תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עין צורים חוגגת

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
עין צורים חוגגת שישים
גילה ו. קפלן
"
בעין צורים אומרים שלום על השבילים", אומרים ותיקי הקיבוץ
"עין צורים נמצאת בתהליך של צמיחה
התהליך הזה בא אחרי חיפושי דרך ומשברים לא פשוטים"
אומר יואל קרצ'מר-רזיאל, מזכיר הקיבוץ
בעין צורים "מקום שטוב לחיות פה" - חוגגים שישים

פגישה לרגל חגיגות השישים. בחדרו של מרכז המשק, אלי דאובה, מזמם המזגן ומשכיח את החום והלחות של 'בקעת שפיר המבורכת'. אני פוגשת בטובה ודוד דאובה, בעליזה ואברהם נבו ובנעמי ויינברגר – מוותיקי הקיבוץ.
טובה ודוד דאובה הם הזוג הראשון שנישא בעין צורים; הם עלו להתיישבות בגוש לאחר הכשרה בטירת צבי ועברו את השבי הירדני. דוד, המוכר יותר כ'דאובה', היה גדשניק 30 שנה, ומעורב בניהול הישיבה מיומה הראשון. דאובה הוא ממולידי "היום הפתוח" בישיבה, יום שנמשך עד היום (בחסות מרכז הרצוג, עם סגירת הישיבה). טובה עבדה בעבר בטיפול בגיל הרך, במטבח ובמחסן – שם היא עובדת עד היום. שלשה מילדיהם מתגוררים בקיבוץ, אחד מהם הוא אלי – מרכז המשק, בחדרו אנחנו יושבים בזמן שדאובה נהנה ממצגת הנכדים, הרצה על המסך בזמן שיחתנו. בן אחד מתגורר באחוזת אתרוג השכנה.
עליזה ואברהם נבו הם הזוג החמישי שהתחתן בקיבוץ. אברהם הוא חבר גרעין ה', ממייסדי עין צורים בגוש עציון וממקימי עין צורים בבקעת שפיר. עליזה הייתה מטפלת התינוקות הראשונה וגם מטפלת ילדי כיתה א' הראשונים, היא קוסמטיקאית ופדיקוריסטית. אברהם היה, בין היתר, גזבר, סדרן עבודה, מרכז משק ורכז רפת – שם הוא עובד עד היום. מתוך ארבעת בניהם, שניים גרים בקיבוץ ואחד באחוזת אתרוג. בקיבוץ גרים גם 3 נכדים ו-8 נינים, אחד הנכדים הוא תושב – "ובזכות זאת נשאר", מוסיפה עליזה חד משמעית.
נעמי ויינברגר הגיעה לקיבוץ במסגרת הכשרה מאורוגוואי, ביחד עם בעלה שמואל ז"ל. הם הזוג היחיד שנשאר בקיבוץ מכל ההכשרה. "זה היה שוק גדול", היא מעידה על הימים הראשונים שלה בקיבוץ; "התערבו שאני לא אחזיק מעמד – והפסידו בהתערבות". נעמי עובדת היום במשרד. ארבעת ילדיה לא נשארו לגור בקיבוץ.


געגועים
אני שואלת את דור המייסדים על הקושי להסתגל לשינויי העובר על עין צורים; האם יחד עם ההפרטה מגיעה הבדידות? איך מסתדרים בלי חדר אוכל?
עליזה נבו: "האווירה אצלנו מאוד חיובית, כשהייתי חולה עטפו אותי באהבה ודאגו לי.
האווירה הטובה נשארה, נכון שמתראים פחות וזה גם טבעי...
אין בנו געגועים לחדר האוכל, אנחנו לא מתגעגעים לתורים ולרעש. בבית אנחנו אוכלים כמה דורות ביחד, ובכל מקרה עדיין יש ארוחות בחדר אוכל, וזה פתרון למי שלבד".
דאובה: "גם לפני השינוי חברים אכלו בבית, כבר אחת עשרה שנה אנחנו אוכלים בבית".
אברהם: "למעשה, החברים סגרו את חדר האוכל, לנו כזוג מבוגר לא היה נוח לאכול בתוך המולה של ילדים קטנים".
נעמי: "לא הייתה פעם שנשארתי לבד בארוחת שבת. יש לי שכנים נהדרים, שמזמינים אותי וגם אני מזמינה אלי".
וכמובן, מזכירים החברים, יש בכל יום שישי שוק אוכל, למי שרוצה לאכול בבית ולא יכול לבשל (אבל זה יקר, הם מוסיפים).

קיבוץ בצמיחה
המשרד הסמוך שייך ליואל קרצ'מר-רזיאל, המזכיר. הוא מספר לנו על עין צורים, שידעה משברים ועכשיו יוצאת לדרך של צמיחה ופריחה:
"עין צורים נמצאת בתהליך של צמיחה, התהליך הזה בא אחרי חיפושי דרך ומשברים לא פשוטים. את המהלך מובילה המנהיגות הנוכחית, לאחר הייצוב והתחלת הפריחה הכלכלית שסימנה המנהיגות הקודמת".
אלי דאובה, המנהל העסקי, בן וחבר הקיבוץ, נשוי ואב לארבעה, לא מוכן להרחיב על סיבות המשבר הכלכלי והוא מסכם בקצרה: "היה משבר כלכלי, שנבע מהתעשייה. אנחנו ממשיכים לפרוע חובות על פי מתווה שסוכם בין הקיבוץ הדתי לעין צורים ולבנק מזרחי".
יואל קרצ'מר-רזיאל, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי, נשוי לוורד, מסמן את התהליכים אותם נקטה עין צורים לצורך יציאה מהמשבר, שלא פחות משהיה כלכלי היה גם חברתי:
"עין צורים בחרה במודל התחדשות והתפרנסות. מודל מתון יותר בשונה מרוב הקיבוצים המופרטים. ההפרטה נועדה לתת ביטוי לרצון של אנשים לעצמאות גבוהה יותר, וכן עידוד המוטיבציה לעבודה. יש מי שרואים בזה צעד לקראת הפרטה מלאה, אך יש מי שרואים בזה פשרה ואיזון בין אינטרסים שונים.
בהתאמה ניתן לומר שיש מי שנותר מתוסכל מכך שהעצמאות לא מוחלטת, ויש את מי שמבכה על אבדן הקיבוץ הישן. באופן כללי באוכלוסיה יש שביעות רצון מהמהלך".
וזה אכן הרושם שעולה מן השיחה עם ותיקי הקיבוץ:
דאובה: "הייתי מוכן להמשיך עם החיים הקודמים, אך היה לי ברור ששינוי חייב לבוא בגלל הצעירים, ותמכתי בזה...".
אברהם נבו מדגיש גם צד פחות נעים: "יש חברים מבוגרים שהפיטורים פגעו בהם, אבל הרוב ממשיכים לעבוד. אלא שמצליחים לעבוד מסודרים מבחינה כלכלית, היום יש לנו יותר כסף".
עליזה נבו מאוד נחושה, והיא מסבירה: "תהליך ההפרטה היה עבורנו ברירת מחדל, אם חפצי חיים אנחנו. אם התהליך היה יותר מהיר אולי היו פחות עזיבות".
נעמי ויינברגר שמחה על השינוי, לא כברירת מחדל, אלא מלכתחילה: "מאוד שמחתי שהיה שינוי, הסיפור של אישור ורשות – לא היה מקובל עליי, תמיד הרגשתי שמי שיודע לבקש מקבל הרבה, ומי שלא – לא מקבל, מאז שאני עצמאית בשטח אני מרגישה טוב, וגם מבחינה כלכלית השתפר מצבי ואני מאוד מרוצה".
גם הצעירים מרוצים מהצעדים:
"לא היינו נכנסים לחברות בקיבוץ הקודם", אומרים נעם ומירב לוי. נועם הוא בן בני דרום ובוגר הישיבה (שילוב ט"ו), מירב בת שעלבים – "כשהתחתנו עדיין הייתי בישיבה והיה ברור שבאים לכאן... היינו מדריכי נוער 4 שנים, אהבנו את הקיבוץ, אהבנו את האנשים... היום אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לגור פה, ורואים את החיים שלנו כאן".

תהליך מתון
יואל: "המיסים הפנימיים פרוגרסיביים וגבוהים. באופן יחסי יש הרבה דברים משותפים: חתונות, לימודי בנים (תואר ראשון), לימודי שנת י"ג, תקציב הבריאות לבני 70 ומעלה לא מופרט בכלל, וגם לצעירים ההפרטה חלקית, ובנושא החינוך – יש התחשבות וסיוע. התחשבות וסיוע יש גם בנושא הדיור, מוקש מוכר בקיבוצים רבים. כבר לפני השינוי הגדול אפשרו לחברים בניה פרטית; מעל 50 משפחות הרחיבו או בנו בתים חדשים (מכסף פרטי), והיום אנחנו חושבים איך לסייע למשפחות שלא יכולות לבנות... תהליך הבניה הוביל לתהליך של שיוך דירות פנימי (קיבוץ מול חברים)".
אך התהליך המשמעותי ביותר שקרה בעין צורים הוא הצמיחה הדמוגרפית:
יואל: "כבר עשור שיש כאן משפחות של תושבים, לאט לאט נוצרה כאן שכבה צעירה תוססת ופעילה, חלקה חברים וחלקה תושבים.
הקו שהצבנו בקליטה היה לשמר את הנורמה הדתית. בחרנו להמשיך בבניית קהילה דתית, הטרוגנית, רב גילאית עם ערבות הדדית ומעורבות קהילתית".
בעין צורים עמדו בפני שאלות שונות בנוגע לקליטה; מטבע הדברים, נקלטים רבים היו תלמידי ישיבה ומשפחותיהם, והיו חששות שהצביון הדתי של הקיבוץ ישתנה. לגבי סוג הקליטה - קליטה פנימית לתוך הקיבוץ או הקמת שכונה – חברי עין צורים הגיעו למסקנה, הן מבחינת פני השטח והן מן הבחינה החברתית, שהקליטה צריכה להיות אינטגרטיבית, עם אחריות ושותפות.

חברים בעצמאות (כלכלית)
כל קיבוץ מוצא פתרון יצירתי לקליטה, בעין צורים הקליטה של המשפחות הצעירות היא במסלול הקרוי "חבר בעצמאות כלכלית".
יואל: "יש קבוצה גדולה של תושבים שבחודש הקרוב, ב"ה, יעברו לחברות בעצמאות כלכלית. יש גם גל משמעותי של בני משק שחוזרים; בקיץ חזרו 5 משפחות בני משק לחברות בעצמאות כלכלית. הקהילה התלבטה האם יש להעדיף קליטה של בני משק על פני קליטה של משפחות שכבר מתגוררת כאן. לי היה ברור שאם תהליך הקליטה יתפוס תאוצה, בני המשק יחזרו".

יעל ויואב גלסטר, היא סטודנטית והוא איש קבע, הורים לשניים, הגיעו "ממש במקרה" לעין צורים, כשחיפשו קהילה דתית באזור. יעל: "אנחנו שלש שנים בתהליך של חברות... עכשיו אנחנו בהצבעה על 'חברות בעצמאות כלכלית', ובימים אלה בונים את ביתנו (בשטח המכונה בעין צורים " ("G8 יחד עם עוד 8 משפחות – בתוך הקו הכחול של הקיבוץ. מבחינתנו זו הרפתקה, אנחנו רואים את עצמנו גרים פה; אנחנו בונים פה, למרות שהקרקע לא שלנו... אני בהחלט מרגישה שאני שייכת".

מירב לוי מוסיפה: "כשבאנו, בהתחלה, הייתה תחושה של ארעיות, הייתה אמירה שאפשר לגור כאן שלש שנים". כולם אמרו ש"פה בעין צורים אומרים שלום על השבילים", היא חוזרת לאמירה השגורה בעין צורים, אך מוסיפה: "בכלל לא הרגשנו את זה, לא הבינו את העניין, לא הבינו מי אנחנו... עכשיו אנשים מקבלים, ומבינים שאנחנו העתיד של הקיבוץ, בעקבותינו מגיעים גם בני משק...".
נעם לוי: "יש פה תחושה של תעשה מה שמתאים לך, אין ביקורתיות, יש אווירה שמכבדים כל אחד במה שהוא עושה. אין כאן תחרותיות... מי מרוויח יותר, מי מוסרי יותר וכו'...".

חיים בשכנות
השכונה שכן קמה לצד עין צורים היא שכונת עקורי גוש קטיף (גם בתוך הקיבוץ התגוררו משפחות מנצר חזני). היחסים אמנם תקינים וטובים אבל לא נוצר משהו לטווח ארוך: "חשוב להם להדגיש שפה זו תחנת ביניים. גילינו שחשוב להם לשמר את עצמאות הקהילה, אפילו המשפחות שגרו בתוך הקיבוץ לא הצטרפו לשיעורים, ואת טקס יום העצמאות – ערכו לבד". קשרים אישיים כן נוצרו ועד היום 'לימוד הורים –ילדים' בשבת – נשאר משותף. בעתיד, על התשתיות של שכונת מפוני גוש קטיף תקום שכונת ההרחבה של עין צורים.
ובאשר לשכנות, עין צורים ממוקמת בתוך רצף יישובי (אחוזת אתרוג, שפיר) דבר המשפיע על ההווי היישובי. יש אנשים שהולכים למניינים שונים באזור וגם משפיר באים אלינו להתפלל. הגבולות קצת פחות חדים מבחינות שונות.

משק עין צורים
עם אלי דאובה, מנהל עסקי בחצי משרה (בחצי השני הוא מנכ"ל המועצה האזורית) שוחחתי על המצב המשקי ועל המשמעות של הפרטה, שכר דיפרנציאלי ועוד;
משק עין צורים מורכב ממגוון ענפים משקיים- קיבוציים (ללא תעשיה).
גד"ש – בגד"ש עין צורים מגדלים תפו"א, תירס, חיטה, חומוס, חמניות ועוד, על 6000 דונם. זהו ענף רווחי, וכרגע בוחנים אפשרות איחוד עם גד"ש 'דגנים' (גד"ש משותף למשואות יצחק ונגבה).
מטעים: ענף מטעי האפרסמון, מקבל כיוון חיובי.
רפת חלב: עם מכסה של 3,200 ליטר. ברפת עובדים חברים וחברות מבוגרים וצעירים – זהו ענף טוב ומרכזי. ענף ריווחי נוסף של הקיבוץ הוא ענף האירוח.
על ענף המזון ('קייטרינג נענע') כתבנו ב"עמודים" אלול, וגם הוא 'בכיוון הנכון' – ומתנהל בצורה כלכלית. הרבה מחברי עין צורים הם עובדי חוץ המביאים משכורת הביתה. את הרחבת המשק, בודקים בזהירות; מחד, אומר אלי, "לא צריכים להיות שבויים בטראומות העבר, אך מאידך יש צורך ללמוד מניסיון העבר – כמו שנאמר - אין חכם כבעל ניסיון".

הפרטה ושכר דיפרנציאלי
"יש להפריד בין הפרטה לשכר דיפרנציאלי", אומר אלי. "הפרטה היא דבר שצריך לעשות מבחינה מוסרית, למנוע בזבוז – בהפרטה הצריכה לנפש יורדת מאוד. המעבר לשכר דיפרנציאלי הוא השקפת עולם, של מעבר לאחריות על הפרנסה. האבטלה כאן היא אפסית, ובשעת הצורך יש לנו רשת ביטחון. החשוב הוא לעבור ברגישות את שלב ההסתגלות.
הדבר החשוב בתהליך השינוי הוא לשמור על הערכים שאנחנו מאמינים בהם.
אני מאמין שיישוב שרוצה להתפתח צריך לפקוח את העיניים, ולנוע קדימה תוך שמירה על ערכיו. בעין צורים הבינו שהבנים והצעירים אוהבים את המקום אך לא רוצים את רמת המעורבות והשיתופיות. ברגע שפירקנו את המוקש הזה, באים אנשים וקולטים אותם לחברות, ברמת מעורבות משתנה; הם יכולים לבחור והם משתלבים על הצד הטוב ביותר.
חוגגים שישים
בכ"ה בתשרי חגגו בעין צורים את ה-60! החגיגה המרוממת הייתה שיאה של שנה שלמה של חגיגות. אני פוגשת את מיכל חן, "רכזת ה-60".
חן, שהייתה מזכירת פנים והיום היא יועצת ומחנכת של כיתת המב"ר בבית הספר בקבוצת יבנה, 'התנודבה' לתפקיד על ידי מרכז ו. התרבות - יהודה, בעלה.
מיכל: "בשנים האחרונות, נוצרה סיטואציה שוועדת תרבות עשתה ואנשים לא באו – ובפרט לא צעירים, לא הצלחנו לשים אצבע על הסיבה. שנת השישים הוכיחה לנו שההפרטה היא לא הסיבה. לקראת השישים החלטנו לעשות שנה של וואוו!!, להכין תוכניות שאנשים ירצו לצאת מן הבית. והשנה הזאת באמת נטעה המון גאוות יחידה באנשים, היחד התחזק, אנשים נמצאים עם טעם של עוד, הנכונות לעזור ולפעול היא מעל ומעבר.
איך זה קרה? אולי עשינו פרומו טוב? עמדתי מול האספה, דברנו על משמעות חגיגות ה-60, ואולי גם קלענו למטרה - אנשים התעייפו מן הלבד – קשה להגיד...
האם להמשיך? בוודאי לא בקצב של השנה, אבל יש תוכניות, כמו 'קפה 60' – התכנסויות של ראש חודש, ערב הצדעה לוותיקים, אזכרה לכלל החברים בז' באדר ועוד שאני מקווה מאוד שיימשכו".

כח להמשיך
"השנה הזאת נתנה לנו הרבה כוחות", אומרת מיכל ונוגעת בנקודה כאובה:
"בעין צורים דבקה סטיגמה שלילית, ללא סיבה, ויש לנו אתגר לחזק את גאוות היחידה.
עין צורים זו חברה נהדרת לחיות בה. עין צורים זה מקום שטוב לחיות בו, לאנשים טוב פה...".


חסר רכיב