תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שדה אליהו

25/08/2009
עמודים מנחם אב תשס"ט 735 (9)
מה עשה את שדה אליהו - 'שדה אליהו'?
נחום ברוכי

לכל קבוצה ייחוד משלה, הסגנון העושה אותה שונה מהאחרות. ההבדלים ניכרים בתרבות הארגונית, בהתייחסות לבעיות הקיבוציות ולפתרונות בחיי היומיום.
נחום ברוכי בוחן מה עושה את שדה אליהו, השנייה מקבוצות הקיבוץ הדתי שזכתה להתיישבות עצמאית והראשונה מקבוצות עליית הנוער הדתי, ל-'שדה אליהו'.

ההתחלה
הכל התחיל בקיץ 1934, כאשר חבורה של 56 ילדים מגרמניה נקלטה ברודגס. אחרי שנתיים התגבש בתוכה חוג קיבוצי שקרא לעצמו 'קבוצת אריה', על שם המדריך הנערץ אריה פלייכנפלד. הקבוצה מנתה 37 חברים שהתארגנו בחדרה, בה מצאו עבודה כשכירי יום בפרדסים ולשם הצטרפו צעירים נוספים מגרמניה. בד בבד עם צמיחתה, התפתחו בקבוצה חיי תרבות תוססים ששמו דגש חזק על לימודי יהדות וביסוס אידיאולוגי של רעיונות תורה ועבודה, בהשראתו של החבר, הרב והד"ר גדליהו אונא, ממעצבי הקו הרעיוני דתי של הקיבוץ הדתי, שנלווה אליהם בחודשים הראשונים לעצמאותם. שנתיים אחרי התיישבות טירת צבי בדרום עמק בית שאן, קבלה על עצמה קבוצת אריה את המשימה להצטרף ליצירת הגוש החדש. לשם כך כינסה את כל חבריה, שהיו פזורים בפלוגות עבודה רחוקות, אל המחנה בחדרה, ופתחה במרתון דיונים, במטרה לקבוע את מסגרת הקבוצה ולהגדיר את מוסדותיה ותפקידיהם, לברר מיהו חבר ומה נדרש ממנו, מה יהיה מעמד המשפחה וכיצד יתחנכו ילדיה. באותה עת הגיע מספר החברים לשבעים.

סניף טירת צבי
יומה הגדול של קבוצת אריה באביב 1939 לא התקיים ברוב עם. מטעמים פוליטיים, לא ניתן היה להקים יישוב חדש והפתרון היה כי חברי טירת צבי יצאו לעבד את החלקות החדשות. וכך החלה שדה אליהו את דרכה בהתיישבות כ'סניף' של טירת צבי. סמוך ל'בית האדום' שננטש על ידי הטמפלרים הגרמנים, הוקם מחנה וחברי הנקודה החדשה עברו אליו בהדרגה, תוך שהם לומדים להתמודד עם הקשיים שבקעת בית שאן העמידה בפניהם. אז, גם ניתן לקבוצה שמה הסופי, על שם הרב אליהו גוטמכר. בשנים הראשונות התמסרו חברי הקבוצה להקמת ענפי המשק: הכשרת מטעי הפרי שנטעו הגרמנים אך נמצאו כלא מתאימים לקרקע ולאקלים וכן לפיתוח רפת, דיר, גן ירק ופלחה. במשך השנים הללו קלטה שדה אליהו חברים נוספים, חינכה חברות נוער והכשירה גרעיני התיישבות.

האיטלקים באים
חמש שנים לאחר עלייתה לקרקע, הופרה הבלעדיות היקית של הקבוצה, עם בוא האיטלקים. הגרעין החדש מנה כעשרה בוגרי מקוה ישראל, יוצאי איטליה, ששמו להם מטרה לשמר את תרבות יהדות ארצם. נזכר מריו לוי: "רצינו להעביר מהמסורת של יהדות איטליה... היינו מתבוללים. ידענו פה ושם, אבל כולנו חזרנו [בתשובה]... התבוללנו בתוך הקבוצה וזה היה טוב... אנחנו גם לא היינו כל כך מבוססים מבחינה רעיונית... ואני חושב שנוצר משהו טוב גם מזה". במילים אחרות, הצעירים יוצאי איטליה שגדלו בקהילה מתבוללת ושבו אל היהדות דרך הציונות, חיפשו בארץ נוסחה של 'יהדות אינטגראלית', בה ישלבו את התרבות האיטלקית הרחבה עם שמירת המצוות, ומצאו את מבוקשם בשדה אליהו.
עם פרוץ מלחמת העצמאות מנתה שדה אליהו 117 חברים ולהם 62 ילדים.

מלחמת העצמאות
בפרוץ המלחמה באו משקי דרום העמק במצור ותשומת הלב והתעסוקה התמקדו בהתבצרות ובאימונים. עבודות המשק הצטמצמו לשמירת הקיים. בליל 16 בפברואר 1948, נשמעו פיצוצים סמוך לנקודה והחברים תפסו את עמדותיהם, אולם התברר שלא הייתה זו אלא פעולת הסחה שנועדה לנתק את קו הטלפון ולרתק את הלוחמים למקומם, בעוד שההתקפה האמיתית כוונה אל טירת צבי. עם שחר יצא משדה אליהו פטרול רגלי לעבר הנקודה המותקפת והספיק לזנב באויב הנסוג (עוד על מלחמת העצמאות בעמק, תוכלו לקרוא בכתבה "אש בפתחו של גן עדן" בעמודים אב תשס"ח).

הצרפתים באים
בקיץ 1949 עלה ארצה גרעין בוגרי תנועת הצופים היהודים בצרפת, שנקרא על שם ליאו כהן, ממנהיגי התנועה, שנרצח בידי הנאצים. החברים, חלקם ממשפחות מתבוללות, היו חדורי אידיאלים סוציאליסטיים והומניסטיים ומטרתם הייתה להקים בארץ מרכז פלורליסטי לדתיים וחילוניים, שיעסוק במתן שירותים חברתיים. הם ראו במסגרת הקיבוצית את הבסיס המתאים לכך והחליטו לפנות לקיבוץ הדתי, ומכל משקי התנועה, שדה אליהו נראה כמתאים ביותר להשקפתם. שנת ההכשרה הראשונה הייתה מתסכלת מאוד מבחינתם. האקלים הקשה לצד דרישות המשק ומשטר העבודה הקפדני, גרמו למתחים בינם לחברים הוותיקים. בתום שנה עמד הגרעין להתגייס לצבא והקיבוץ הדתי דרש הכרעה "לכל הפחות בשטח הדתי... לפני כניסתו למסגרת הנח"ל... לא נוכל לצרפו לקיבוץ הדתי אם לא יקבל עליו מרות דתית שמקובלת בחברתנו". עם קבלת ההחלטה המכרעת התפוגגו המתחים והחברים למדו להעריך את דרך הקבוצה ותרומתה לגיבושם. אחרי שנתיים בארץ, לרבות תקופת השירות בנח"ל, נענה הגרעין להצעת הקיבוץ הדתי ועבר לשנת הכשרה שלישית בניר עציון. שיגור גרעין 'ליאו כהן' לניר עציון נועד למנוע את הפיכתה למושב שיתופי, אולם המהלך לא עלה יפה. ניר עציון ראתה בגרעין 'סוס טרויאני' וסירבה לקבלו בטרם החליטה להשתנות. אז התפצל הגרעין; שליש נשאר במושב השיתופי והיתר שבו לשדה אליהו והפכו לגורם משמעותי מאוד באוכלוסיית הקבוצה. אחרי כמה שנים, יזמו יוצאי הגרעינים הצרפתיים את חיזוק הקשר עם ארץ מוצאם, על ידי שיגור שליחות 'פרטית' לצרפת. יזמה זו הוכיחה את עצמה ובעקבותיה "הגיעו אלינו מספר ניכר של חברים מבני-עקיבא, אשר בחלקם הגדול התקשרו ונקלטו במשק. הם מהווים היום בלי ספק עתודה חשובה למשקנו".

חברות נוער
בשנים הראשונות היו ילדי עליית הנוער מקור עיקרי לקליטה קיבוצית, וגם שדה אליהו עצמה נוצרה במסגרת זו. אלא שבימי העלייה הגדולה השתנו פני הארגון, שהפך למסגרת טיפולית לילדים משכבות מצוקה. בהתאם לכך השתנה גם יחס הקבוצות הקולטות. ואכן, בתוך הקבוצה התנהל ויכוח אידיאולוגי בשאלה כיצד יש להתייחס אליהם. נזכר יוחנן דקסטרו, מי שהיה מדריך חברות הנוער במשך שנים:
"הקיבוץ ראה בזה מצוות הציונות, אבל לא מעבר לזה... בגמר התקופה... לא כל כך נהיה מוכנים לקבל אותם בתוכנו... זו תקופה שחופפת את כשלון הקליטה בשדה אליהו בכלל... זה היה הקו הברור מטעם מוסדות הקבוצה, לא לקלוט... שקליטה באה בעצם להעמיס נטל על הקיבוץ, ויש להסתפק בעלייה הפנימית... לא רק אמרו את זה, גם עשו את זה... חשבו שנגרם נזק לחינוך של בני הקיבוץ על ידי כך שמתחנכים יחד עם ילדים שבאים מסביבה אחרת... מאוד מאוד רציתי שהם יקלטו... זו הייתה אחת המטרות שאני הצבתי לפני. בזה נכשלתי כישלון חרוץ...".

שנות החמישים
בשנות החמישים התגייס המשק לפיתוח נמרץ, תוך הפקת לקחים מכישלונות העבר שנבעו מחוסר ידע וניסיון. בד בבד, נעשו מאמצים גדולים לקלוט גרעיני עולים, אך ללא הצלחה. צוות מטעם המזכ"פ שבדק את צרכי הקליטה בקבוצות, מצא בשדה אליהו יציבות רבה: "שישים אחוז מהחברים נמצאים במשק יותר מעשר שנים וקיים רצף גילים המבטיח קליטה טובה לבנים".
ברם, גורם שהשפעתו הייתה רבה על יכולת (או אי יכולת) הקליטה ביישובי עמק בית שאן היה השיכון. "סוגי שיכון שונים קיימים במשק: אוהלים, פחונים, צריפונים, צריפים, עמדות ומגדלים, בתי סוכנות ושיכון ותיקים". הסוגים הראשונים היו בלתי נסבלים בחודשי הקיץ, אך בדלית ברירה שמשו את האוכלוסייה הזמנית. החברים גרו, בהתאם לוותק, בבתי סוכנות ובשיכון הוותיקים. 'עמדות ומגדלים' היו מבנים ביטחוניים שהוקמו בשנים הראשונות לאורך הגדרות ולא שימשו יותר בייעודם המקורי. קירות הבטון הקנו להם יתרון על פני סוגי השיכון האחרים, בהגנה מפני חום הקיץ. "עברו הימים החלוציים בהם אדם הסכים באקלים הזה לגור בשיכון בו לא מצא את מנוחתו בשעות הצהרים והלילה". אין ספק אפוא, שהשיכון היווה מרכיב חשוב ב'סל הקליטה' שהמשק הציע והמחסור בדירות בלם את הגידול.
התרופפות המתח החלוצי לא פסחה כמובן על שדה אליהו, וגם בה עלתה ההתחשבות בצורכי הפרט לדרגה גבוהה בסדר היום הציבורי. נדמה היה שחוסר שביעות הרצון לא היה ברמה אידיאולוגית אלא נבע מתלונות על הזנחה ותלות מופרזת של החבר במוסדות. משום כך חשבו לפתור זאת על ידי ניסוח 'חוקה' כתובה. "צריכים אנו לדעת שהתורה שבעל פה אשר הדריכה את התנועה הקיבוצית בראשית צעדיה, נשתכחה ויש צורך לנסחה במילים ברורות ומפורשות", דברי אליעזר גולדמן. ואמנם, כבר בקיץ 1949 החלה הקבוצה לנסח תקנונים: לשיכון, לבריאות, לחופשות, לסדרי סעודות השבת, וכך הלאה. אט-אט הלכה ונוצרה מערכת של תקנונים שזכו לכינוי 'חוקה'.
היצירתיות שהוצגה בניסוח ה'חוקה', הצביעה על גישה יסודית בהתמודדות עם שורשי הבעיות. גישה שלא הסתפקה בפתרונות נקודתיים לשאלות מזדמנות, אלא התאפיינה במאמצים לפתור בעיות בתקנות כוללות. באותה עת התקיימה במקום תנועת אוכלוסין רבה. נראה שזרם הנכנסים והיוצאים עבר בשוליה של אוכלוסיה קבועה ויציבה בת כמאה חברים. מצב זה עורר תהיות לגבי אורח החיים ואף על עצם זכות קיומו של הקיבוץ. הפעם החליטה שדה אליהו לנקוט בשיטה לא שגרתית ובמקום להקהיל את החברים לשיחות עקרות, בחרה שלשה חברים מרכזיים: משה (מריו) לוי, אליעזר גולדמן ומשה שיינבך (יובל) והטילה עליהם "לגלות את הגורמים לאווירת המשבר ולהתוות דרך לתיקון יסודי של המצב". אולם יותר מכל, "היה הכרח לדעת במיוחד אם הרוב המכריע של החברים עדיין עומד על עקרונות הקבוצה", כך מריו.
במשך חמישה חודשים קיימו השלשה שיחות עומק עם כשליש מחברי הקבוצה ואז פרסמו דו"ח ארוך ומפורט, שעיקרי מסקנותיו נחרתו בזיכרונו של מריו: "אנחנו מתחנו חוט אחד דרך כל הדברים שנשמעו, שאנחנו צריכים לחזק את השותפות בחברה... לתת לאדם הרגשה שהוא שותף בעניין הזה, שיהיו דיווחים... שיפיצו את הידיעות... ושחיי תרבות ויהדות יהיו יותר ערים". בפתיחה לדו"ח, הודגשה המסקנה הראשונה והיא, "שרוב מוחלט מחברי שדה אליהו (90%) רוצים להמשיך בצורת החיים הקיבוצית". ברם, תרגום הסעיפים הרבים להחלטות מעשיות נגרר זמן רב וסופו שהתמסמס בדיונים, אולם עצם קיומו של הבירור נתן לכל החברים הזדמנות להביע את דעתם ובכך חיזק את הגיבוש החברתי והרעיוני ותרם לרגיעה.
הרגיעה היחסית נמשכה כמה שנים, ואז פרץ משבר חדש, כאשר "מספר חברים החליטו לעזוב את הקיבוץ, וביניהם שלשה שמילאו אז מקום מרכזי: מרכז המשק, מזכיר הפנים, ועוד שניים-שלשה חברים". עזיבתם, שהייתה קשורה גם בסוגית השילומים, חוללה משבר גדול, שזכה לכינוי 'משבר עזיבות 1958'. העוזבים התבקשו, בצעד חריג, להציג בפני הציבור את הסיבות להחלטתם ועשו זאת באספה הכללית. טענותיהם התמקדו בהבעת אי אימון בעתיד הקיבוץ. הגם שלא היה חידוש גדול בדבריהם, הרי עצם מעמדם במרכז העניינים במשך שנים פתח שוב סדרה של דיונים מהותיים על דרכה של שדה אליהו, והפעם בריש גלי ולא בחדרי חדרים. האספה נכנסה למרתון של דיונים, 16 אספות במשך כשלשה חודשים. סוגיית 'פרוק השירותים', (שם קוד למושב שיתופי) תפסה חלק נכבד מהדיונים, עד שהוסרה מסדר היום ברוב גדול. אחר כך עברו להפרטת תקציבים לפרט. כמו כן תקננו את תפקידי המוסדות ואת חובותיהם לפרט. בסופו של התהליך נקבעו נהלים לרוב, שהצטרפו ל'חוקה' ונתנו מענה לליקויים שעלו במהלכו.
התנועה עקבה בעניין ובחשש אחרי המתחולל בשדה אליהו ודבר זה הביא את האחרונה לחזור ולהצהיר שוב ושוב: "האסיפה מדגישה את מהות שדה אליהו כקבוצה במסגרת הקיבוץ הדתי". אולם עצם החזרה על הצהרת האמונים מלמדת על ספקות באשר ליכולתה של הדרך הקיבוצית להצליח. על רקע ספקות אלו הזמינה שדה אליהו את אברהם (רודי) הרץ, איש יבנה, ממייסדי הקיבוץ הדתי, שהיה מוכר כבר סמכא בתחום הניהול המשקי, כדי שיחווה את דעתו בפני האספה - 'הצעקתה?'. רודי למד היטב את סיכומי המשק והרגיע:
"הבעיות לא מאתמול... עזיבה פתאומית ובלתי צפויה של חברים מרכזיים גרמה להרגשה של חוסר ביטחון. דברים כאלה כבר היו... המשק הזה הוא חלק בלתי נפרד מהקיבוץ הדתי. אין מה לדבר על משק משותף... זה גם לא מעשי... לא פותרים על ידי כך מאומה... אין גם חברים רבים שרוצים במושב שיתופי ואסור להיגרר... מדברים על פשרות, וזה כשלעצמו גישה חיובית... אך רק כשכל הצדדים תמימי דעים שזה קומפרומיס. גם אז יש לדון מתוך אחריות קיבוצית... כשם שפתרנו בעבר במקרים הרבה יותר קשים".
ובכן, תשובת המומחה הייתה ברורה - לא כצעקתה! לא רק שהמשק לא מפסיד, הוא מרוויח. חברי שדה אליהו מסוגלים להצליח ואין מה לדבר על פתרונות קיצוניים, אלא להמשיך בפשרות נקודתיות, תוך אחריות להשלכות שיכולות להיות לגבי קבוצות אחרות. חוות דעתו המקצועית של רודי ביססה את אמונם של הספקנים. גם התנועה סייעה במאמצים לייצוב שדה אליהו וכוונה את גרעין בני-עקיבא 'הטירה דרום' להשלמתה. מהלכים אלו החזירו למשק את היציבות לקראת השנים הבאות.

הפרטות
טועה מי שחושב ש'ההפרטה' הומצאה במאה ה-21. המושג אולי התחדש אך התופעה ותיקה.

לינה משפחתית
הדיון בשאלה הלינה המשפחתית התחיל בשדה אליהו עוד בשנת 1943, כאשר נדרשה החלטה כלכלית, אם לבנות חדרי שינה בגן הילדים החדש, או שסידורי הלינה של הילדים יהיו צמודים לחדרי הוריהם. היזמה לפתיחת הדיון באה, איך לא, מהגננת הצעירה מלכה האס. כבר אז נשמעו כל הטיעונים והוחלט ברוב 51% להנהיג את הלינה המשפחתית. ביצוע ההחלטה חייב להתאים את שיבוץ מגורי החברים, כך שבכל 'בית סוכנות' גרו שלש משפחות בשלשה חדרים וילדיהן הצטופפו בחדר הרביעי. ההחלטה התקדימית הכבידה מאוד על התנועה, כאשר קבוצות נוספות ביקשו להנהיג את השינוי, בעוד רבים ראו בו צעד מסוכן בדרך למושב שיתופי. למוטל הירשברג, מזכיר הקיבוץ הדתי באותה עת, היה ברור ש"יש כאן תזוזה לכיוון שינוי בצורת חיינו, לכן, או שנחליט ששדה אליהו ישנו את שיטתם או שנתיר לכולם". אהרן רייפן מעין הנצי"ב דרש להעמיד בפני שדה אליהו ברירה - לישר קו, או להידחות מהתנועה. אולם הרוב תמך בהפשרת האיסורים, וגם המועצה הסכימה לבסוף ש"שיטת הלנת ילדים ליד ההורים אינה עומדת בסתירה לעקרונות הקבוצה" .

תקציבים אישיים
חדירת הכסף הפרטי והמתנות מבחוץ ערערו מוסכמות, כאשר התחיל להתפתח מעמד של 'שווים יותר'. מאידך גיסא, החלוקה הנורמטיבית המסורתית כבר לא סיפקה את הרצונות השונים. הפיתרון שהוצע היה 'תקציב אישי'. ושוב, כמו בחידושים אחרים, נתקלו ההצעות בהתנגדויות של נאמני הקיבוץ הקלאסי, שראו בכל שינוי את ראשית הקץ. באותה עת התעוררה שאלת השימוש בכספי הפיצויים מגרמניה, שהייתה במהותה הרחבה של שאלת הכסף הפרטי והעמידה במבחן את נאמנות החברים לרעיון הקיבוצי. יוחנן דקסטרו נזכר:
"אז היו ויכוחים... אם השילומים מגיעים אישית לכל חבר וחבר... על רקע של השינויים, פרץ המשבר המפורסם... השילומים נתנו אפשרות לאנשים לחשוב, שהם יכולים להתבסס יותר טוב בחוץ. אבל אני חייב להגיד שמרבית חברי שדה אליהו לא קיבלו את הדעה של אלה שדרשו לקבל לעצמם חלק גדול מהשילומים. ובעצם העזיבה הזאת, במקום להזיק את הקיבוץ, חיזקה אותו מאוד... אז שדה אליהו יצאה לדרך המלך. אי-הבהירות הזאת בעצם התפוגגה ואז הקיבוץ ידע בדיוק אלה חברים אשר רוצים להמשיך להישאר קיבוץ".
כך הגיעה שדה אליהו למצב שאורחות חייה הוסדרו ב'חוקה', שהתקבלה בסדרה של דיונים ממצים והחלטות דמוקרטיות, שעמדה לה לאורך ימים.
חברי שדה אליהו
חברי שדה אליהו באו משלשה מקורות שונים שהתמזגו בה למקשה אחת. עולי גרמניה, הגרעין האיטלקי והגרעין הצרפתי. הצטרפו אליהם אנשי מופת כחיים טאובמן ואליעזר גולדמן, כשהידוע בהם הוא משה (מו) אונא, שהשפעתו נמשכה שנים רבות. בניית החברה על בסיס רעיוני וגיבוש אורחות חייה לא נעשו באופן ספונטאני. אופייה נקבע על ידי 'האבות המייסדים', הייקים מקבוצת אריה, שבהחלטותיהם ובמעשיהם התקדימיים עיצבו את אורחות חייה לדורות. אלו הניבו משטר מגובש ומוקפד, שעמד בסערות הזמן לאורך השנים. לתוך מסגרת חברתית-רעיונית זו, נכנסו ונבלעו במשך השנים חבורות מגוונים שונים, שבחרו בקו המגובש שפגשו במקום. בתוך המצרף החברתי של הקבוצה בולט בהעדרו מרכיב הנוער הארץ ישראלי. "שדה אליהו בענייני קליטה תמיד הייתה מאוד מאוד קפדנית... לא עושים קליטה מכוונת אלא קולטים רק את מי שמתאים... מי שלא נכנס למה שמקובל כאן הוא נשאר בחוץ", דברי מלכה וקלוני האס. וכך, בכול פעם שפרץ משבר, הגיבה החברה בתהליך בונה אמון ומתקן ליקויים תוך בירור ודיונים. ההחלטות נתקבלו על ידי כולם בדרך דמוקראטית והקבוצה יצאה מחוזקת.

בארות יצחק
חסר רכיב