תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

חורבן המקדש השני

25/08/2009
עמודים מנחם אב תשס"ט 735 (9)
משבר המנהיגות וחורבן בית המקדש השני

משבר המנהיגות היהודית בימי המרד הגדול ברומאים וחורבן המקדש השני

אבנר רועי

המכנה המשותף של הנהגת המורדים היה ההתנגדות והשנאה העזה לשלטון הרומי
השאלה המתבקשת היא:
מדוע, אם כן, לא פעלו מנהיגי המרד בשיתוף פעולה ביניהם לשינוי המצב?
אבנר רועי, על הקושי באיחוד הכוחות


בין מחקר למצב רוח
חקר תקופת החשמונאים ומרידות היהודים ברומאים בתקופה שלאחריה, ידע עליות ומורדות בהתאם למצב הרוח הלאומי, שהושפע עם קום המדינה ובשנות החמישים מגילויי הממצאים במצדה, מגילות ים המלח ואגרות בר-כוכבא בוואדי מורבעת. המחקר אודותם היה בשיא פריחתו, ולווה במאמרים נלהבים, מתוך תחושה של חיבור בין קוממיות ישראל בהווה לבין אותה תקופה הרואית בחיי עם ישראל בעבר. ההתלהבות התפתחה והגיעה לשיאה לנוכח ההישגים המרשימים של מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים והכותל המערבי, הגולן וזיהוי גמלא – "המצדה של הצפון". הפיחות ברמת הדיון בנושאים הללו החל לאחר מלחמת יום כיפור, והעמיק לאחר שתי מלחמות שלום הגליל. לאחר מלחמות אלה החלה לנשב רוח שונה, ונדחקה ההרואיות של מלחמות ישראל. מצבי הרוח של הציבור אינם אמורים להוות גורם במחקר ההיסטורי, אולם קשה להתעלם מהם לחלוטין, ופעמים שמידת השפעתם היא בלתי מודעת. לאלו נוספות הנטייה ציבורית ונטיית החוקרים להשוות בין ההווה לעבר משום שיש הרבה מן המשותף ביניהם. נטייה זו טבעית ביסודה אך מוטעית, מכיוון שלכל תקופה יש רקע והווי חיים שונה, והיא עומדת בפני עצמה לבחינה על כל מורכבויותיה הניתנות לבדיקה.

המרד הגדול
מלחמת היהודים ברומאים הייתה למעשה התפרצות שבה ניתן פורקן לסבל ולמרירות רבה שהצטברו ביישוב היהודי בארץ ישראל במשך 129 שנים. החל מהכיבוש הרומי וקץ המדינה החשמונאית בשנת 63 לפנה"ס ועד 66 לספירה, תחילת המרד הגדול. המכנה המשותף של הנהגת המורדים היה ההתנגדות והשנאה העזה לשלטון הרומי. השאלה המתבקשת היא:
מדוע, אם כן, לא פעלו מנהיגי המרד בשיתוף פעולה ביניהם לשינוי המצב?
בסקירתי את התקופה אני מתבסס על המאמר החשוב: 'המנהיגות בקבוצות לוחמי החירות בסוף ימי בית שני', שנכתב על ידי פרופ' מנחם שטרן ז"ל, מגדולי חוקרי תקופת בית שני שהשנה מלאו עשרים שנה להירצחו, שהתפרסם בתשכ"ד, שלש שנים לפני מלחמת ששת הימים. רוב המידע לתקופה נשאב משלשת ספריו של יוסף בן מתתיהו: 'תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים', 'קדמוניות היהודים' וספרו האוטוביוגרפי 'חיי יוסף'. על הקורא והחוקר להיות מודע לאינטרסים ולגחמות האישיות של יוסף וכן לתנאים שבהם כתב את חיבוריו ברומא, תחת הפיקוח הצמוד של הקיסרים הפלבניים. דוגמה בולטת לכך היא הקביעה כי טיטוס לא שרף את המקדש והדבר נעשה בניגוד לרצונו. כך ביחסו הכללי לחלק ממנהיגי המרד וממתנגדיו כליסטים, שודדים, קנאים, פושעים ואכזריים.

מדוע לא פעלו מנהיגי העדה והמורדים כיד אחת נגד הרומאים?
הסיבה העיקרית קשורה במבנה החברתי של הציבור היהודי בסוף ימי בית שני. השוני הרב והקיטוב בקרב האוכלוסייה בין המעמדות השונים: עשירים ועניים, עירוניים וכפריים, חוגי הכהונה הגדולה, צאצאי החשמונאים, צאצאי הורדוס המלך, צדוקים ופרושים, קנאים ומתונים, גליליים (צפוניים) ואנשי שפלת יהודה (דרומיים), אנשי עבר הירדן והשומרון – יצר ערב רב של פסיפס אנושי, חסר הנהגה מרכזית מובילה. מנהיגי המרד פעלו בהתאם למעמדם החברתי ולמנטאליות המאפיינת אותו, נוסף למאפיינים האישיים.
מסתבר שגם בית המקדש, שעמד במרכז ההוויה של החיים היהודיים, היה מחד גורם מאחד שבו התרכזה 'עבודת האלוהים' (הפולחן) של העם כולו, אולם מאידך, היווה מוקד למחלוקות שהתקיימו במלוא תוקפן ועוזן. למרות העניין המשותף, היו הבדלים ברמה הטקטית בוויכוח בין המחנות: כיצד יש להתמודד כנגד השלטון הכובש? האם בהתנגשות חזיתית, או שמא בדרכים דיפלומטיות, תוך המתנה לתנאים נוחים יותר? בנוסף לבעיית הפיצול, גם בקרב קבוצות שדגלו באותה דרך לא התקיימו שיתוף פעולה ויכולת הדברות.

יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא
בראש ההנהגה המתונה שהוקמה בירושלים בשלבים הראשונים של המרד עמדו אישים כחנן בן חנן הכהן הגדול, יהושע בן גמלא, ורבן שמעון בן גמליאל. הנהגה זו לא כללה את ראשי הקבוצות הלוחמות: אלעזר בן שמעון, שעמד בראש הכוהנים הקנאים הירושלמיים, אלעזר בן חנניה הכהן הגדול, שביטל את קרבן הקיסר (מעשה שהיווה אות לפרוץ המרד), ושמעון בר-גיורא שהצטיין במתקפה המוצלחת הראשונה על הנציב הסורי קסטיוס גאלוס בתחילת המרד. יוסף בן מתתיהו נשלח מטעם ההנהגה לפקד על הגליל. הפליטים הרבים שהגיעו לירושלים, כתוצאה מכיבושי אספסיאנוס וכניעת הגליל ויישובים נוספים, הטו את יחסי הכוחות בעיר נגד ההנהגה המתונה. בראשם עמד יוחנן מגוש חלב, אישיות כריזמטית, בן למשפחת לוויים, בעל נכסים רבים שהתעשר ממכירת שמן ליהודי סוריה, משום שנמנעו מלקנות מנוכרים. עקב התנגדותו של יוחנן להנהגתו של יוסף בן מתתיהו כמפקד הגליל, בטענה כי אינו עושה כל הדרוש להגנת הגליל, התפתחה יריבות אישית בין השניים. יוסף בן מתתיהו מתאר את יוחנן בצבעים קודרים, כגון: "נוכל ערום שלא היה כמותו בין כל אלו שנודעו ברשעותם". כתוצאה מנפילת הגליל וכשלון הממשלה המתונה, חבר יוחנן אל הקנאים.
המנהיג הבולט השני היה שמעון בר-גיורא, יליד העיר ג'רש. שמעון היה שונה מיוחנן מגוש חלב באופיו, במעמדו החברתי, ובאופן מאבקו. בן מתתיהו מתאר אותו כצעיר מיוחנן אולם עולה עליו בחוסן גופו ובעוז רוחו. אין מידע על מוצאו, יש הסוברים כי שמו מעיד שמוצאו ממשפחת גרים, אך אין אזכור מפורש בעניין. גם לגבי עיר מולדתו, ג'רש, חלוקות הדעות; יש המזהים אותה עם העיר ההלניסטית המפורסמת ג'רש, מעבר לירדן, ויש הסוברים כי מדובר בכפר ג'וריש, 35 ק"מ צפונית-מזרחית לירושלים. אזור זה מתאים יותר לגזרת פעילותו של שמעון כנגד הרומאים בשלבים הראשונים של המרד. שמעון הצטיין לראשונה בפעולות נגד כוחותיו של קסטיוס גאלוס במעלה בית חורון, כשפגע בחיל המאסף שלו, וציוד צבאי רב נפל בחלקו. שמעון פעל גם במישור החברתי הפנימי, כשפלש לבתי עשירים והחרים את רכושם. הוא נרדף על ידי אנשיו של חנן בן חנן הכהן הגדול, ובשל כך נמלט למצדה. במצדה נתקל שמעון ביחס עוין, בשל חשדנות הקנאים בראשות אלעזר בן יאיר כלפיו, והותר לו להיכנס רק לחלק התחתון של המצודה. חשדנות זאת נבעה כנראה בשל מוצאו המעורפל ומעובדת היותו זר במקום. קנאי מצדה היו גליליים והיו נאמנים למנהיגם ולמסורת משפחתו (חזקיה ובנו מנחם הגלילי) דבר שמנע משמעון להשתלב ביניהם. שמעון ערך מסעי שוד בכפרי האדומים בדרום, בעקבותיהם נאלצו האדומים להגן על כפריהם. בהגיעו לירושלים, לאחר מות חנן (הכה"ג), יצא שמו כמנהיג חזק. הוא השתלט על העיר העליונה, מקום מושבה של השכבה החברתית הגבוהה, שבעיני שמעון ואנשיו הייתה מזוהה יותר מכל עם השלטון הרומי ושיתפה עמו פעולה. בעיני הרומאים ובראשם טיטוס, נחשב שמעון למפקד הראשון במעלה של העיר הנצורה, והם ראו בו מנהיג המורדים. על כן הוא אשר צעד בראש המורדים השבויים בתהלוכת הנצחון הרומית (הטריומף) לאחר דיכוי המרד ושריפת המקדש, והוצא להורג בפומבי כמנהיג המרד.

דרוש מנהיג (אחד)
הפיצול החברתי, שנוצר כתוצאה מתהליכים ארוכי טווח שהחלו עוד בימי המדינה החשמונאית, הקצין בעת משבר. הופעתם של מספר מנהיגים במרד הגדול בלא כל מנהיג מוביל, משקפים את הכישלון והטרגדיה שהביא עמו המרד, על אף ההסכמה הרחבה בכורח להסרת עול הכיבוש הרומי. במרד בר כוכבא, כשני דורות לאחר מכן, תוקן המעוות: קם מנהיג בולט אחד שמאחוריו שכבות עממיות, מלוכדות חברתית. שינוי זה ניתן ליחס במידה רבה גם לתהליכים נוספים שאירעו באותה עת; שתי קבוצות מרכזיות ירדו מהבימה ההיסטורית בעקבות המרד הגדול: הקנאים - שרבים מהם נהרגו במהלך הקרבות, והשכבה האריסטוקרטית - שאיבדה את רכושה ומעמדה. הכהנים אמנם נותרו, אך נותקו ממקור כוחם – בית המקדש.

היכן הייתה ההנהגה הרוחנית, שכבת 'החכמים', ומדוע לא שימשה כגורם מגשר ומאזן לנוכח המציאות החברתית?
יוסף בן מתתיהו מזכיר מספר מועט של חכמים המוכרים לנו מן הספרות התלמודית; את שמעון בן גמליאל ללא התואר 'רבן' ואת יהושע בן גמלא לצד הכהן הגדול חנן בן חנן (האחרון לא מוזכר כלל, כיון שעל פי יוסף היה צדוקי). רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז), התופס מקום מרכזי ב'אגדות החורבן' ובסיפור יציאתו המפורסמת מירושלים ליבנה, אינו מוזכר כלל אצל יוסף בן מתתיהו. מן המקורות התלמודיים ניתן להבין, כי ריב"ז היה מראשי הפרושים גם לפני החורבן. הוא היה בעל פלוגתא עם הצדוקים ונציג הפרושים בוויכוחים עמם (משנה ידיים ד' ו-ז). ריב"ז ביטל את המים המאררים ואת דין עגלה ערופה, שניהם רלוונטיים רק בזמן המקדש. התלמוד הירושלמי דורש את הפסוק בספר מלכים העוסק בחורבן בית ראשון: "כל בית גדול שרף באש" – זהו בית מדרשו של ריב"ז (ירושלמי מגילה פ"ג ה"א). על פי התלמוד הבבלי, לימד ריב"ז ב'צילו של היכל' (פסחים כ"ו ע"א). אפשר לתרץ את העדר האזכור בטענה שאמרה תלמודית אינה מחויבת בדיוק היסטורי, וכי עיקר גדולתו של ריב"ז לאחר החורבן הייתה בזכות תקנותיו, שאפשרו את המשך הקיום היהודי גם ללא בית מקדש. ניתן לומר כי יוסף בן מתתיהו עסק בהיבטים הפוליטיים, המדיניים והצבאיים, נושאים המעניינים יותר את קהל היעד שלו - הקורא המשכיל ההלניסטי-רומי.
על פי ספרו של רבי ומורי ד"ר י' בן שלום, 'בית שמאי' (תשנ"ד), מסתבר שמחלוקותיהם של בית שמאי ובית הלל, שפעלו באותה עת, לא היו מחלוקות בהלכה התיאורטית בלבד, הם השפיעו על חיי היום יום, ובתוך כך על היחס לשלטון הרומי. בית שמאי היו מזוהים יותר עם הגישה הקנאית הבלתי מתפשרת עם השלטון הרומי, ואילו בית הלל נטו יותר לחוגים המתונים. גישה זו עונה על שאלת הפתיחה: מדוע הנהגת החכמים לא פעלה על מנת למנוע את ההידרדרות, הן החברתית הפנימית והן כנגד השלטון הרומי? החכמים היו חלק מההתפלגות הציבורית, הם לא היו אינטלקטואלים מנותקים, אלא בעלי השפעה על הזרמים השונים, ובסופו של דבר לקחו חלק בתוצאותיו הטרגיות של המרד.

סיכום
הקביעה של חז"ל כי בשל 'שנאת חינם נחרב הבית' אינה תואמת למציאות ההיסטורית משום שקבוצות המורדים שנאו בעיקר את השלטון הרומי ודבקו בעקרונותיהם לשם השגת החירות. אולם נוכל לראות באמירה זאת אמת פנימית מכיוון שככל הידוע לנו, לא נעשו מאמצים עליונים להדברות בין המחנות, פלגנות זו היא שהובילה בסופו של דבר למלחמת אחים ולשפיכות דמים פנימית.
הדרישה בימינו ל'אהבת חינם' היא אוטופית, יש לשאוף כמובן אליה, אולם לפני כן הכרחי למצוא דרכים להידברות ולגישור על פני פערים, בין הקבוצות השונות החיות כיום בארץ, זהו צורך קיומי.


סעד

חסר רכיב