני-עקיבא, לבוא לתל-אביב ולערוך את "זרעים" (עיתון בני-עקיבא). עד אותם ימים הקריירה העיתונאית שלי הצטמצמה בכתיבה פה ושם, בעיקר קטעי סאטירה או פיליטונים לעלונים מקומיים, למסיבות וערבי הווי. את השרביט קיבלתי לידי מפרופ' עמנואל אטקס, שהיה באותם ימים סטודנט צעיר בירושלים.

היו אלה ימיה היפים של בני-עקיבא. במסדרונות היית פוגש את הרב משה צבי. נריה,       חיימק'ה דרוקמן, יענקל דרורי, ואת הצעירים: דוכי, דודה, אברהם שטרן, עמוס צביאלי,  טובה טברסקי (לימים אילן), צוריאל אדמנית, סמסון, שמואל לייטנר ועוד רבים וטובים.

סיימתי את הקדנציה בת השנתיים ומשהו וחזרתי לשדות הפלחה של יבנה. לא עברו שנים רבות והפעם גויסתי לעריכת "עמודים". זו כבר הייתה משימה הרבה יותר אחראית ורצינית והיו לי לבטים רבים עד שבסופו של דבר "קיבלתי על עצמי את דין התנועה".

הגעתי למערכת "עמודים" כאשר רוחו של הרשל (צבי) זינגר מקיבוץ לביא, אחד מענקי דור המייסדים עדיין שררה בחדרון הקטן. החפיפה עם אפרים יעיר, מוותיקי טירת צבי, הייתה חוויה אמיתית בפני עצמה.

קיבלתי לידי ביטאון כבד. מאמרים בני 6-8 עמודים היו דברים של יומיום. לי, הצוציק מיבנה, היה קשה להתמודד עם ענקי הרוח כמשה אונא, אליעזר גולדמן, שמחה פרידמן ואחרים. זכור לי שהיחיד שהבין לרוחי היה צוריאל אדמנית, שניאות לכתוב בקיצור על כל נושא שהעליתי בפניו. מאמצים רבים השקעתי בכדי לנסות לטפטף לתוך "עמודים" קצת לחלוחית, קצת הומור, קצת חומר פרובוקטיבי, רחמנא ליצלן, כדי לנסות להרחיב במקצת את קהל הקוראים ולהגיע איכשהו גם לצעירי הקיבוץ.

בעניין זה זכורה לי אפיזודה מאותם ימים. היה זה בגיליון של חודש אלול, כשנה לאחר שכיהנתי כעורך. דווקא בגיליון "כבד" של ימי הרחמים והסליחות, בחרתי לפרסם בשער האחורי צילום של שני עגלים צעירים הפונים זה לקראת זה ומתחת לתמונה הכיתוב: "אני לדודי ודודי לי". עם הגעת הגיליונות מבית הדפוס, כשהפעילים היו הראשונים לחטוף את הגיליון החדש ולהציץ בו, נקראתי לחדרו של המזכ"ל משה פרידמן (בארות יצחק) כשלידו יושב משה אונא (שדה אליהו) כשפניו אדומות מכעס. בקיצור, שניהם התנפלו עלי והוכיחו אותי על חוסר הטעם, הזלזול במסורת ועוד כהנה וכהנה. איכשהו יצאתי מאותו אירוע טראומתי כשמרחוק קיבלתי עידוד וטפיחה על השכם משלמה לוי (בארות יצחק), יהודה ברט (סעד) יששכר כוכבא (יבנה) ואחרים.

לאחר כמה שנים שוב חזרתי לעריכת "עמודים". היה זה בעידן הגברי, כאשר חברות לא היו אפילו מועמדות לתפקיד. החלפתי את יהודה ברט, שעל אישיותו המיוחדת אין צורך להרבות במילים ואת השרביט העברתי לחבר קיבוצי יצחק אשר (לימים חותני).

זו הייתה קדנציה שנייה שעברה בקלות ובמהירות, ועד כמה שאני זוכר, אומר בענווה,        גם בהצלחה, אותה אני זוקף לניסיון שצברתי, לעזרתו של הדפס הראשי בדפוס העשור, הוא דפוס הצויפה – נפתלי רוזנפלד הזכור לטוב, ובעיקר לשיחות הנפש הארוכות והעליזות שקיימתי עם יהודה ברט.

מלבד שתי הקדנציות הנ"ל, הייתה עוד תקופה בה גויסתי מהיום למחר לעריכת כמה גיליונות, בשל "חור" שנוצר מסיבות שונות. זה כבר היה בעידן המודרני של הקיבוץ הדתי:     יצחק פלזנר – מזכ"ל, יענקל'ה גדיש - מרכז המשק ועוד.

הקשר שלי עם הביטאון נמשך עוד שנים רבות כאשר ייסדתי את המדור "הדשא של השכן" שבאמצעותו ליוויתי כמה מהעורכות של הדור האחרון.

 

יזרעאלה כספי

קיבוץ טירת צבי

עורכת "עמודים" בשנים: תשמ"ו - תשמ"ח.

 

תשובתי החיובית למזכיר הפנים באותן שנים מפתיעה אותי עד היום. הומלצתי כנראה על ידי אפרים יעיר ז"ל, יצחק פלזנר ודני תמרי, פנו אלי והסכמתי לנסות. הייתי החברה (האישה) הראשונה שקיבלה את תפקיד העורכת. לפני ערכו גברים (חברים), אחרי מילאו את התפקיד רק נשים. רמי עפרוני, שערך במשך כמה שנים את העיתון וכבר חזר לקבוצתו ליבנה, הואיל להעביר לי מניסיונו הרב, וזו הייתה הדרכה טובה בשבילי.

אני בת קיבוץ בעמק הרחוק, אם לחמישה בנים שחלקם כבר היו בוגרי צבא. למרות שמילאתי כמה תפקידים, בעניין זה לא ידעתי מימיני ומשמאלי.

הקטע הטוב היה ששמשון (בעלי) גם הוא עבד באותן שנים בקרן הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הדתי חסך מכונית (ואני לא למדתי נהיגה...), נסענו יום-יום מטירת צבי לתל אביב וחזרה – אפשר לעבוד כך!

כשנכנסתי לתפקיד רציתי להוסיף למתכונת המוכרת והידועה כבר שנים תמונות בצבע ולהוסיף מן ההווי של הקיבוצים. אידיאולוגיה, אקטואליה, נושאי דת ומדינה והתיישבות, כבר היו ב"עמודים" וגם נמשכו. חיפשתי יצירתיות של חברים שלנו, בעיקר שירים, תרגומי שירה, רישומים, ציורים ואיורים. היה ל"עמודים" מדור "סדנא דארעא" אותו ליקט וערך רמי עפרוני מעלוני הקיבוצים.

החידוש אותו הצלחתי להכניס הוא תמונות שער קדמי ואחורי צבעוניות.

העברתי את עבודות הדפוס מתל אביב לבית שאן.

בגיליונות הראשונים הודפס העיתון בדפוס בלט ועברנו להדפסה במחשב. אחרי קיבלה את העריכה דינה ספראי מקב' יבנה והיא העבירה את ההדפסה (קל"ב) לרחובות.

החוויות הזכורות לי הן מטעויות ושגיאות כתיב, מהחלפת שם של כותב בשם אחר. היו טעויות בכיתוב תמונה, לצערי זה קרה לפעמים. אני זוכרת לטובה את הנכונות של הצלמים לתת צילומים שלהם להדפסה, ואת הציירים שנתנו טעם טוב לכתבות. אני זוכרת שחשבתי לבטל את הכתבות "לזכרם" ובדיון עם עורכים מן העבר לא הצלחתי לבטל ועד היום מתפרסמות כתבות לזכר הנפטרים.

השנים בהן ערכתי את "עמודים", היו עבורי שנים מעניינות מאוד, פגשתי אנשים נפלאים ומקומות מיוחדים. אני זוכרת במיוחד מפגש לצורך כתבה שערכתי עם ש"ש בנצרים, שם ראיתי איזה צעירים גדלו בקיבוץ הדתי, לאן שולחים אותם ואיך הם מבצעים שליחות קשה שהוטלה עליהם (היום בגילאי 45 בערך). למדתי ממאמרים שנדפסו את ההיסטוריה של התנועה ואת אופן החשיבה של הקיבוץ הדתי, במה משקיעים ומה לא מתאים לנו.

עבודה רבה הייתה סביב מועצה, המון הדפסות ושליחת חומר. אני זוכרת הפקת חוברת מיוחדת אחרי ההפגנה "נצעד יחדיו" כשהקיבוץ הדתי הפגין בירושלים מול הכנסת (מי זוכר?) בעד סובלנות.

הסיפוק שיש מעבודה בכלל לא קלה זו, הוא רב כשנחתמת חוברת ועוד חוברת.

בעניין העתיד – אני אצטער אם "עמודים" יחדל להופיע כחוברת. גם בתפקידי היום כארכיונאית, אני רואה שהחוקרים, הסטודנטים ומגישי העבודות מחפשים את הנייר, את החומר הכתוב. גם בבית כש"עמודים" מונח בסלון מעיינים בו, מדברים בו, במחשב זה אחרת...

תחיה תמרי

שדה אליהו

עורכת "עמודים" בשנים: תשנ"ח-תשס"א

 

מעטות הן ההזדמנויות המאפשרות לאדם לצאת משגרת חייו ומאלצות אותו להיחשף לאנשים ולדעות המוסיפים גיוון ועומק להשקפותיו, כמו השנים בהן ערכתי את הביטאון.

מאז שאני זוכרת את "עמודים", כחברת קיבוץ מהשורה וגם בשנות העריכה, עמדה שאלת המינון והאיזון של התוכן. חברים רבים רצו לראות את עצמם ואת חצר קיבוצם באים לידי ביטוי בין דפי העיתון, אבל אני הייתי מודעת כל העת לתפקיד הכל כך חשוב של ביטאון בכלל – ושל זה שלנו בפרט – להיות "קול קורא" של תפקידנו בציבוריות, לגרות ולאתגר חברים שלנו ואנשים רלוונטיים מבחוץ לדון ולחדד את מסרינו כתנועה אידיאולוגית עם מטרות וערכים מכוונים, שאם לא כן - איך ניידע על קיומנו, על האג'נדה שלנו, על ההתמודדות הערכית בינינו לבין עצמנו ואיך נשפיע על דעת הקהל בארץ, ובעיקר על הקרובים לנו, שהם בעצם רחוקים מדיי. ויש לעשות כה הרבה כדי לחבר ולהתחבר, ולהרחיב את השורות.

אני מתייחסת הן לתפקידינו בנושא דתיים-חילוניים והן למעמדנו כראש גשר בציונות הדתית, ההולכת ונקרעת, מתפרקת ומתגודדת.

בכנס המזכירויות האחרון שהתכנס בטירת צבי, קרא הרב יובל שרלו בדברי ברכתו, לחזור ולהתייצב במקום שהיינו בו פעם: קול קורא, פועל ועושה כדי לקרב, כדי לאחד, כדי להשפיע את שאנו יכולים על פי אורח חיינו, ולא לעסוק כל הזמן בעצמנו ובתוכנו.

 

זה בעיניי התפקיד המרכזי של "עמודים" גם בדור הזה ואולי ביתר שאת.

דוגמאות בודדות לכך אביא, רק כדי להמחיש:

סדרת ראיונות בין "זוגות" – האחד ממחננו, והאחר מבין אלו שחובתנו להתחבר אליהם, להידבר ולהשפיע.

רחל קרן, כראש מדרשת הבנות, עם רות קלדרון, מנהלת מכללת "עלמא".

הרב יהודה גלעד מול שי זרחי, ממדרשת "אורנים".

הרב ישראל אייכלר לעומת מיכאל בהט, איש הגות מכפר בלום.

אנשים כמו אדם ברוך ז"ל, ד"ר יובל דרור, הרב חיים סבתו ועוד רבים אחרים.

באחד מהראיונות הנ"ל אמר לנו (יונתן בשיא ואני שותפים לראיונות) ד"ר אברהם שפירא, איש הגות, חבר קיבוץ יזרעאל ומרצה באוניברסיטת חיפה לשאלתנו - האם אנחנו צריכים להישמע יותר, את הדברים הבאים:

לא להישמע יותר אלא להשמיע את קולכם הייחודי ממש ברמקולים ומגבירי קול. אסור לכם להיות אי מנותק. אתם, בעיני רבים, חצי אי. הווה אומר, כמעט המקום היחיד שיכול להיות הגשר. והנה כנס לביא השני עכשיו הוא דוגמא מצוינת ויש עוד הרבה דוגמאות. וכאן גם המקום של "עמודים", שהוא עכשיו כתב העת התנועתי הרציני היחיד בכל התנועה הקיבוצית. פעם היה "ניב הקבוצה" – רבעון איחוד הקיבוצים והקבוצות, היה "מבפנים" – רבעון הקיבוץ המאוחד, והיה "הדים" – רבעון הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר, והיו עוד במות וכתבי עת, שכולם שבקו חיים. כיום כמעט לא נותר בתנועה הקיבוצית כולה כלי רעיוני תנועתי חינוכי, שבעיניי אמור להיות בעיקר רוחני.

אני עצמי קורא באדיקות את "עמודים" קרוב לארבעים שנה רצופות.

 

באחד הקורסים במכללה האקדמית עמק יזרעאל ששמו "תולדות העיתונות בישראל", בחרו שתי סטודנטיות לעסוק בפרופיל של "עמודים". רואיינתי על ידן כעורכת הביטאון בתקופת עבודתן. המסקנה העולה מדבריהן בסיום העבודה, היא שעל אף ה"מתחרים" שקמו ל"עמודים" (כמו כתבי העת "דעות" ו"מימד" בזמנו ועוד), הקול שלנו ייחודי.

אל לנו לעסוק רק בחצר הבית הקיבוצי ולא להרבות ב"דשא של השכן".



 

חסר רכיב