תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מהי חתונה?

25/08/2009
עמודים מנחם אב תשס"ט 735 (9)
על מנהגים מתחדשים בחתונה

 

מהי חתונה?

על פי מאמרו של הרב אלישיב קנוהל

גילה ו. קפלן

האם החתונה היא הצגה?

התגלות הקב"ה לעם ישראל לוותה בקולות וברקים, ענן ואש

כך גם בחתונה, עניין ה'תפאורה' ראוי לתשומת לב ולמחשבה מעמיקה

אמנם זו לא הצגה, אך בהחלט יש לנו עניין במה שמצוי מעבר לדרישות ההלכתיות

הרב אלישיב קנוהל על חידושים וטעמם

 

פתיחה

נדמה, כי אין עוררין על כך ש – "החופות של פעם, אינן דומות לחופות של היום..."

(כמו עוד טקסי חיים: בריתות, חגיגות בר/בת מצווה ועוד). המגמה של מעורבות בני הזוג בטקס, היא המשך המגמה השמה את הפרט במרכז. זו דרך חיים בה הפרט מנסה להתאים את המסגרת לעצמו ולא את עצמו למסגרת. יש רבנים המקבלים מגמה זאת בהבנה ואף באהבה ויש מי שמבקרים בחריפות.

 

מהי חתונה

במאמר תחת הכותרת "מהי חתונה" משיב הרב אלישיב קנוהל (כפר עציון) לרב אבינר, שיצא בביקורת חריפה נגד כמה מן המנהגים המקובלים בחתונות בימינו (בכתבה תחת הכותרת: "חתונה זו לא הצגה", בגיליון מס' 434 של "באהבה ובאמונה") טענותיו המרכזיות נוגעות לעניין הארכת הטקסים בחופה וסביבה וכן לענייני צניעות (ראו מסגרת).

לאחר שהרב קנוהל מביע הערכה לרב אבינר על שאמר באומץ את הדברים, הוא פותח ומדבר על הצורך לקרב את הזוגות הצעירים למוסד הנישואין בכלל:

"מי כמו הרב אבינר מודע לזעזועים הפוקדים היום את מוסד הנישואין. מצב זה מחייב אותנו לחזק ולרומם את חיי הזוגיות לפי צרכיו של הדור. לא כל מה שסיפק דור מסוים יספיק גם לדורנו. חיזוקו של התא המשפחתי וחוסנו תלוי לא במעט ביכולתנו לרומם את חיי הזוגיות ולהעניק להם משמעות שתתקבל על ידי הזוגות הצעירים. מובן שיש להיזהר מהכללות, ולא לראות את כל הזוגות באותו אופן. לכל מגזר ומגזר בציבור הדתי מערכת ציפיות שונה וצרכים שונים. גם בתוך המגזרים השונים, הצרכים של כל זוג וציפיותיו משתנים... ככלל, נראה לי שבניין הזוגיות מתחיל בהכנה שלפני החתונה ובחתונה עצמה על כל הכרוך בה, (זאת מעבר לבניין האישיות של כל אחד מבני הזוג). אשר על כן, עריכת חתונה באופי מסוים מקרינה על תחילת דרכם המשותפת של בני הזוג, ויש לתת את הדעת כיצד לנהל אותה באופן הנכון.

חז''ל דרשו את מעמד הר סיני כחתונתו של הקב''ה עם כנסת ישראל. בחתונה זו אין הקב''ה מסתפק בהתגלות בה הוא יאמר לעם את עשרת הדברות שהם ודאי עיקר המעמד, אלא הקב''ה מלווה התגלות זו בקולות וברקים, ענן ואש. אם עלינו להדבק בדרכיו - 'מה הוא רחום אף אתה היה רחום' , הרי שגם בעניין החתונה עלינו לקבל שעניין ה'תפאורה' ראוי לתשומת לב ולמחשבה מעמיקה. אמנם זו לא הצגה, אך בהחלט יש לנו עניין במה שמצוי מעבר לדרישות ההלכתיות מהחופה והנישואין. 

 

כבוד מלך ומלכה

בהמשך מתייחס הרב קנוהל לטענותיו של הרב אבינר, על חלקן הוא חולק ועם חלקן הוא מסכים חלקית:

לפני החופה

"חתן וכלה דומים למלך ומלכה, ואנו באנו לשמחם, ומה יקרה אם נגזול חמש דקות מהאכילה לטובת צרכיה הנפשיים של הכלה", אומר הרב קנוהל לגבי "תפילת הכלה" וברוח זו, הוא גם מתיר ואף מברך את הנוהג של החתן להסתכל בפני אשתו ולומר לה דבר מה בזמן כיסוי הראש בהינומה. ועל כל זה מוסיף הרב ואומר: "ככלל, אווירת הרצינות וכובד הראש בשעה זו, הנהוגה בשנים האחרונות, נראית לי מתאימה ביותר, למרות שלפני עשרות שנים, עת אנו היינו צעירים לא נהגנו בה".

בזמן החופה

"בשעת החופה קשה לחתן ולכלה להתרכז בהקשבה לברכות, ואני מסופק כמה מהם מצליחים בכך", עונה הרב קנוהל לרב אבינר על טענתו כי בני הזוג מרוכזים זה בזה ולא בברכות הנישואין. עם זאת, בוודאי שהרב צריך להזכיר לבני הזוג לפני אמירת הברכות שיתכוונו לצאת בברכות, שהרי סוף סוף הם אלה ששותים את היין. באשר להתנהגות הקהל בחופה, מסכים הרב כי כמובן שיש לכבות פלאפונים ולהימנע משיחות בזמן החופה ואף מצדד בכך שהציבור יעמוד באופן צנוע, אך "איני זוכר שבישיבת 'מרכז הרב' נהגו להכריז בשעת החופות על כך (עמידה נפרדת, ג.ו.ק.) בימיו של הרב צבי יהודה זצ''ל. למיטב זכרוני, בחתונות רבות הציבור עמד בערבוביה". לעניין תוספות, הסברים והזכרת נעדרים בחופה אומר הרב קנוהל: "מובן שצריך לבחור בדובר היודע לקצר כדי שלא ילאה את הציבור ואת בני הזוג. החתן והכלה הם מלכי היום, והם יחליטו אם הם רוצים בכך, ולפי רצונם ננהג. לעניות דעתי ראוי מאד להזכיר קרובי משפחה שאינם אתנו היום – או בדברי הפתיחה לחופה או לפני שבירת הכוס".

חדר יחוד

באשר לענייני הצניעות בין בני הזוג, "מוסכם שאין מקום לחיבוק ונישוק של בני הזוג לעיני כל הציבור. לשם כך נועד חדר הייחוד". אך הרב קנוהל משתומם על הביטוי "חדר בילוי'', ואומר: "איני חושב שעשרים דקות הם זמן מספיק לחתן ולכלה הצנועים שודאי גם אליהם פונה הרב אבינר... אם ניקח בחשבון שהם גם זקוקים לטעימה כלשהי, לאחר יום תענית ולפני צאתם לריקודים סוחפים, האם זה נכון וראוי שנעמוד עם סטופר ביד ונקבע להם כמה דקות לשהות בפנים?!"

ריקודי מצווה

ככלל, אומר הרב קנוהל, דווקא הציבור שלנו, שבדרך כלל חי את חייו בחברה מעורבת, מחויב יותר בשימת גדר מוצקה בפני תערובת אסורה של גברים ונשים, ואף הוא מסתייג מן הריקודים המעורבים של בני המשפחה, מחשש שיצטרפו עליהם גם שאינם בני משפחה. אבל לכל אלה הוא מצרף תמיהה: "אם הרב אבינר חושש שמא יסתכלו בכלה, צריך לבטל כליל את ריקוד המצוה עם הכלה. בהיותי בישיבת מרכז הרב לפני כשלושים שנה לא שמעתי ולא ראיתי שנהגו כך. העיקר לדעתי הוא שהמשמחים יהיו צנועים ולא יסתכלו במקומות שאסור להסתכל, אך מניין לאסור ריקוד כשמגביהים את החתן והכלה?"

ומסכם הרב קנוהל: "הבה ונניח לכל זוג לבנות את חתונתו בהתאם לטעמו האישי, תוך מחויבות מוחלטת להלכה המחייבת, ותוך מתן לגיטימציה לביטוי האישי והייחודי של כל אחת ואחד".

 

 

 

 

חתונה זו לא הצגה - מדברי הרב אבינר
(מתוך הרב אבינר)

חתונה היא דבר שמח. החתן והכלה שמחים מאוד וגם אנו מוסיפים על שמחתם. לכן אין צורך וגם לא ראוי להפוך אותה להצגה, להמציא דברים חדשים שבלעדיהם שמחו במשך כל הדורות, ובוודאי לא כאשר הם עומדים על גבול האיסור ומגרדים את שולי ההלכה, וקל וחומר כאשר הם ממש איסור. חתונה צריכה להיות דבר טהור וקדוש.

בכתבתו, מעלה הרב אבינר מספר נקודות:
תפילת הכלה, וכיסוי פני הכלה – אין להטריח את הציבור, ראוי שהכלה תתפלל במשך היום, כאשר היא ביחידות, כאשר החתן בא לכסות את פני הכלה אינו צריך להשתהות שעה ארוכה.

תחת החופה – הרב אבינר יוצא נגד מספר נוהגים חדשים (ושאינם חדשים) תחת החופה; הוא טוען נגד בני הזוג שאינם מקשיבים לברכות, אלא מסתכלים זה לזה בעיניים וכן יוצא נגד הארכת החופה על ידי כך שהרב מסביר כל שלב בחופה ובקידושין וכן על ידי כך שמזכירים את המתים תחת החופה; חופה אינה אזכרה, חותם הרב. עוד יוצא הרב אבינר נגד הוספת ניגונים בזמן החופה – "ברכות הקידושין והנישואין אינם מוטיבים למקהלה".
בחריפות רבה הוא יוצא נגד החתן והכלה המתנשקים תחת מסתור הטלית או בגלוי בתום החופה.
בנוסף ממליץ הרב אבינר על עמידה נפרדת של הציבור בזמן החופה ומוסיף שזו חוצפה שיש המנהלים שיחה בטלפון או זה עם זה בזמן החופה.
על חדר הייחוד אומר הרב אבינר "חדר ייחוד אינו חדר בילוי" ומוסיף - יש רבנים שאומרים שדי בעשרים דקות.
בהמשך מזכיר הרב אבינר עניינים שהצניעות יפה להם במהלך החתונה; כיסוי ראש – אין זו דרך טובה ללכת בגילוי ראש לאחר החופה. בעניין הריקודים הרב אבינר מזהיר נגד חוסר הצניעות גם במנהג שמרימים את החתן והכלה על פלטה, שאז כולם מסתכלים עליה, וגם בריקודים המעורבים שהזוג והמשפחה רוקדים.
וכך אומר הרב לסיכום: "לשמוח ולשמח זו מצווה גדולה, אך החפץ חיים מזהיר בספרו "אהבת חסד" שכל מצווה שבאה עבירה על ידה, מוטל עליו שלא לעשות את המצווה, כגון מצווה לשמח חתן וכלה (אהבת חסד ח"ג פ"ו הגהה; ועוד ענייני צניעות בחתונה עיין ספר "אחותי כלה" 30-20). נזכה שכל הרווקים וכל הרווקות יתחתנו בקרוב – ונשמח כולנו בטהרה.


הרב אלישיב קנוהל

כפר עציון

לפני כל חופה מתפלל ומקווה להצליח לחבר את כולם למעמד המיוחד

 

אני מניח שערכתי עד היום יותר ממאה חופות.

בכפר עציון אין תקנון חתונות, וכל זוג בוחר לו את הרב שישיא אותו.

החופה מהווה את האירוע המרכזי והחשוב במהלך החתונה ולכן היא צריכה להיערך בדרך שתשתף במידת האפשר את ציבור האורחים.

חז''ל דימו את מעמד הר סיני לחופה, לכן נראה לי שכשם שבמעמד הר סיני היה דגש על האווירה (קולות וברקים, קול שופר, ענן כבד וכו') כך גם בחופה שלנו יש לשים לב לכך שהיא תיערך בצורה מכובדת ומרגשת בהתאם.

לפני כל חופה אני מתפלל ומקווה שהיא תעשה את הרושם הדרוש על בני הזוג ועל כל הציבור, ומקווה להצליח לחבר את כולם למעמד המיוחד הזה.

הרב ירון בן דוד

בארות יצחק

פעם ערכתי חופה שבה נכתב בהזמנה שכל המוזמנים, צריכים לבוא בלבן

 ורק הכלה באה בשמלה ורודה... (אבל לי הם הרשו לבוא בחליפה כהה...)

 

ערכתי כמאה וחמישים חופות, כמובן שרובן לא מהקיבוץ.

החופה היא הרגע המאושר בחייהם של בני הזוג. הרב רק עורך את הטקס, ומוודא שהכל נעשה כהלכה, אבל החתן והכלה הם לב העניין. מעולם לא ערכתי חופה לפני שנפגשתי קודם עם בני הזוג, שמעתי מה הם רוצים, הסברתי להם את מהלך הטקס וישבנו ביחד לתכנן את כל הפרטים.

אני מתרגש בכל טקס מחדש. אני מבין שאני מנהל טקס של שני אנשים ושתי משפחות שבשבילם זה הרגע המרגש ביותר בחייהם, וזו זכות גדולה ללוות אותם ולהנחות אותם ברגעים האלה, אבל מצד שני גם מחוייבות גדולה. אני תמיד חושש שמרוב התרגשות לא אעשה משהו כהלכה, או שאעשה משהו בניגוד למה שסוכם עם בני הזוג.

במהלך הטקס אני חש התרגשות, התעלות, ותפילה שאומר את הדברים הנכונים שיהיו משמעותיים לבני הזוג, למשפחותיהם, ולכל מי שמכבד אותם בנוכחותו.

 

פעם ערכתי חופה שבה נכתב בהזמנה שכל המוזמנים - גברים ונשים - צריכים לבוא בלבן, ורק הכלה באה בשמלה ורודה... (אבל לי הם הרשו לבוא בחליפה כהה...)

פעם אחרת ערכתי חופה שבה אבי החתן נפגש לראשונה עם אבי הכלה תחת החופה.

 

בתמונה: החופה הראשונה שערכתי - בבית הכנסת 'אלטנוישול' (בית הכנסת של המהר"ל) בפראג.

 

הרב יחיאל צור

בית רימון

מצפה לזוג שירים את הכפפה ויערוך את החתונה בבית רימון

 

ערכתי כבר למעלה ממאה חופות - רובן המוחלט בציבור הכללי כרב מחתן בעמותת "צהר". קהילת בית רימון היא קהילה צעירה, שב"ה בשנים האחרונות אנו זוכים לראות את הדור הצעיר מתחתן ומקים משפחות. החתונות רובן ככולן נעשות באולמות ובגני אירועים ברחבי הארץ, ואני עדיין מצפה לזוג שירים את הכפפה ויערוך את החתונה בבית רימון.

יש בקהילה רב נוסף - הרב רן בן משה, ראש המכינה הקדם צבאית, עורך חופות מצוין בסגנון שונה לחלוטין, כך שכל אחד יכול לבחור לפי רצונו. בנוסף, רוב החתונות נעשות על ידי רבנים מחוץ לקהילה - דמויות תורניות שבני הזוג קשורים אליהם.

מניסיוני כרב מחתן בציבור הכללי, למדתי על החשיבות של ההכנה המוקדמת והחשיבה המשותפת עם בני הזוג ביחס לחופה, ולכן אני משתדל לערוך מפגש עם כל הזוגות, ללא קשר מיהו הרב המחתן, וללמוד ביחד את טקס החופה והקידושין.

תפקידי, בעיני, הוא להקרין רוגע על בני הזוג הנרגשים, וכמובן לא "לתפוס את הבמה". הטקס אמור להקרין מכובדות, ולכן אני ממעט בבדיחות, אלא אם כן יש צורך להפיג את המתח.

למרות ניסיוני, אני עדיין מאוד נרגש לערוך חופה, ולעזור בבניית עוד משפחה לעם היהודי. משחק המילים - קדוש ולהקדיש - המופיע בברכת האירוסין ובאמירת "הרי את מקודשת", בהחלט עוזר לי להבין את גודל המעמד. זיכרון ירושלים, החשיבה שאנו שייכים לעם עם היסטוריה ארוכה המבטיח עתיד גדול, אף הם יוצרים תחושה של שמחה בבניית הנדבך הנוסף בעם ישראל.

חופה שהשאירה עלי רושם חזק במיוחד היא החופה שערכתי לפני כארבע שנים, בעיצומם של ימי העקירה הכואבים מגוש קטיף, לזוג מעיין ובניה כהן (בן הקיבוץ שנישא לבת השירות בקהילה). באנו לשם עם תחושת כאב קשה. לא היינו צריכים להכביר מילים ביחס לאפר שניתן על ראש החתן ולכוס השבורה, ויצאנו מהחופה עם תקווה גדולה, וכוחות מחודשים של שמחה.

 

 

 

הרב משה שפטר

טירת צבי

אני חש בעריכת החופה שאני שותף במשהו בבנין בית חדש בישראל

 

זכות גדולה היא לסדר חופה וקידושין. למרות שמבחינה הלכתית הדמויות הדומיננטיות במעשה הקידושין הם החתן, הכלה והעדים ואילו הרב הוא משני, אני חש בעריכת החופה שאני שותף במשהו בבנין בית חדש בישראל. לחופה נכנסים שני יחידים, ולאחר שבאים בברית הקידושין והנישואין יורדים מהחופה כזוג.

במקביל לתחושת הזכות שבעריכת חופה, קיימת תחושת אחריות. ברובד הראשון, אחריות להתנהלות החופה והקידושין כהלכה, וברובד שני אחריות לזוג שבא בברית הנישואין. האחריות לעתידם של חיי הנישואין מוטלת בראש ובראשונה ובאופן כמעט בלעדי על בני הזוג שבחרו להינשא, אולם כעורך קידושין אני מרגיש שותף במשהו. מקובלנו שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ואני מקווה להיות מהזכאים המכניסים זוג לחופה, לעשרות שנים של חיי נישואין ומשפחה מאושרות.

מתוך תחושות אלו אני נושא תפילה להצלחת הנישואין.

לאחר כמאה חופות שערכתי, ובמיוחד בחודשים בהם אני עורך יותר מחופה אחת בשבוע, יכולה להתעמעם ההתרגשות שבעריכת החופה. במפגשים המקדימים עם בני הזוג אני משתדל להתוודע לרקע האישי שלהם, להסביר את משמעות הקידושין והנישואין וללמוד מבני הזוג על המשמעות שהם מוצאים בברכות הקידושין והנישואין. הכנה זו הופכת את המעמד למעמד משמעותי לבני הזוג ולי.

בחופות הנערכות בטירת צבי, ישנה היכרות קודמת עם החתן או הכלה. למדתי מהרב ריסקין שנהג להזמין כל זוג לקראת נישואין לסעודת שבת בביתו, ואנו משתדלים להזמין לסעודה שלישית זוגות העומדים להנשא.

החופה בטירת צבי מוקמת בדשא הסמוך לבית הכנסת או ברחבת בית הכנסת ופני החתן והכלה לנוכח ירושלים. העלאת ירושלים על ראש שמחתנו כשאנו עומדים ליד מקדש המעט שלנו ולנוכח ירושלים מוסיפים למשמעות המעמד.

הרב מאיר נהוראי

משואות יצחק

מתפלל לפני כל חופה שבני הזוג ימשיכו להיות נשואים לאורך ימים ושנים

 

המטרה והשאיפה

קשה לאמוד את מספר החופות שערכתי בעבר, אולם מדובר במספר מכובד. מלבד החופות בתוך המשק אני עורך חופות במסגרת "צהר" או בקשות פרטיות מתושבי האזור. לפעמים אני עורך חופות לתלמידותיי מבית המדרש לנשים במגדל עז. אני משתדל לא לקבל על עצמי חופות רבות שמא תיפגם עבודתי כרב קהילה. אחד הדברים החשובים לי ביותר בעריכת החופה, במיוחד במגזר החילוני, היא ההזדהות של בני הזוג עם החופה; עמידתם של בני הזוג בחופה, רצינותם בשל המעמד והיכולת שלהם לראות בחופה כמעמד של כריתת ברית לחיים. בשיחת  ההכנה שלפני החתונה מדגיש אני לבני הזוג, שהטקס עצמו הוא הדבר המשמעותי ביותר בערב הארוך שמצפה להם. מצדי, אני משתדל להתרגש מכל חופה מחדש כאילו זו הפעם הראשונה וזו עבודה נפשית שאנו הרבנים זקוקים לה מדי חופה ובמיוחד שאנו עורכים לזוגות חילונים, שאין לנו היכרות מקדימה, לא אתם ולא עם הוריהם.

 

קושי והתרגשות

הקושי שמלווה אותי הוא החרדה שמא אטעה בדבר הלכה, שמא אשכח משהו שהוא משמעותי, שכן בדיני אישות עסקינן וגם עורך חופות ותיק זקוק לסיעתא דשמיא. לפני כל חופה אני מקווה שאצליח לנווט אותה בהתאמה לחתן ולכלה על מנת שירגישו חלק משמעותי ממנה. כמו כן, אני מתפלל לפני כל חופה שבני הזוג ימשיכו להיות נשואים לאורך ימים ושנים. לא פעם אני שואל את עצמי, אם היו מעמידים במסדר את בני הזוג שערכתי עבורם חופה ולידם היו ניצבים בני משפחותיהם, מה הייתי רואה לנגד עיני?

 

הרהורים במהלך הטקס

 הרגשת הוד והדר נסוכה בתוכי בשעת ההתבוננות בחתן והכלה והוריהם... להרגיש נוכחות של שכינה במשך 20 דק' תחת החופה. באותו הרגע עוברת בי מחשבה אודות המאמץ שהושקע כדי להביא את בני הזוג לברית נישואין. ההורים טרחו וחינכו את ילדיהם מהגן ובית הספר בואכה אל גיל ההתבגרות. ישנן פעמים, שאחד מבני הזוג התקשה במציאת השידוך ועברו עליו ייסורי גיהינום עד אשר הגיע לאותו מעמד. מרגש לראות רגע של נחת, חיוכים והבעות של שמחה -  בכוחן לאחד בין המשפחות, וזה נפלא ומרגש.

 

חוויה שחרוטה בזיכרוני

באחת החתונות, לפני ההליכה לחופה, שאלתי כהרגלי את החתן אם הטבעת מצויה בידו. החתן משמש בכיסיו ולא מצא את הטבעת. הכלה החלה לבכות וכולם יצאו למסע חיפושים אחר הטבעת. חלפו דקות ארוכות ולא נמצאה הטבעת. בינתיים הצעתי לבני הזוג חלופה הלכתית אולם הם לא רצו לשמוע על כך. לאחר מחצית השעה הגיע הצלם והטבעת בידו. מה קרה? הוא ביקש כדרך הצלמים בחתונות של חילונים לצלם את הטבעת כשהיא מונחת על הכתובה. כנראה, שהוא הניח את הטבעת בכיסו בשגגה. אמרתי לעצמי - טוב שלא שאלתי תחת החופה היכן הטבעת... איך הייתי ממשיך את הטקס?

 

וטראומה - תמיד אני חושש משבירת הכוס, ואכן באחת החופות החשש הפך למציאות. חתיכת זכוכית מהכוס חדרה לרגלו של החתן. המחזה היה נוראי וקשה. למזלו של החתן, אביו היה רופא כירורג, כך שהצליח לעשות משהו לטובתו. גם כשזוכרים את ירושלים לא צריך לחבול בעצמנו.

 

הרב רונן לוביץ

ניר עציון

כאשר פונים זוגות שעד שפגשו בי לא חשבו כלל על אופציה של חתונה כהלכה

 וכאשר מגיעים בכתב ובעל-פה דברי התודה, הלב באמת מתרונן משמחה

 

 

 

המספר המשוער של חופות שערכתי הוא כ-1,500.

 

המוטו שלי כעורך חופות הוא שעל הטקס להיות מכובד אך לא כבד, רב משמעות אך לא רב דרשנות, מרגש וחגיגי לבני הזוג ועם זאת נעים וידידותי לקהל.

 

ההתלבטות הקשה ביותר היא זו שחוויתי מספר פעמים כאשר ישבתי עם בני זוג לקראת טקס כלולותיהם, והייתה לי הבחנה ואבחנה ברורה שהם אינם מתאימים, ונישואיהם מועדים למעוד במאוד מאוד. בשני המקרים שזכורים לי ביותר התקשורת ביניהם הייתה לקויה בעליל, והתנהגותו של החתן המיועד כלפי כלתו הייתה גסה, מתנשאת ואף תוקפנית. התלבטתי קשות האם עלי לשוחח עם הכלה בארבע עיניים, ולחלוק עמה את תחושותיי. מצד אחד חשתי שהאחריות, המצפון ומצוות "ואהבת לרעך כמוך" מחייבות אותי להביע אותן. אולם מצד שני ידעתי שהזוג הגיע אלי לשם קבלת שירות של רב מחתן, ולא כאל יועץ נישואין, וכי לא קיבלתי מהם כל מנדט להתערב בחייהם האישיים. לאחר התלבטות ממושכת הגעתי למסקנה שהסיכויים שדבריי יפלו על אוזניים קשובות קטנים, ומנגד הסיכונים גדולים, ונמנעתי מלומר את אשר היה על לבי.

תחת זאת עשיתי שני דברים אחרים; המלצתי להם לערוך הסכם קדם-נישואין והסכם למניעת עגינות, וכן המלצתי לפנות לייעוץ נישואין לקראת הנישואין. יודגש שאני ממליץ על כל הפעולות הללו לכל זוג, אולם באותם מקרים עשיתי זאת ביתר שאת. הם כמובן לא שעו לעצותיי, ולצערי הרב הנישואין אכן הסתיימו תוך זמן קצר בתהליך קשה מנשוא. בפעם הבאה שאתקל במקרה כזה אעמוד בפני אותה דילמה ואותן התלבטויות, ולצערי ייתכן מאוד שגם בפני אותן תוצאות.

 

קושי בתפקיד: להתרגש, להתלהב ולחבב את הזוג האלף חמש מאות ואחת כמו את הזוג הראשון שחיתנתי. ברגע שארגיש שאינני מתגבר על קושי זה, אדע שמיציתי, אתלה את המיקרופון ואת כוס היין ואפרוש.

 

אין ספור בקשות מיוחדות ואירועים מוזרים נקרו בדרכי במהלך תפקידי כעורך חופות, ואני מיצר מאוד על כך שלא העליתי את כולן על הכתב בעת התרחשותן. הן כבר היו הופכות מזמן לספר. אציין בקצרה שלש חופות מיוחדות מאלה העולות בזיכרוני כעת:

 

א. הזוג שהתעקש על כך שחתונתם תתקיים בהנץ החמה ביער. "מדוע אנשים רוצים להתחתן בשקיעה", הם שאלו לנוכח מבטי ההשתאות שלי, "הרי משמעות השקיעה היא שהאור נאסף והחושך משתרר. אנחנו רוצים להתחתן כשהשמש עולה וזורחת, זאת השעה הרומנטית באמת". שניהם היו מודטים, שקועים במדיטציה ובתרבות המזרח הרחוק, והטקס שהתקיים לבסוף היה טקס יהודי לגמרי מבחינת ההלכה, אבל מלא ניחוחות מעולמות אחרים של המזרח ושל התחברות אל הטבע. הם צעדו אל החופה בחורשה ביערות הכרמל לצלילי מנגינה הודית, לבושים בגדי לבן ומעוטרים בפרחים, וכמוהם גם ארבעת מחזיקי החופה. ברם, השעה הייתה אז כבר שבע בבוקר, כי נאלצנו להמתין לסבתא מתל אביב. למיטב ידיעתי, הם נשואים באושר ואור עד היום הזה.

 

ב. הזוג שהתעקש להתחתן על ספינה בלב הכנרת. הוא היה דוקטורנט לזואולוגיה ימית מארצות הברית, והיא טבריינית מקומית. הם נפגשו בחוף הצפוני של הכנרת, והתעקשו שהם רוצים לקיים את חתונתם מול המקום בו הכירו, שהיה בעיניהם הרומנטי והיפה ביותר בעולם. לא היה פשוט לקבל את אישור הרבנות. אמנם אין כל איסור להתחתן על ספינה, אבל הרבנות טענה שכל הספינות פועלות בשבת, ולכן אסור לערוך אירועים על סיפונן. לבסוף נמצאה הספינה הכשרה, ועם כל האורחים עליתי לשייט בכנרת, מצויד בחופה. הפעם הייתה זו שעת שקיעה, המנוע פסק מלטרטר, הצלחנו לא בקלות לשמור על היציבה, וכשאנו הולכים על המים בספינה, העמדנו כדת וכדין את החופה. למיטב ידיעתי, הם נשואים באש ובמים (בעיקר במים) עד היום הזה.

 

ג. הזוג המבוגר. הייתי אז רב בקיפטאון שבקצה יבשת אפריקה. יום אחד פנתה אלי אישה מבוגרת כבת שישים וביקשה לשוחח עמי בקשר לנישואין. היה לי ברור שמדובר בבנה או ביתה, ומה הופתעתי כשאמרה לי: "אני מבקשת שתחתן את אבא שלי". הוא היה בן שמונים ושלש, והכלה המיועדת, ממש לא כל כך מבוגרת, רק בת שמונים הייתה הגברת. שניהם התאלמנו שנים אחדות קודם לכן, ועברו לגור בשכונת סי-פוינט, אליה עוברים תושבים רבים של קיפטאון בערוב ימיהם. החתונה הייתה חייבת להיות מבצע חשאי, שכן כל דיירי הבניין המוגן בו הזוג מתגורר היו בטוחים שהזוג נשוי מאז ומעולם, ואסור היה שהמידע ידלוף. על החתונה הוטל אפוא איפול כבד. נכחו בה רק הבת, בן זוגה ושני ילדיה, וכן שמונה סטודנטים שהזמנתי במיוחד על מנת שיהיה מניין. הצטערתי רק על כך שלא נכח במקום נציג של "ספר השיאים של גינס", שכן יכולים היינו להיכנס לקטגוריה של החתונה היהודית לזוג המבוגר ביותר. אתם בוודאי שואלים: איך החתן שבר את הכוס? ובכן הוא עשה זאת ברגל בוטחת ובמכה אחת. אני מקווה שהוא ממשיך לשבור כוסות בבית עד היום הזה, אולם למען האמת אינני בטוח בזה.

 

לסיום (במקום "אם אשכחך"):

אחר הדברים האלה יכול מי מהקוראים לחשוב שעבודת הרב המחתן היא כל כולה חוויות ותענוגות. ובכן כדי לאזן את התמונה אציין שאינני יודע איך נראים קירות ביתי בשעות הערב, וארוחת ערב עם אשתי היא אירוע חגיגי, שמזה שנים אני מקיים רק משבת לשבת. גם העייפות לעיתים מכבידה, ולא אחת נדרש קורטוב גדוש של סבלנות שלא תמיד מצויה. אבל כאשר פונים זוגות שעד שפגשו בי לא חשבו כלל על אופציה של חתונה כהלכה, וכאשר מגיעים בכתב ובעל-פה דברי התודה, הלב באמת מתרונן משמחה.

 

 

הרב עמית קולא

עלומים

הזוג הוא שמתחתן ותפקידי כרב – לעזור

 

ערכתי כ-200  חופות.

העיקרון המנחה אותי הוא כי הזוג הוא שמתחתן, ותפקידי כרב לעזור. המשמעות היא שעל הזוג להבין היטב את הפעולות הנחוצות ליצירת סטאטוס הנישואין ואם אפשר גם משהו על מה שבא אחר כך, ויש להקשיב ולתת מרחב של גמישות לאופן שבו הם רוצים לעבור לברית הנישואין (כמובן באופן שלא יסתור את דרישות ההלכה).

אין כל קושי בתפקיד, במידה ונוצר מאמץ על בסיס שיחות מוקדמות לייצר שותפות באירוע.

אני זורם עם האווירה. לעיתים ממלא תפקידי ותו לא, לעיתים שותף לשמחה ולעיתים אף מתרגש.

האירועים המיוחדים שייכים בדרך כלל לחתונות של חילונים מודעים. הם מבקשים לצבוע את חתונתם בצבעים אישיים שבדרך כלל (לפעמים לאחר משא ומתן) מוסיפים ניחוח ייחודי ובעל משמעות. הייתה גם חתונה דתית שבה הכלה איחרה בשעה, ובשעת החופה רבו המברכים (והמברכות) כולל שתי משוררות שהאריכו בשירתן עד שבאו האורחים ואמרו רבותינו הגיע זמנה של ברכת המזון... – ואם תשאלו אותי – היה שווה!

 

הרב אחיה שלמה אמיתי

שדה אליהו

המפגשים האלו והחופות שבעקבותיהם מרתקים כי פוגשים

כל מיני אנשים וחברות, גוונים שונים של עם ישראל

 

סתם שמחה - זו שמחת נישואין. הביטוי המפורסם של הגמרא (מסכת מועד קטן דף ח' ע"ב) - "אין מערבים שמחה בשמחה" – כוונתו שאין מערבים שמחת נישואין בשמחת החג. ואכן, אף על פי שהנני משער שערכתי כ-100 חופות (בקיבוץ, במסגרת המועצה האזורית ובמסגרת צהר) עדיין אני מוצא את עצמי מתרגש בכל חופה, ונמצא שלמרות הסדר והכללים הקבועים, כל חופה פרצופה שונה. במידה מסוימת הקביעות עוזרת לי לא "ללכת לאיבוד" בכל חופה.

על הפסוק בתחילת פרשת בהעלותך, "ויעש כן אהרן", אומר רש"י בעקבות חז"ל: "להגיד שבחו של אהרון - מלמד שלא שינה". הדרשנים שואלים על כך: היעלה על הדעת שאהרן ישנה ממה שציווהו משה? ועונים בשם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שאהרן, למרות כל ההתרגשות הגדולה שלו בהדלקת המנורה, לא נתן לרגש להטות אותו מהסדר הטוב, ולמרות כל ההתרגשות "החזיק ראש" ולא שינה. יש בזה גם מסר לחיי נישואין. חשיבות גדולה יש לקביעות ולסדרים הנכונים בבית, במשפחה וביחסים בין בני הזוג, על מנת שההתרגשויות מכל סוג שהוא לא יטו את דרכם.

תענוג לראות זוגות שמחפשים להבין אחד את השני, מכבדים זה את זו וזו את זה, ובודאי משמח לראות זוגות שמעסיקים את עצמם במחשבה איך ביתם יהיה בית של תורה ומצוות. אבל לא פחות מרגש הוא כשזוג שיודע שיש לו אפשרות להתחתן בקפריסין או לא להתחתן בכלל, אומר: "לא! ברור לנו שאנחנו רוצים חתונה יהודית".

לחתונות בשדה אליהו אין דומה. תמיד יש אוירה מיוחדת, חגיגיות טבעית, טהורה, צנועה משהו, יש הרגשה של השותפות של הקהילה, של המשכיות, משהו שאי אפשר להרגיש גם בחתונות היפות שבאולמות האירועים.

אינני מגיע לחתונה, עושה איזו "קוסמות" ו"מקדש" את הזוג. אנחנו נפגשים קודם במטרה שהזוג יבין מה קורה בחתונה וקצת תיאום ציפיות. המפגשים האלו והחופות שבעקבותיהם מרתקים כי פוגשים כל מיני אנשים וחברות, גוונים שונים של עם ישראל. אפשר להרגיש את "המקדש עמו ישראל". הילדים בבית כבר רגילים שלאחר החופה אני חוזר עם סיפור מעניין...

חסד עשה עמי הקב"ה שזימן לי כחופה ראשונה זוג - הוא משדה אליהו והיא מטירת צבי - שרצו להתחתן בבוקר, "על מדרגות הרבנות" בקהל מצומצם, כך ש"הרטוב" שלי היה בתנאים נוחים מאוד. ייתכן שהם או הוריהם קוראים את הדברים והם יודעים שאני מכיר להם טובה על כך...

כמה סיפורים מעניינים. נדהמתי ביותר מזוג שחי שבע שנים ביחד, אבל הבחור לא ידע שהבחורה מאמינה באלוקים!!! שאלתי את עצמי, האם בשבע השנים יחד הם באמת למדו להכיר זה את זו? רגע של "נחת" היה לי כשזוג הסביר לי שהחליטו להתחתן אורתודוקסי (מה זה?) כי אצל הקונסרבטיבים בקשו יותר מדי כסף... 

עוד חוויה, שימו לב לשעונו של החתן שבתמונה זו - 

 

ככלל, אינני מתנדב לערוך חופות שלא דרך צהר, אבל לרס"פ שלי לא יכולתי לסרב. החתונה הייתה אמורה להיות בקיסריה והחלטתי לבקר את הורי בשפלה, כך שהגעתי מכיוון דרום. בדרכי לחתונה התהפכה משאית עם חומר מסוכן בכביש החוף ויצרה פקקים אדירים בכל השרון, החתן והכלה איחרו בשעתיים והגיעו ראשונים לחתונה... עורך החופה, קרי כותב שורות אלו, הגיע אחרי 11 בלילה... למזכרת קיבלתי תמונה זו. אגב זו הייתה חופה מאוד נוחה מכיוון שכולם אכלו לפני החופה, אי לכך היה שקט ורוגע במהלך החופה. אגב, היום הדבר הפך לטרנד הנקרא חתונה הפוכה...

בברכה שירבו שמחות בישראל.

 

הרב אלישיב קנוהל

כפר עציון

 

לפני כל חופה מתפלל ומקווה להצליח לחבר את כולם למעמד המיוחד

 

אני מניח שערכתי עד היום יותר ממאה חופות.

בכפר עציון אין תקנון חתונות, וכל זוג בוחר לו את הרב שישיא אותו.

החופה מהווה את האירוע המרכזי והחשוב במהלך החתונה ולכן היא צריכה להיערך בדרך שתשתף במידת האפשר את ציבור האורחים.

חז''ל דימו את מעמד הר סיני לחופה, לכן נראה לי שכשם שבמעמד הר סיני היה דגש על האווירה (קולות וברקים, קול שופר, ענן כבד וכו') כך גם בחופה שלנו יש לשים לב לכך שהיא תיערך בצורה מכובדת ומרגשת בהתאם.

לפני כל חופה אני מתפלל ומקווה שהיא תעשה את הרושם הדרוש על בני הזוג ועל כל הציבור, ומקווה להצליח לחבר את כולם למעמד המיוחד הזה.

חסר רכיב