תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אהבת חינם

25/08/2009
עמודים מנחם אב תשס"ט 735 (9)
אהבת חינם

מה ניתן ללמוד ממצוות פסח שני?
עריכה: גילה ו. קפלן

הקב"ה נותן מועד ב' למצוות הקרבת הפסח
ואין ספק כי מדובר באחד הדברים המוזרים ביותר שמצינו בתורה
ביום חול רגיל, באה קבוצת אנשים לבית המקדש בלבוש חג להקריב את קרבן הפסח
מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?
דינה ברמן ותמר גן-צבי ביק, על סובלנות ואהבת חינם


פתיחה
בחודש אב שוב אנחנו מזכירים, כמצוות אנשים מלומדה: "שנאת חינם גרמה לחורבן הבית". אך האם במבחן המציאות אנו יודעים להרבות באהבת חינם? האם אנחנו יודעים לתת הזדמנות שנייה?

הזדמנות שנייה – בקיום מצוות
האם יש מקום להזדמנות שנייה בקיום מצווה? מה טעמה של מצווה כזו? ומה נוכל ללמוד ממנה? בספר במדבר בפרק ט' אנו פוגשים במצוות קרבן הפסח. במידה ואפשר לומר על נדודי בני ישראל במדבר – שגרה, ועל התגלות הקב"ה – שגרה, הרי שיש כאן שגרה: הקב"ה מצווה את משה, משה אומר לעם והעם מקיים ומקריב את הפסח במועדו ככל חוקותיו וככל משפטיו (ולנו נותר רק לנסות ולדמיין את החגיגה שהתלוותה לקיום המצווה הזו בידי אותם אנשים שבביוגרפיה הפרטית שלהם רשומה יציאת מצרים). ההמשך הוא בהחלט חריג. הפסוק הבא מספר על משהו נדיר, תופעה ייחודית. אחרי התיאור המתומצת על הקרבת הפסח פונים אנשים מישראל אל משה עם טענה בלתי צפויה:
"ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל".
אנשים שהיו טמאי מת, ועל כן נמנע מהם לקיים את מצוות הפסח, באים אל משה ואהרן עם הזעקה "למה נגרע?".
אם נבחן את הטענה הזו, נראה כי לכאורה אין בה ממש. הרי האנשים האלה היו טמאים. חוסר מזל, אם תרצו, או אולי רשלנות. לא נעשה כאן דבר המכוון נגדם באופן אישי, פשוט עיתוי גרוע גרם להם להיות בלתי כשירים לקיום המצווה הספציפית הזו, וראוי שיסתפקו בכך שאינם חייבים בעונש כלשהו.

שאלת נביא
אבל כאן קמים אנשים ואומרים: מצוות הפסח נמנעה מאתנו ועובדה זו פוגעת בנו, נגרענו מתוך העדה! אנחנו דורשים להיות חלק מבני ישראל ולהקריב את קרבן הפסח.
זהו אחד מאותם מקרים בהם גם משה רבנו, גדול הנביאים, לא יודע מה לענות. הוא פונה לקב"ה, ואם השאלה הייתה חריגה, התשובה היא ממש מהפכנית:
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבע עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומררים יאכלהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו".
הקב"ה נותן מועד ב' למצוות הקרבת הפסח. אנשים שלא יכלו באופן אובייקטיבי להקריב את הפסח במועדו (מפאת טומאה או ריחוק פיזי) יעשו את הפסח ביום י"ד באייר. פסח שיהיה זהה לפסח הרגיל, עם מצות ומרורים, עם הדינים המיוחדים - ככל חוקת הפסח. ואין ספק כי מדובר באחד הדברים המוזרים ביותר שמצינו בתורה. ביום חול רגיל לגמרי עבור רוב מוחלט של עם ישראל, י"ד באייר, יש קבוצה של אנשים שעבורם זהו פסח. ביום הזה בין הערביים הם באים לבית המקדש לבושים חג, מקריבים את הקרבן ואוכלים אותו, עם מצות והכל... עבור האנשים האלה הפסח שהם עושים הוא הוא הפסח, בלי שום קשר לכך שעבור כל שאר האנשים זהו יום רגיל.

ממעמקים קראתיך
האפשרות לחגוג הפסח במועד מאוחר עולה רק בעקבות צעקתם של האנשים. והרי הקב"ה היה יכול לצוות על פסח שני מלכתחילה, אבל הוא המתין עד שאותם טמאים לא ישלימו עם גורלם ויאבקו על מקומם, וזוהי מהותו של היום.
מה אפשר ללמוד מהמצווה הבלתי רגילה הזו? הסיפור על פסח שני מגלה לנו שההתחשבות במיעוט היא תכונה אלוהית. אנו רואים כי בתוך רוב גדול של בני ישראל נוצר מיעוט קטן שנבצר ממנו לקיים את מצוות פסח שני. אם בני אדם היו צריכים להכריע בשאלה זו, האם היו מבינים? או שהיו אומרים "זבש"ם של הטמאים"? הציווי של הקב"ה הוא ברור לגמרי. זהו ציווי הנותן למיעוט את היכולת להיות חלק מהכלל – שהרי קרבן הפסח (לצד ברית מילה), מסמן את השייכות לעם ישראל.
הלימוד השני מסוגייה זו, הוא שיש דברים שצריכים לבוא דווקא מלמטה, בהתערותא דלתתא. היוזמה לחגיגה במועד ב', באה דווקא מהטמאים ומהולכי הדרך ולא מהקב"ה.

בחסידות, נתפס חודש אייר כחודש שבו תבוא הגאולה מהעם, בניגוד לחודש ניסן, בו הגאולה באה מהקב"ה. בעידן זה של אתחלתא דגאולה זכינו בחודש אייר לראות את גאולת ישראל בארצו מתוך זעקה, דרישה ועשייה מלמטה. כה ראוי שדווקא באייר נחגג פסח שני.
אין להקל ראש במהפכנות של הפתרון האלוהי לסוגיית טמאי המת בפסח. מדובר במצווה שהעיתוי שלה משמעותי, ומסמל את האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים (וזה לא התרחש בי"ד באייר אלא דווקא בי"ד בניסן!). ובאמת, אחרי שהקב"ה מצווה על פסח שני הוא גם מזהיר: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא...". יצירת פתרון למיעוט אינה פותחת פתח לביטול הציווי המקורי לרוב. אם אין סיבה מוצדקת לביטול הפסח במועדו, העונש על אי הקרבת הקרבן הוא כרת – עונש נדיר על ביטול עשה שקיים רק על עוד מצווה אחת, ברית מילה.

למה נגרע?
בשנים האחרונות, חלקים שונים בקרבנו מעלים את הזעקה: "למה נגרע?". רווקות מבוגרות, הומואסקסואלים ולסביות דתיים רוצים להקים בתים בישראל, לקיים את מצוות פרו ורבו ולהשתייך במובן הבסיסי ביותר למרקם החברתי של האומה; עגונות רוצות להינשא שוב כדת משה וישראל, ומחפשות מוצא הלכתי למצבן; נשים רוצות לקיים עוד מצוות כמו תלמוד תורה, ולהיות שותפות מלאות בחיי הקהילה ובבית הכנסת. הזעקות האלה, בדומה לטמאי המת במדבר, מגיעות ממקום כן ואמיתי של רצון לקיים את התורה, עם הבנה עמוקה של שייכות לכלל ישראל אך חוסר יכולת למצוא את המקום במארג המצוות הנוכחי.
פניות לרבנים ולמנהיגים דתיים בסוגיות אלה נענו בכך שאין פתרון במסגרת ההלכה: בית בישראל חייב להיות בנוי מגבר ואישה, המשפחה הנורמטיבית היא בבסיס הקיום היהודי; אין אפשרות לשנות אפילו מקצת מהלכות גיטין מפאת חשש מגט מעושה ודומיו; אין במסגרת ההלכה מקום לשילוב מלא של נשים בציבוריות הדתית.
מתוך מצוות פסח שני אנו לומדים שעלינו למצוא פתרון אחר, פתרון מיוחד ויצירתי, כזה שמאתגר אפילו את התפיסות הבסיסיות ביותר. פסח שני מלמד אותנו שיש חלקים בתורה שהקב"ה משאיר לנו לכתוב בדרישה מלמטה, שיש הלכות שייווצרו רק משתעלה הזעקה האמיתית והכנה להיות שייכים בכלל ישראל, בתורה ובמצוות.
פסח שני מלמד אותנו שלא כל שינוי הוא התחלה של מדרון חלקלק. ניתן למצוא פתרון למיעוט בלי לשנות דבר עבור הרוב.

הערה לסיום
על אף שנושא זה שנוי במחלוקת כה עזה, עד כי פרישתו על שולחננו היא חזון בלתי נפרץ, נראה כי הדרישה למצוא פתרונות הלכתיים ומחשבתיים אשר יאפשרו למיעוטים להשתייך ברובד העמוק ביותר לכלל ישראל, בלי לפגוע בקיומה של ההלכה בידי הרוב – היא דרישה המוטלת לפתחנו. ולוואי שנזכה להרבות באהבת חינם.

חסר רכיב