תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ימים באב

25/08/2009
עמודים מנחם אב תשס"ט 735 (9)
ימים באב
עמוד ראשון

כותרת משנה: על שמחה ואבלות המתערבבות זו עם זו
הרב מאיר נהוראי

אנו חיים בעולם שדמעות של עצב מתערבבות בדמעות של שמחה
רגעי אבלות מתערבבים עם רגעים של שמחה
והקב"ה חונן אותנו בדעת, המאפשרת לנו להפריד ולהבדיל בין רגעים אלו
הרב מאיר נהוראי, בין תשעה לט"ו באב

מתשעה באב לט"ו באב
משנכנס אב ממעטים בשמחה. אולם לאחר העשירי באב נפסקת האבלות ואת מקומה תופסת תקופת הנחמה ששיאה הוא ט"ו באב. 'אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו' (משנה, תענית ד, ח).
המתבונן על ימים אלו, יגלה שמדובר בתהליך רוחני שראשיתו באבלות וסופו בנחמה. בתחילתו של חודש אב אבלה האומה על חורבן בית המקדש. שיאה של האבלות היא בתשעה באב. בתום 'שבעת ימי האבלות' קמה האומה מאבלותה ליום של חג – ט"ו באב. בעוד שבתשעה באב נחרב הבית בעטיה של שנאת חינם, הרי שט"ו באב מסמל את האהבה וההתחשבות אחד בשני. ט"ו באב הוא יום תיקון לתשעה באב.

ט"ו באב – יום של אהבת חינם
בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים, לחפש להן חתן. הן מנסות להדגיש את המיוחד שבהן: "יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי. ... מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים" (תענית, ל"א ע"א) . ביום זה, היינו מצפים שכל אחת מהן תבחר בקפידה את תלבושתה ותקפיד על הצבעים והעיצוב. הבחירה של כלי לבן שאולים יוצרת מחול מסוג אחר. יש כאן התחשבות בזולת, במי שאין לו. המחשבה על אותה בחורה שאין לה את אותם בגדים, ועוד בזמן ובמקום שהאישה מבקשת להיראות במיטבה, מעידה על רגישות באמצעותה ניתן לכונן חברה בה לא 'אדם לאדם זאב', בה אדם אינו מוכן להתכבד בקלון חברו ולא בחסרונו. בעוד שבמרבית ההזדמנויות אנו מציגים את עצמנו כמי שיש לנו, הרי שהמחול הנעשה בט"ו באב הוא מחול של מי שאין לו, וכולן לובשות בגדי לבן שאולים. יוצא אפוא, חודש אב הוא חודש של תיקון. חודש שבו מתחילה אבלות על שנאת חינם אבל לאחר מכן מגיעה אהבת חינם והתחשבות בזולת.

אבלות ושמחה המעורבות זו בזו
אולם ישנם רגעים ששמחה ואבלות מתערבבות זו בזו. השנה אני מרגיש זאת בצורה חזקה יותר במהלך שנת האבל על אמי ז"ל.
'אין איש מת אלא לאשתו', או 'אין אישה מתה אלא לבעלה' (סנהדרין כ"ב ע"ב), ובכל זאת, תקופת האבלות על בן זוג קצרה ביותר - שלושים יום. לעומת זאת, תקופת האבלות על ההורים ארוכה יותר והיא נמשכת שנים עשר חודשים. האבלות על ההורים במהלך שנים עשר החודש היא חלק ממצות כיבוד אב ואם, ולכן התקופה ארוכה יותר. כל מי שהיה אבל על הוריו יודע עד כמה מניעה משמחה במהלך שנים עשר חודשים הינה קשה ומורכבת. ישנן דילמות מורכבות הכוללות השתתפות במסיבות משפחתיות, ארוחות חגיגיות, שבת חתן, ערב חגיגי של התרמה לצדקה, מסיבות סוף שנה של הילדים והרשימה ארוכה ומסועפת. ישנן שתי גישות ביחס לפסיקה בהלכות אבלות. האחת, מאפשרת לאבלים יותר נוכחות והשתתפות בשמחות, תוך מתן פתרונות שנראים מאולצים ודחוקים. האחרת, מבקשת מאתנו לעבור תהליך אמיתי של אבלות על ההורים, כך שנוכל לעלות אותם בזיכרוננו בחיינו הסוערים. כאשר אנו מרסנים את עצמנו ונמנעים מלבוא לשמחות אנו זוכרים טוב יותר את הנפטר. לאחר שנים עשר חודש, גזירה שישתכח ההורה מן הלב ואט אט נכנסים לשגרה. כל מי שחווה את תהליך האבלות מהרגע שהיה אונן ועד סוף השנה ללא פשרות, הרגיש שעבר תהליך משמעותי וראוי על מות הוריו.
בשנים האחרונות, כאשר הדרכתי את האבלים, הייתי מורה להם כפי הכתוב בספרי הפוסקים, שאין לאבל להשתתף בחתונות מלבד מקרים חריגים (כמו חתונת בתו או בנו). בעבר, החופות היו שקטות יותר, ומנגד הסעודה הייתה שמחה, ולכן הפוסקים חילקו בין נוכחות במעמד החופה, שמותרת, לבין השתתפות בסעודה, שאסורה. אולם בימינו, שהחופה שמחה ובמהלכה רוקדים, שרים, ששים ושמחים, הורו רבים מהפוסקים שאין לאבל להיות נוכח אף במהלך החופה. המלצתי לאבלים שיבואו לאחל מזל טוב לפני החופה ויעזבו את המקום.
כרב, ההתמודדות עם הלכות אבלות היא מורכבת, הן מצד התפקיד והן מצד הצורך בדוגמה אישית. אמנם, היו שהקלו על רבנים והתירו להם להשתתף בחופות כאשר הם מתכבדים בברכה או בקריאת כתובה. אולם מרגיש אני צורך אמיתי להזדהות עם ההוראה שהוריתי לאחרים ולהימנע מהשתתפות בחופות. חושבני, שהעיקרון 'נאה דורש נאה מקיים' גובר על הנוכחות בחופה כדי להתכבד ולהשתתף בשמחתה של המשפחה. אמנם, לא קל לי אבל אני מרגיש, שזה מה שאני נדרש לעשות. ברור, שאינני נמנע מעריכת חופות, אך אינני נענה לכיבודים. אני חש צורך לעשות את ההפרדה בין שמחה קהילתית לבין אבלות פרטית.
אנו חיים בעולם שדמעות של עצב מתערבבות בדמעות של שמחה. רגעי אבלות מתערבבים עם רגעים של שמחה והקב"ה חונן אותנו בדעת, המאפשרת לנו להפריד ולהבדיל בין רגעים אלו.

משואות יצחק






חסר רכיב