תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בקעת שפיר המבורכת

01/11/2009
עמודים תשרי-חשוון תש'ע (737) 1
בקעת שפיר המבורכת
שנים ראשונות בעין צורים – קבוצת בני עקיבא השניה
נחום ברוכי

"הבסיס לקיומה ולהתפתחותה של עין צורים בשנים הקשות
היה חבורה קטנה, בת עשרות חברים, שהובילה את הקבוצה אל מטרותיה בעקשנות רבה
היא דבקה ברעיון הקיבוצי וסירבה להתפשר בסעיפיו השונים"
נחום ברוכי על הדרך המיוחדת והמתפתלת של קיבוץ עין צורים


ממרום הגליל להרי גוש עציון
קורותיה של עין צורים מתחילות בביריה שבגליל העליון, שם התנהלה אחת מפרשיות המאבק של היישוב העברי נגד הצבא הבריטי. פרשת ביריה סופרה בעמודים אדר תשס"ח (גליון 721). בתום העימות עם הבריטים, נשארה בביריה קבוצה של כעשרים ממדריכי בני-עקיבא, שהתארגנו ביוזמת אריה קרול. הם ישבו בתנאים מאולתרים בשטח, מול המצודה המוחזקת על ידי הצבא, עד שהבריטים פינו את המקום והחבורה עברה לגור בין כתליו. שם הכריזו על עצמם כגרעין ה' וראו בנקודה מקום הכשרה להתיישבות עצמאית. חברי גרעין ה' היו פעילים בבני-עקיבא, ורבים מהם למדו קודם בישיבה בכפר הרא"ה. בסביבה ההררית של ביריה לא נמצאו שדות וגם לא מקור מים יציב, והיה ברור שהמקום אינו מתאים להיות משק חקלאי קיבוצי, ושהגרעין עצמו, שלא התנסה בחיי קיבוץ מעודו, עדיין לא כשיר לעצמאות. הקיבוץ הדתי, שקבוצותיו היו פזורות בנגב, בגוש עציון ובבית שאן, הסתייג מבחירת אזור נוסף ומניסיון התיישבות של הגוף המאולתר ולכן סרב לקבל את הנקודה לטיפולו. אולם חברי ביריה, שראו את עצמם כנקודת יישוב לכל דבר, לא השלימו עם הסירוב, ורק אחרי שפנו, בגבוי תנועת בני-עקיבא ובקשו זאת, הסכים הקיבוץ הדתי בהיסוס לקבלם ולהתייחס אליהם כאל קבוצה מן המניין.
בשלהי קיץ תש"ו הוחלט ליישב את הנקודה השלישית בגוש עציון, אולם עקב מחסור בתקציב נקבע שהיישוב יתחיל כהיאחזות, אליה יעלו בשלב ראשון שלושים איש בלבד. באותה עת לא עמדה לרשות הקיבוץ הדתי קבוצה מוכשרת להתיישבות, לכן הוחלט ליצור גרעין על ידי צרוף חברי ביריה עם בוגרי חברת הנוער שסיימו את הכשרתם בטירת צבי. ביום כ"ח תשרי תש"ז, עלו שלושים חברי גרעין ה' לגוש עציון וייסדו את עין צורים. אולם חלק מחברי הגרעין נשארו בטירת צבי וחלק אחר המשיך לשמש בתפקידי ההדרכה בקומונות בסניפי בני-עקיבא הגדולים. המתיישבים החדשים בגוש עציון עבדו ביִעור ובהכשרת הקרקע והקימו לעצמם משק עזר קטן.

מלחמת העצמאות
כשפרצה מלחמת העצמאות, היה גורלה של עין צורים כגורל יתר היישובים בגוש. כמוהם סבלה את מאורעות המצור ואף שכלה חבר, רפאל היימן ז"ל, בקרב שיירת העשרה. יום אחרי נפילת כפר עציון, קבלה עין צורים הוראה מהפיקוד העליון להיכנע וחבריה הלכו לשבי בעבר הירדן, שם ישבו תשעה חודשים. החברות שהיו בין השבויים הוחזרו לירושלים לאחר תקופה קצרה.
כאשר שבו החברות מהשבי, הן נשלחו על ידי הקיבוץ הדתי לטירת צבי, אותה הכירו מתקופת ההכשרה, כדי לסייע למשק העומד בחזית ולהמתין שם לשחרור הבנים. אלא שאז התערבו ההורים וסרבו להתיר לבנותיהם לצאת שוב אל מקום הסכנה. במצב זה עברו הבנות לקבוצת עלומים (היא סעד בתחילת דרכה) שישבה במחנה בהרצליה, אבל כבר שלחה קבוצת חלוץ לבנות את סעד בנגב. עם מעבר הבנות לעלומים, נקראו כל חברי עין צורים שנמצאו בארץ, לעזוב את עיסוקיהם השונים ולהתכנס בעלומים. רק הקומונרים שוחררו מקריאה זו, מתוך אחריות לתנועת הנוער ומחשש שנטישת הסניפים תגרום לקריסתה.
ההיכרות בין חברי עין צורים ועלומים לא הייתה חדשה. כולם היו בוגרי בני-עקיבא וכמה מהמארחים היו בעבר מדריכיהם של המתארחים ובראשם אריה קרול, פטרונה של ביריה. לא ייפלא אפוא שחברי עלומים ניסו להפעיל את קסמיהם על הצעירים, לחבור אליהם ליישובם החדש בנגב. אולם חברי עין צורים דבקו בשאיפתם לחזור ולהקים יישוב עצמאי משלהם.
באביב תש"ט, לאחר שהבחורים שבו מהשבי, מנתה הקבוצה כחמישים חברים. חצר עלומים הייתה צרה מלהכיל את כולם וגם מקורות התעסוקה בסביבתה היו מצומצמים. לכן, עד שתתקבל החלטה במוסדות התנועה לגבי עתידה, התפצלו חברי עין צורים: 17 נשארו בעלומים ושלושים עברו ליבנה, שם המשיכו את השתלמותם החקלאית-מקצועית ואף שיבצו את חבריהם להתמחות בענפים לקראת הקמת משק עצמאי.

זכות הבחירה
ככל שהתקדמו ההכנות לעלייה לקרקע, התבהר לחבורת עין צורים שגוף המונה חמישים איש אינו מסוגל להקים מסגרת בת קיימא ועליהם לגדול. באותה עת סיימה חברת נוער ד' את מסלול ההכשרה התלת שנתי בטירת צבי והייתה בשלה לקבל עליה כל משימה תנועתית. בחברה זו היה רוב של בנות, והרכב זה השלים את יחס המינים ההפוך שנוצר בעין צורים עצמה ואמנם, המיזוג היה מושלם. אלא שמספר החברים היה עדיין קטן ובלתי מספיק להקמת גוף עצמאי. החברים החסרים באו שוב מביריה, שם ישב גרעין ו'. הגרעין - חבורה הטרוגנית וקטנה, התפורר בתום המלחמה והנותרים ממנה, שראו בעין צורים שותף טבעי, החליטו להצטרף אליה.
ברם, לקיבוץ הדתי היו שיקולים אחרים. קבוצת עלומים הייתה באותה עת בעיצומו של מעבר מהרצליה לסעד, תהליך שנקטע על ידי המלחמה, והייתה זקוקה בדחיפות לתוספת כח אדם, כדי לבנות משק חדש ולקיים בינתיים גם את המסגרת הישנה. המזמו"ר ראתה באנשי ביריה פוטנציאל לחיזוקה של עלומים והחליטה להפנותם לשם. במהלך הדיון נרמז שהייתה עוד סיבה סמויה, בביריה וגם בעין צורים נמצאו כמה חברים שלא הקפידו כל כך על קיום תרי"ג מצוות, והתנועה חששה מפני ההשפעה השלילית ההדדית. חברי ביריה הגיבו ב'ספונטניות מאורגנת' - הם עזבו את הקבוצה, יצאו לחופש וחזרו כפרטים לעין צורים. המזכירות הפעילה (מזכ"פ) הזהירה את עין צורים שאין לה רשות לקבל אותם, אף לא כבודדים. אך "נתקלו בחוסר הבנה מצד חברי עין צורים".
כעת הגיע תורה של התנועה להגיב. במכתב חתום על ידי רכז החברה, יהודה ברט (סעד), הוזמנה הקבוצה הסוררת לבירור דיסציפלינרי (משמעתי), תוך איום בהדחה מהתנועה אם ימשיכו להמרות את פי מוסדותיה. הדיונים במזמו"ר היו מתוחים, רוויֵי האשמות והתחשבנות עם העבר, אך הם נגעו בשאלה העקרונית, האם יש להתחשב רק בצרכי הקיבוץ המקבל, או שיש משקל גם לרצונם של המצטרפים. מתקבל הרושם שחברי הנהגת התנועה התייחסו לצעירי ביריה, ובמידה מסוימת גם לעין צורים, כ'חומר אנושי' ולא כגוף עצמאי בעל דעות משלו. ברוב שישה נגד שניים (ועשרה נמנעים) הוחלט שביריה מצטרפת לעלומים.
המתיחות שנוצרה בין התנועה לבין עין צורים עקב ההחלטות הסותרות, הביאה את נציגי המזכ"פ, המזכ"ל משה פרידמן (בארות יצחק) ואליהו (אֵידוּ) מלר (טירת צבי), לאספת עין צורים כדי לשמוע ולהשמיע את טענותיהם. הנציגים הסבירו את חשיבותה של המשמעת להתנהלות התקינה של התנועה, והבהירו שהדרך לערעור פתוחה, בתנאי שהקבוצה תתחייב מראש לקבל כל החלטה שתתקבל במוסדות המוסמכים. עין צורים סירבה לוותר על אנשי ביריה, אך גם לא רצתה להינתק מתנועת הקיבוץ הדתי. לפיכך פנתה בבקשה לדון מחדש בכל הסוגיה. בינתיים עברו אחרוני ביריה, לרבות שלש פרות ושתי עגלות, למחנה הזמני של עין צורים וחצר ביריה ננטשה.
בהתחדש הדיון היה ברור ששני הצדדים רוצים להביא את הפרשיה המביכה לידי גמר. משה פרידמן פתח את הדיון בהודעה: "המצב בסעד השתנה, נדמה לי שהעוקץ של הבעיה ירד... מצד שני, עין צורים זקוקים לתוספת זו יותר מאשר ידעתי מקודם". משתתפי הדיון קבלו בסיפוק את החדשות, אך לא ויתרו על הדיון 'הדיסציפלינארי', הם חששו שהמסגרת התנועתית הכללית לא תוכל להתנהל אם כל קבוצה תחליט על דרכה בעצמה. בית-אריה (יבנה) הכריז: "עוד לא היה מקרה שקבוצה קיימת תפר בצורה כזאת את משמעת הקיבוץ". שמחה פרידמן (טירת צבי), האשים את המזכ"פ ברשלנות, "באם נכון שדנו בעניין זה במשך ישיבות מספר בלי ידיעה מספקת, לאן נגיע". לעצם העניין, הוא הציע גישה חינוכית "למען ישמעו וייראו. אין לוותר! אמנם סעד לא תיעזר ולעין צורים יגרם נזק. אבל לקיבוץ תצא תועלת". גם צוריאל התנגד לשינוי ההחלטה. לעומתם, לחנוך אחימן (ניר עציון), לא נראה שדווקא עין צורים תהיה הקורבן להפגנת המנהיגות הממסדית. חיים גרוס הצעיר (שחר) האשים את ממסד התנועה: "נדמה לי שמוסד זה (המזמו"ר) אינו מעורר רושם בדיוניו שעוסקים לטובת הכלל, אלא דומה למקום שבו כל אחד מנסה לשמור על חלקו...". רק אהרן נחלון (שדה אליהו) הודה בטעות: "נעשתה שגיאה... לא שמנו לב מספיק. כנראה עברנו את גבול יכולת הטלת מרות. הטיפול בנוער ארץ ישראלי דורש לימוד והסתגלות". בסופו של הדיון ביטלה המזכ"פ את החלטתה הקודמת לצרף את חברי ביריה לסעד והם השתלבו, בהצלחה, בעין צורים.
כעת הגיע תורה של סעד למחות בחריפות: "הננו להודיעכם שצעד זה הדהימנו, מאחר שדבר לא השתנה אצלנו ביחס לצורך התכוף לקליטת חברים... קבלת הערעור על ידכם עשתה רושם קשה ביותר על חברי קבוצתנו וערערה לא במעט את האמון במוסדותינו המרכזיים". על החתום, יהודה ברט.

בקעת שפיר המבורכת
בד בבד עם הבירורים החברתיים, סיירו נציגי עין צורים ברחבי הארץ, ואיתרו מקום "בבקעת שפיר המבורכת", מול שכנתם הוותיקה משואות יצחק. במקום נמצאו כמה מבנים נטושים ושדות מאופק עד אופק. בכ"ה באייר תש"ט עלו למקום 13 חברים ושבועיים אחר כך כינסה הקבוצה את כל פזוריה לחוג יחדיו את העלייה ואת חג השבועות. המבנים במקום הוכשרו ללינה, ולמרות התנאים הבלתי נסבלים, השרב הכבד ומי הבאר המזוהמים, החג עבר בהתרוממות רוח.

התפתחות המשקית והחברתית - "אווירה של קומזיצים"
היציאה אל המרחבים העצומים הריקים מאדם עשתה רושם עצום על מתיישבי עין צורים שהתנסו עד כה בעיבוד חלקות הרריות קטנות בגליל ובהרי חברון. נזכר גרשון שפט (שטאוב): "היו פה 23 אלף דונם. אתה מבין? 23 אלף דונם! שני קיבוצים! יש מקום!". המישור היה זרוע כפרים ערביים נטושים, מטעים, בארות וחלקות שדה. המשק רכש כלי קציר ועיבוד על מנת לאסוף את התבואה מהשדות ולהכין אותם לזריעת תבואות החורף. ניסיונם של אנשי הכשרת טירת צבי עזר בשעה שנדרשו להפעלת הטרקטורים וכלי הקציר, הכבישה והחריש. במיומנות לא פחותה הוחל בזריעה ושתילת ירקות, וגן הירק הפך תוך זמן קצר לענף מכניס. עד סוף הקיץ התגבש מבנה המשק פחות או יותר.
החורף הגשום של שנת תש"י עבר על הקבוצה בתנאים קשים ביותר, המחנה הזמני נמצא בלב מישור נמוך של אדמה כבדה, שהפכה עם בוא הגשמים לביצה טובענית. המגורים הצפופים, בצריפים ובאוהלים דולפים, הכבידו מאוד. אולם האביב הביא עמו פיצוי על התלאות. הגשמים שהפכו את חיי המחנה לסיוט, הביאו ברכה רבה לשדות והיבולים שיפרו את מצבו הכספי של המשק. תוך שנים אחדות התפתח משק מעורב, ונבנו בתי המגורים.
אולם, נקודת החולשה של המשק הייתה העדר נורמות מחייבות בפעילות המשקית. כזכור, החבורה הראשונה שנאחזה בביריה, התארגנה בחיפזון וחיה כמו במחנה קיץ. ניסיונות הקיבוץ הדתי להחליפה ולהעבירה להכשרה במשק מסודר נתקלו בהתנגדות נמרצת; גם גרעין ו' היה מאולתר ולכן אך טבעי הדבר, שאופן התנהלות הקבוצה לא היה כל כך דומה ליבנה, למשל. "מופ כהן כעס שאנו מרשים לעצמנו לאכול בשבת גם דגים וגם בשר", דברי שפט . בסיכום שנת תשי"ג בקרו מרכז המשק אברהם נבו ומזכיר הפנים שמחה כהן את החברים על זלזול ורפיון המתח. אווירה 'חובבנית' זו לא נעלמה מעיני חברי גרעין נתיבות שהצטרפו בשנת תשי"ב כדי לייצב את עין צורים: "בוא נגיד שהראשונים, היו יותר פלמ"חניקים. כן? יותר אווירה כזאת של קומזיצים... הייתה פה תחושה של מחנה עבודה כל הזמן", דברי חבר הגרעין דוכי. הרפיון החברתי התבטא לא רק בהתנהלות משקית לא מסודרת אלא גם באי הקפדה על אורח חיים דתי כמקובל בקיבוץ הדתי ובהתרשלות בקיום המצוות המעשיות. הסיבות לכך היו ייחודיות לעין צורים. רוב חברי הקבוצה נטלו חלק בעשייה האקטיביסטית במשך שנות המאבק ומלחמת העצמאות. החיים בעמק בית שאן בשנות הארבעים היו מלאי אתגרים, כך גם בביריה, שמאבקה בבריטים היה כבר למיתוס, ועל אחת כמה וכמה בגוש עציון. אך טבעי הדבר, שהצעירים שנהו למקומות אלה, לא נבחנו בהקפדתם על תרי"ג מצוות, קלה כחמורה. לעומתם, אלה שבאו מבני-עקיבא ומהישיבה, ובמיוחד מדריכי התנועה, ידעו להדגיש את הצד האידיאולוגי-הדתי שהקבוצה התייחדה בה. כל עוד נמשכו חיי העשייה האינטנסיביים, חיפו המשימות והחבֵרוּת על הפער בין הגישות; ברם, משפג המתח, נחשפו חילוקי הדעות. הקבוצה קיימה דיונים ובירורים אך בסופו של דבר לא היה מנוס מחיתוך בבשר החי ומעזיבות על רקע זה. עקב העזיבות הרבות (מהרבה סיבות נוספות) ירד מספר חברי הקבוצה עד למטה משישים. ואז הגיע גרעין נתיבות.

גרעין נתיבות
נתיבות היה גרעין ח' של בני-עקיבא . באביב תשי"א דנה המזכ"פ בהכוונת הגרעין והתלבטה בין שדה אליהו ועין צורים. יוסקה שפירא, שהיה נציג עין צורים בבני-עקיבא, הציג את התנגדות ההנהלה הארצית לשלוח את גרעין נתיבות לשדה אליהו: "המצב הדתי של הגרעין יורע אם לא יקבלו הדרכה מתאימה", טען, שדה אליהו אינה מתאימה לחנך אותו, מפני שהיא רחוקה מענייני בני-עקיבא. הוא הוסיף והזהיר ש"כישלון השבט הזה יכול לקלקל הרבה לעבודה החינוכית בבני-עקיבא גם בשנים הבאות". מדברי שפירא עלה שרמתו הדתית של גרעין נתיבות נתפסה כבעייתית, "אין בו חברים שיכולים להעלות אותו". למרות גישתו של נציג עין צורים העדיפה המזכ"פ לכוון את השבט לשדה אליהו, בתנאי שזו תבטיח הדרכה מתאימה.
שדה אליהו החליטה להוכיח שהדרכתה ראויה. לשם כך העמידה לתפקיד שלשה מחבריה המרכזיים, יהודה פיפרנו, אליעזר גולדמן ואהרן נחלון ואמנם קיבלה את נתיבות להכשרה. אלא שבינתיים הוחמר המצב בעין צורים, והמזמו"ר שקלה את החלטתה פעם נוספת, שינתה את דעתה וכיוונה את גרעין נתיבות אל עין צורים. לאחר שהצטרף לקבוצה, היה מספר חברי הגרעין שווה למספר חברי הקבוצה עצמה. לפיכך הכריזה האחרונה שהיא רואה בצירוף הגופים איחוד ולא קליטה; איחוד שנבע ממפעל תנועתי חינוכי משותף. ואכן, ההתאמה בין הגרעין והקבוצה הייתה אופטימאלית. שני הגופים היו בוגרי בני-עקיבא, בשניהם היה אחוז גבוה של מדריכים וקומונרים ולשניהם הייתה הכשרה חקלאית וקיבוצית בעמק בית שאן. פער הגילים, כארבע שנים, לא מנע נישואים מעורבים וכך השתלבו הגרעין והקבוצה זה בזו במהירות ובהצלחה. ביטוי מובהק למהפך הדמוגראפי בולט במספרי האוכלוסין. מספר החברים שירד בתשי"ב עד 58, הגיע בתשי"ד ל- 115(!).

שנות החמישים
המיזוג אמנם נתן לקבוצה תנופה חברתית ומשקית, אולם גלי העזיבות לא פסחו עליה. תמונת המצב שהצטיירה הייתה של גרעין קשה קבוע, ההולך ומצטמק, וסביבו מתקיימת זרימה מתמדת של נקלטים ועוזבים. וכך, הגם שמספר החברים הכללי עמד על קצת יותר ממאה, אחוז הוותיקים, לרבות גרעין נתיבות, הלך וקטן. בסכמו את שנת תשי"ג כתב נבו: "יש לנו היום האפשרות המלאה ליצור יותר ולהשקיע פחות, עלינו להשתדל לעשות זאת... ומי ייתן וה' יהיה בעזרנו". במילים פשוטות, נבו דרש מהחברים להפשיל שרוולים, כדי להוציא במאמץ משותף את העגלה מהבוץ. אלא שחברי הקבוצה לא מיהרו להתגייס. תיאר זאת שמחה כהן: "מתח העבודה ירד בשנים האחרונות ... התוצאות ידועות – פריון עבודה נמוך, כתוצאה מחוסר רצון ומאמץ". גם החברות לא נוקו מביקורת, ולדעת כהן "נראה לי שבעלת בית בעיר, או מושבניקית, אינה יכולה ורוצה להרשות לעצמה דברים שנעשו כאן". טענותיו הופנו גם לחברי נתיבות החדשים: "חבל מאוד שגוף שהצטרף אלינו, שמחובתו היה להזריק דם חדש למשק 'זקן' בטרם עת – כנראה שנתחבבה עליהם 'זקנת' עין צורים".

חברי עין צורים
עין צורים הייתה קבוצת בני-עקיבא במלוא מובנו של המושג. כמעט כל חבריה הראשונים נמנו על 'התוצר החינוכי' של תנועה זו, אלא שבקבוצה זו נכללו שני מרכיבים. מרכיב אחד - חברי הסניפים העירוניים, שרובם באו משורות המדריכים. על המרכיב השני נמנו בוגרי חברות הנוער הארץ ישראליות שהתחנכו בתוך הקיבוץ הדתי ובשלוחותיו . מעטים מהחבורה היו תלמידי ישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה. נראה אפוא, שההתמזגות החברתית בין המרכיבים השונים הייתה מושלמת, מה גם שמנהיגי הקבוצה, נותני הטון האידיאולוגי, היו בדרך כלל מוותיקי המדריכים בתנועת הנוער. יש ליחס את הצלחת המיזוג לחוויות המעצבות שעברו בני הנוער ביחד בהיותם בביריה, בגוש עציון ובשבי. הבסיס החברתי לא השתנה לאורך השנים.
עין צורים, לא הייתה שונה בלבטיה ובמשבריה מכל קבוצה אחרת שנוצרה על ידי צירוף מרכיבים שונים, אלא שהקבוצות הוותיקות עברו את תהליך הגיבוש החברתי והרעיוני במשך שנים, במחנה הזמני במושבה, ואילו חברי עין צורים חוו את אותם משברים בד בבד עם הקמת משק ובניית מחנה. בתנאים של זמן ומקום, בהם שיקולי הישארות או עזיבה היו שונים לחלוטין.
גם התמזגות גרעין נתיבות הייתה מוצלחת, שכן הייתה בו 'הכלאת מין במינו' ובכל זאת גורם הוותק השפיע ואופי החברה נשמר כבימים הראשונים. מרכיב נוסף בחברה היו בוגרי חברות הנוער. עין צורים קבלה על עצמה לקלוט בתוכה ילדי עליית הנוער, ולחנכם להתיישבות חלוצית ולחיי קיבוץ. החלטה זו השפיעה על דמותה בעתיד, שכן, מאז ומתמיד היו החֵברות מרכיב קבוע בנוף המקום ובוגריהן מלאו את שורות הקבוצה .
לסיכום: הבסיס לקיומה ולהתפתחותה של עין צורים באותן שנים קשות, היה חבורה קטנה, בת עשרות חברים, שהובילה את הקבוצה אל מטרותיה בעקשנות רבה. היא דבקה ברעיון הקיבוצי וסירבה להתפשר בסעיפיו השונים. ברמת הפרט ניסו חבריה להתמודד, בהצלחה פחותה, עם חריגות מהעקרונות הקיבוציים בהם דגלו, אולם בכך לא היו שונים מקבוצות אחרות.


בארות יצחק




חסר רכיב