תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פאוזי

26/07/2009
עמודים תמוז תשס"ט (734) 8
הלו, יא – פאוזי

יעקב גורן

"עופרת יצוקה" הוטחה (והותכה) מצד אל צד
ויעקב גורן הרים טלפון אל ידיד ותיק מעבר לקווים
דוגמה קטנה למורכבותו של הדיון

באחד הערבים, בעיצומו של המבצע "עופרת יצוקה", אכלו אתנו ארוחת ערב כמה חיילים ששהו פה. שוחחנו אתם, ולאחר הארוחה הם סיפרו לנו על מה שעבר עליהם בימי הלחימה. לא התקלחו, כמעט ולא אכלו, והייתה להם מלחמה קשה עם אנשי חמאס, שבחלקם הסתתרו בבית ספר ובבתי חולים. הרגש היהודי לא נתן להם לפגוע במוסדות אלה, אם כי אני מעריך כי פה ושם פגעו בנשים וילדים כשאנשי חמאס הסתתרו מאחוריהם. כמה שזה עצוב, זו מלחמה, והכלל "הבא להרגך השכם להרגו" מאוד תופס כאן.
תוך כדי שיחה עם חיילים חמודים אלה נזכרתי בידיד שלי בעזה, ושמו פאוזי. הוא עבד בסעד עם הקבלן יוסי דה-לוי, בבניית שבילי הבטון שעשו לפני כמה שנים. היה לי את מספר הטלפון שלו (תתפלאו, זה "בזק") ואמרתי, אנסה לטלפן אליו ולשמוע מה שלומו. ואכן מיד אחרי הצלצול השני, הרים פאוזי את הטלפון. אני מוכרח לציין שזה היה מרגש מאוד. שאלתי אותו לשלומו ולשלום משפחתו. הוא אמר: "ב"ה המשפחה שלי לא נפגעה – אבל הרבה בתים בסביבה נהרסו והרבה הרוגים גם כן".
מה יכולתי לומר לו? ניסיתי לעודד את רוחו, הוא שאל אותי לשלום חברים שזכר.
השיחה אתו הביאה אותי למחשבה ולהרהור – "עד מתי נחיה על החרב" ומתי סוף-סוף יהיה שלום לטובת שני העמים.
לדעתי, אנחנו צריכים להשלים עם העובדה שעוד הרבה שנים נצטרך לחיות פה עם שכנינו הערבים. הם לא ימוגו ולא יתנדפו, מה גם שאף מדינה ערבית לא מוכנה לקלוט אותם. אני גם יודע את כל הטענות: "כמה שטחים יש להם וכמה מדינות יש להם. כמה כסף הם מקבלים מן העולם כדי לשפר את רמת חייהם ומה הם עושים עם הכסף?!".
הכל ידוע, אבל קשה לי מאוד עם זה שאת מחיר הסכסוך משלמים בעיקר אנשים חפים מפשע, נשים וילדים. לא שלמישהו יש פתרון – אבל ברור שדרך המלחמה לא נצליח לתת תשובה, אלא אם כן נשלים עם זה שאנו ובני בנינו נמשיך לחיות כך. כל כמה שנים מלחמה, ואבידות רבות בנפש משני הצדדים.
אולי הגיע הזמן לפתרונות יצירתיים אחרים? אולי נוכל לעזור להם להשתקם?
אולי נצליח לבנות דור צעיר של ערבים שישלימו עם קיומה של ישראל בצד מדינת פלסטין?
הרהורים אלה עלו במוחי בזמן ששוחחתי עם ידידי פאוזי, מעזה.

חסר רכיב