תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף: לקט מפאה

11/10/2009
עמודים אלול תשס"ט (736) 14
על המדף: לקט מפאה


ליקט, ערך ופירש: ראובן קמפניינו
הוצאת ראובן מס
ירושלים 2009

זאב ספראי

"לא כל דבר באמת נאמר למשה מסיני, אלא שכל החידושים הם מכח כלי העבודה ושיטות הלימוד שניתנו למשה מסיני", פירש בעל תורה תמימה
וזה הפירוש שבלימודי מבוא לתורה שבעל פה בתיכונים הדתיים, מנסים המורים להסתיר
זאב ספראי מלקט פנינים – "לקט מפאה"

ירושלמי ובבלי
התלמוד הירושלמי הוא ספר חסר מזל. בזמנו נחשבו חכמי ארץ ישראל לבעלי ההגמוניה התרבותית. הם הסתכלו על חכמי בבל מלמעלה למטה, וגם חכמי בבל קיבלו את מנהיגותם. את הכינוי "בבלאי טפשאי" אמרו אמוראי בבל על עצמם. לעתים הם מייחסים את המימרא לחכמי ארץ ישראל אך לא במקרה הכינוי ה'מחמיא' איננו בירושלמי אלא רק בתלמוד הבבלי: "בבלאי טפשאי! משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן" (בבלי יומא נז ע"א – בבלים טיפשים, משום שגרים בארץ חשוכה אומרים שמועות חשוכות). וכן "במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (בבלי, כד ע"א), ועוד ועוד ביטויים דומים. לימים התהפכו היוצרות. היישוב היהודי בארץ ישראל התמוטט, ומסורת ההלכה הבבלית החיה התפשטה והתקבלה כדרך המלך בלימוד היהודי. התלמוד הירושלמי נדחק לשוליים, מעטים למדוהו ועוד יותר מעטים פירשוהו. הוא נדחק בדרך כלל ממסורת הפסיקה, וכל הספרות התלמודית הענפה שנכתבה במשך הדורות מבוססת על התלמוד הבבלי.
בשביל הלומד המיומן, בן ימינו, הירושלמי הוא שדה מוקשים. זאת לא רק שאלה של הלכה אחרת, אלא כל השיטה שונה. לא סתם רבי זירה שעלה מבבל לארץ צם מאה תעניות כדי לשכוח את תורת בבל (בבלי ב"מ פה ע"א). הבבלי עוסק באבחנות משפטיות שהירושלמי איננו מתחבט בהם, ומתמודד עם שאלות שעבור הירושלמי הן ברורות. דרכי ההוכחה שונות, ובאופן פרדוכסאלי דרך הלימוד של הבבלי מהווה לעתים קרובות מכשול בלימוד הירושלמי.

פתגם הלכתי
ספרו של ראובן קמפניינו, בן קבוצת יבנה ותושב ירושלים בהווה, מהווה עבור הלומד מעין גשר לעבר הירושלמי. גשר שכולו מלא חן ומעורר תיאבון להמשיך וללמוד. הספר מכיל שישים ואחד פתגמים המופיעים בתלמוד הירושלמי למסכת פאה. כל פתגם מעובד ומוסבר היטב, מוסבר הרקע ההלכתי שלו והרקע ההיסטורי, השלכותיו וטעמו. הספר כתוב 'בנחת' מסביר היטב את הדברים, בלשון שכל אדם מבין וגם הנושאים המסובכים ביותר הופכים לפשוטים.
לא כל הפתגמים הם באגדה. יש גם פתגמים הלכתיים כגון הפתגם "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו". גם המינוח שאני נוקט בו, 'פתגם', איננו מדויק. זה למעשה משפט הלכתי, אך בשביל מי שההלכה היא שפתו הוא הפך לפתגם המשמש גם מעבר למובנו המילולי. לחלק מהמשפטים ('פתגמים') השלכות דתיות מרחיקות לכת. כך למשל המשפט "אין למדים מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד" (ירו', פאה פ"ב ה"ו). המשפט מכיל קושי פנימי ברור. באמת אין למדים מן ההלכות? ראובן מראה שהכוונה שאלו אינן יכולות להיות מקור ללימוד הלכות אחרות. והוא הדין בהגדות. אגב כך הוא מעלה את התמונה בבית המדרש בו לומדים זה בצד זה מומחים הזוכרים את ההלכות, ובעלי מחשבה וכושר ניתוח. אנו קוראים את הדברים ונזכרים כיצד פוסקי הלכה בני זמננו, למשל, מעצבים את הממשל הראוי במדינת ישראל על פי ההגדה על דוד שהיה 'נמלך' בסנהדרין ומחליט על יציאה למלחמה, ולפיה מסיקים שהרבנות היא שצריכה להחליט על יציאה למלחמות, ואנו שואלים את עצמנו, האם אין הדברים עומדים בניגוד גמור לירושלמי.

חידושי תורה
משפט הלכתי 'טעון' אחר הוא המשפט הידוע "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה מסיני". ראובן מציג פרשנויות שונות למשפט, כולן מהפרשנות המסורתית, החל מזו שאכן משה רבנו אמר ומסר את כל חידושי התורה שגלגלו כל הדורות. משפט זה שימש כמקור לתפישה השמרנית שכל חידוש פסול, שכן לא נאמר למשה מסיני. המחבר מביא את פירושו של בעל תורה תמימה, שלא כל דבר באמת נאמר למשה מסיני, אלא שכל החידושים הם מכח כלי העבודה ושיטות הלימוד שניתנו למשה מסיני. זה הפירוש שבלימודי מבוא לתורה שבעל פה בתיכונים הדתיים, מנסים המורים להסתיר. עם זאת הוא גם מביא את הסוגיות שמהן עולה שהמשפט פורש כ'פשוטו'. לא אעסוק כאן במשפט עצמו אך אם יורשה לי הרי דווקא הפירוש השמרני ('הפונדמנטליסטי'), הוא המהפכני ביותר. אם עולה על דעתו של תלמיד ותיק חידוש אדיר, הלכה שונה מכל מה שלמד עד עתה, ממש תפישה אחרת, האם מותר לו לומר אותו, להגן עליו ולפסוק לפיו? כן, בודאי, שהרי הוא כבר נאמר למשה מסיני. נמצאנו למדים שמי שמאמין שלא ייתכן חידוש בעולמה של הלכה, בעצם מכשיר כל חידוש הבא מבית המדרש. ממש עולם הפוך.
לעתים מתמודד המחבר עם שאלות נוסח. כך למשל המימרא "וכה זכה היא מה ששנה לנו רבי 'תעזוב' – הנח להם משלך" (פ"ד ה"ח). את החצי השני של המשפט מסביר המחבר כדרכו, מאיר את כל היבטיו, מביא דרשות אחרות המגיעות לאותה מסקנה או למסקנות אחרות, והכל בשפה ברורה עד שהקורא איננו מבין למה בעצם הוא חשב שקשה ללמוד תלמוד. בחלק האחרון של פרקון זה עוסק המחבר בנוסחאות השונות למשפט התמוה "כה זכה". הר"ש משאנץ, מהבודדים שהשתמשו בירושלמי כסדרו (לפירוש סדר זרעים), תיקן באלגנטיות את המשפט "ומה היא שנה לנו רבי...". המחבר שלנו פוסק שזה תיקון. מבקרי ספרים אסור שיגלו את הסוף המותח של הסיפור, וגם אני לא אגלה לקוראים את סופו של הדיון הזה, אך נדגיש שוב שכל זה מוגש בכלי נאה מובן היטב ובסגנון מרתק.
במשפט פתגמי אחר מובאים דברי רבי אליעזר שהתמנה לפרנס של עניים: "על מנת מתקל, על מנת מבזייה" (על מנת שיקלו בכבודי, אף על פי שיבזוני" – פ"ח ה"ז). בהמשך, מובא הסיפור שהוא נתן לעניים סעודה בביתו וכאשר הם שיבחוהו אמר "ליכא אגר טב" (אין שכר טוב). בפעם אחרת, מתחו העניים ביקורת ארסית על התורם (בסגנון העיתונות שלנו) ועל כך אמר "כדון איכא אגר טב" - כעת יש שכר טוב. נפתח בתרגום לעברית. המילה 'על מנת' מופיעה פעמיים. אני, כאיש מדע 'יבש', הייתי מתרגם אותה בשתי הופעותיה באותן מילים (על מנת שיקלו בכבודי, על מנת שיבזוני). המחבר שלנו תרגם אחרת, בצורה ספרותית יותר. בסוף הפרק הוא מסביר את הצד הלשוני ומראה שבלשון חכמים "על מנת" מופיע במשמעויות שונות כמילת תנאי (בתנאי שיבזוני), או כמילת תכלית (כדי שיקלו בכבודי) וגם במשמעות של "אף על פי". מתוך המשמעויות הללו בחר המחבר בצירוף הנראה לו מתאים ומתאים לקוראים.
את הלקח של הסיפור אפשר היה להציג באריכות. אין ספק שבדורנו רק מעט דוגמאות לפרנסים המהלכים לאורו של כלל זה. אדרבה, הדוגמאות ההפוכות מרובות יותר. אבל המחבר איננו מטיף בשער, ואיננו נגרר לכתוב את הברור מאליו. הוא מסתפק בציטוט ההלכה בשולחן ערוך בנושא, ומשאיר לנו את היישום והמחשבה.
המחבר עוסק בכמה סיפורי אגדה שיש בהם הפרזה ניכרת, כגון הסיפור - "שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום – היו מרכיבין אותן על גב גמל ורגליהן נוגעות בארץ" (פ"ז ה"ד). האם זה ייתכן? האם היו פעם כבשי ענק כאלה (או גמלים ננסיים?). ברור שאלו דברי הגזמה, ועל כן מביא המחבר גם דוגמאות לעוד הגזמות (בפרקים אחרים), אך גם את אותם מפרשים אשר התכחשו לאפשרות של הפרזה וגוזמה.

שרשרת פנינים
בשבח זה אסיים. כותבי ספרים חושבים שתפקידם לפתור את כל הבעיות ואגב כך להראות כמה הם ידענים וחריפים. ספר זה נעדר מכל ראוותנות. הדברים מוצגים בנחת, תוך ויתור מודע על תצוגת ראווה. ובעיקר: פרקים רבים מסתיימים בשאלה במצב בו הקורא נדרש ויכול לתת את התשובות מעצמו. כך למשל המשפט "הברית! הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני". המדובר במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ודברים שנאמרו למשה מסיני הם המחלוקת המאוחרת אלפיים שנה למתן תורה. המחבר כדרכו מסביר את השאלה והשלכותיה, ומצביע גם על הבעיה - האם ייתכן שבסיני כבר נאמרה המחלוקת? הוא מביא את הבבלי, שברור לו שלא זה פשט המשנה. אם כן, מה המשמעות? על כך אין תשובה. תחשבו לבד. אני מוצא גישה זו כמרעננת.
אם כן, לסיכום, לפנינו ספר מלא קסם ובו פנינים. כל פנינה לעצמה, וכולן יחד נשזרות לשרשרת מלאת חן, מעוררת תיאבון. קראתי את הספר והדבר היחידי שהצטערתי עליו, הוא שהוא נגמר. תנסו, תראו שלא הגזמתי.

קבוצת יבנה
חסר רכיב