תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פולמוסן

11/10/2009
עמודים אלול תשס"ט (736) 10
פולמוסן


על ר' שמעון בן צמח דוראן (רשב"ץ) והפולמוס הבין-דתי בתקופתו

רותי פרס

"מאז ומתמיד קיימו בני שלש הדתות המונותיאיסטיות מפגשי פולמוס
האווירה לא הייתה עוינת בעליל ובדרך זו התוודעו בני הדתות
אל רזיה ועיקריה של הדת האחרת"
רותי פרס, חושפת את דמותו המיוחד של הרבש"ץ
פולמוסן שניצב מול נוצרים ומוסלמים

לשם שמים
הפולמוס הבין-דתי בתקופתו של הרשב"ץ מהווה חוליה נוספת בשרשרת הוויכוח רב השנים, אשר קיימו ביניהן, מאז ומתמיד, בני שלש הדתות המונותיאיסטיות על ידי מפגשים אקראיים ויזומים. גם אם מטרתם לא הייתה דתית מלכתחילה, הם גלשו לרוב לנושאי דת כדי לספק את הצורך בהכרת הדת האחרת ולקיים שיח הגנה לשמו. האווירה שבה התקיימו לא הייתה עוינת בעליל, ובדרך זו התוודעו בני כל אחת מן הדתות אל רזיה ועיקריה של הדת האחרת.
הכתיבה הפולמוסית בתקופה הנדונה שירתה קבוצה של הוגי דעות, תיאולוגים ומנהיגי קהילות, כר' חסדאי קרשקש (רח"ק), פרופיט דוראן (אפודי), ר' יוסף אלבו, ר' שלמה בן צמח דוראן (רשב"ש, בנו של רשב"ץ), מתתיהו היצהרי, שם טוב אבן שפרוט ויום טוב מיהלהויזן, אשר לחמו למען היהדות בתקופה של רדיפות, ששיאן הוויכוח שהתקיים בטורטוזה (Tortosa) שבספרד בשנים 1413-1414.
בכתיבתו זו התכוון רשב"ץ לספק לקוראיו היהודים כלים: 'קשת' - להדיפת המתקפות הדתיות והפוליטיות ו'מגן' - להגנה על היהדות.

מעורבות ואחריות
רשב"ץ (1361—1441), יליד מאיורקה, נמנה עם שכבת האינטלקטואלים בני דורו והשתייך למעמד הכלכלי הגבוה, אשר ממנו יצאו חצרנים, רופאים, יועצים למלכים וכן משתמדים ומשטינים. הפרעות של שנת קנ"א (1391) הביאו את משפחתו, כמו גם משפחות יהודיות אחרות, להחלטה לנטוש את אדמת ספרד ולהגר לאלג'יר. ההחלטה הייתה מבורכת, שכן בארץ המקלט החדשה, תחת השלטון המוסלמי, עשה רשב"ץ חיל ועד מהרה היה למנהיגם ולרבם הראשי של יהודי אלג'יר. על אף הריחוק הפיזי, הוא הכיר היטב את דמויות המפתח של תקופתו ושמו נודע גם כדיין וכפוסק מוערך ביותר בארץ הולדתו, ספרד, בצפון אפריקה, וכן בצרפת ובאיטליה. יחסו האוהד של רשב"ץ אל החברה היהודית על מרקמה המורכב, בצד הביקורת הנוקבת שנקט כלפיה, מעידים על מעורבות ואחריות: את העילית היהודית בספרד האשים בהתחברות-יֶתר אל הנוצרים ולהבנתו, הייתה לכך השפעה מכרעת על הניוון הרוחני, אשר הוביל רבים אל אגן הטבילה; לתוהים ולתועים, אשר פנו אליו, נתן מענה בשאלות בסיסיות בענייני דת, הלכה ואקטואליה ; כלפי האנוסים, בראשית תקופת האינוס, גילה יחס של סובלנות, בהאמינו שעם הזמן, הם ישובו לחיק הדת. משחלפה תקופה והם לא שבו ליהדות, הקשיח את עמדתו בעניינם; בקראים ובמומרים ראה גורם עויין ומאיים.

בקיאות והגות
לכתיבתו הפולמוסית של רשב"ץ שתי פנים:
א. הפן המופנה אל הנצרות והנוצרים - שייך לסוגה מוכרת, המאפיינת חלק נכבד של הכתיבה התיאולוגית היהודית במחצית השנייה של המאה ה-י"ד ובמחצית הראשונה של המאה ה-ט"ו.
ב. הפן המופנה אל האסלאם והמוסלמים – הינו מקורי ובעל חשיבות רבה, שכן רשב"ץ היה היחיד בתקופתו אשר העז להתריס נגד האסלאם. לפניו, אך בודדים היפנו חציהם כלפי המוסלמים, ובהם ר' סעדיה גאון בחיבורו 'ספר האמונות והדעות', ר' יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי', הרמב"ם ב'אגרת תימן' ובכתביו האחרים, וכן ר' שלמה בן אברהם אדרת (הרשב"א), בחיבורו 'מאמר ישמעאל'.
במהלך עשייתו הענפה, הוא נחשף למקורות הידע העצום, פרי מחשבתם והגותם של חז"ל וחכמי ימי הביניים, שהעשירו את עולמו ועיצבוהו. הוא כיבד את הגדולים ממנו, ועם זאת, במקרה הצורך, לא היסס לעמוד על מקוריות מחשבותיו ועמדותיו ולחלוק על דעותיהם. כתביו מעידים גם על בקיאותו הרבה ביסודות הנצרות ובמקורות האסלאם: הקוראן, החדית' והפילוסופיה המוסלמית.
למענה הפולמוסי רתם רשב"ץ גם את הגותו הפילוסופית. מצבם המושפל של היהודים בשלהי ימי הביניים הדגיש את הצורך בשימור עיקרי היהדות בדרך דוגמאטית ובלתי מתפשרת. ההתלבטות הרווחת בקרב החוקרים באשר לזכות הראשונים של רשב"ץ בעניין העיקרים, אין בה כדי להעיב על חידושיו הנוגעים למקומה המרכזי של האמונה במעשה הבריאה; לניסוח עיקרי האמונה היהודית על פי הרמב"ם והעמדתם על שלשה אבות: מציאות האל, תורה מן השמים, והשגחה וגמול ועונש; להגדרת הכפירה וגבולותיה (בענין הכפירה גילה יחס מתון אל הטועה בשגגה).

פולמוס בקולמוס
כתיבתו הפולמוסית של רשב"ץ משתקפת ברבות מיצירותיו: ההלכתיות, הפילוסופיות והפיוטיות . עם זאת, החיבור 'קשת ומגן' (נכתב באלג'יר לפני שנת 1423), המהווה את בסיס המחקר, מגויס רובו ככולו למתקפת פולמוס כנגד שתי הדתות, ועוסק בטענותיו של רשב"ץ נגד שתי הדתות:
נגד הנצרות מביא רבש"ץ מספר טענות: א. סילוף כוונותיו של ישו בעניין תורת משה. ב. החטאת עיקרי אמונתו של ישו. ג. שיבוש כוונת הכתובים היהודיים. ד. היעדר השליטה של ישו ותלמידיו במקורות היהודיים והטעייתם את המאמינים. להוכחת טענותיו מביא רשב"ץ אינספור דוגמאות מן הברית החדשה, ומן הוולגטה. חיציו מופנים אל נוצרים רבים, ובהם פאולוס, השליח, אוגוסטינוס, אבות הכנסיה והירונימוס, פרשן ומתרגם התנ"ך ללטינית.
נגד האסלאם מביא רבש"ץ את הטענות הבאות: א. פסוקי הקוראן סותרים את התורה וההגיון. ב. אין כל הוכחה לכך שמוחמד היה נביא ושהקוראן הינו ספר אלוהי. ג. השיבושים הרבים בקוראן מעידים שאינו ספר אלוהי. ד. תכניו הפילוסופיים של הקוראן ולשונו אינם מובנים להמון המוסלמי. ה. הקוראן כתוב, ברובו, בדרך מליצה הדורשת תיקון ופירוש. בפרק זה, מרבה רשב"ץ להזכיר את גדולי הפילוסופים המוסלמים, ובהם אל פראבי, אבן סינא, אל גזאלי ואבן רשד. לטענתו, לא אחת גרמה פרשנותם להעצמת הבלבול והקשתה על הבנת הכתוב בקוראן.

את טענותיו מפרט רשב"ץ תוך סתירה שיטתית של עיקרי הנצרות והאסלאם והארת עיקריה של היהדות כעיקרי דת האמת, כלשונו: "וזכיתי להכתיר דעת האמת" ('קשת ומגן', כה, ע"ב). לחיזוק טענותיו הוא מצטט מפסוקי מזמור י"ט בתהלים, המדבר בשבח תורת ישראל האלוהית, נצחיותה ושלמותה.

קשת ומגן
רשב"ץ היה ער לעובדה שחיבורו הפולמוסי 'קשת ומגן', גולת הכותרת של כתיבתו הפולמוסית, יעורר, ובצדק, חשש אצל אחיו היהודים, בצד חשד אצל השלטונות, הנוצריים והמוסלמיים. עם זאת הוא לא הצהיר, בגלוי או ברמז, באשר לכוונותיו בדבר פרסומו או גניזתו. לאור המחקר ניתן להסיק כי מלכתחילה, היה בדעתו להפיץ את החיבור בתפוצה פנימית מצומצמת, לפחות עד יעבור הזעם הפוליטי-דתי ותוכשר הקרקע לפרסומו ברבים. בשל נוסחו הנוקב והגלוי ובשל החשש שתכניו ישרתו את השונאים, אף אלה היושבים הרחק מאלג'יר, אין תימה על כך שמקורביו של רשב"ץ בחרו לגנוז את החיבור, והוא יצא לאור רק במאה ה-י"ח. כך או כך, רשב"ץ הסתכן, שכן לעולם אין לדעת אם ומתי יתגלגל הכתוב לידיים ערלות מבית (= משומדים) או מחוץ.

שלוחות

חסר רכיב