תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

נשארת בת 18...

26/07/2009
עמודים תמוז תשס"ט (734) 8
נשארת בת 18...
מעיין גיל–בלאו

בלב מפרפר מחרדה, עקבה המדינה כולה אחר החיפושים
להיכן נעלמה דנה בנט?
בקיבוץ שדה אליהו, מבכה שבט בן-יצחק את מותה של דנה
מעיין גיל, בת דודתה, הספידה אותה

דנה,
בערב הנורא ההוא, לפני שש שנים, ישבנו בטיילת בטבריה וידעתי שאת עובדת לא רחוק מאתנו. קיוויתי שתעברי ונוכל להגיד לך שלום, אולי אפילו היינו לוקחים אותך הביתה... אבל לא הגעת אלינו...
ורק עכשיו, אני סוף-סוף יכולה להגיד לך שלום...

בגיל שלש נסעת עם רפי לאבא שלכם לארצות הברית. אבא שלכם, דוד ביני שלי, השקיע בכם את כל-כולו. באחד הביקורים הנדירים בארצות הברית, היית רק בת תשע, ואמרת לסבתא שלי כמה את אוהבת את אבא ושלא ידאגו, כשהוא יזדקן את תדאגי לו ותטפלי בו... בגיל חמש-עשרה חזרת לארץ וגילית משפחה גדולה ומחבקת משני הצדדים. כולם התאהבו בך מיד. החיוך והחמימות שלך הקרינו על כולם.
אהבת מאוד לבקר אצל סבתא חנה שלנו. היינו יושבות אצל סבתא ומדברות שעות. את סיפרת לי ממש הכל, במין פתיחות טבעית ותמימה כזו, וגרמת גם לי להיפתח ולהתקרב...
הכל הסתדר לך פתאום – משפחה גדולה, חברים טובים, בעיות רפואיות שנפתרו...
מצאת בית, ובעצם ארבעה בתים, שהשתלבו זה בזה והכילו את כל מה שהיית: הבית של אמא בטבריה, הבית של אבא בארצות הברית, הבית של המשפחה בשדה אליהו, והבית בטירת צבי. בחברת הנוער מצאת משפחה גדולה נוספת. ממש פרחת שם, עם כל החברים שלך ובליווי צמוד של רעיה וכל הצוות המסור.
סיימת את מבחני הבגרות בהצלחה ולא ידענו אז שנשאר לך רק חודש אחד כדי לחיות חיים בוגרים...
היו לך המון תכניות. ידעת בדיוק מה את רוצה ללמוד, רצית לחזור לאבא ולרפי וליהנות שוב מהיחד המיוחד שלכם.

ואז הגיע הלילה הנורא ההוא, לפני שש שנים.
תמיד דיברנו על הכל, אז עכשיו, סוף-סוף, אני יכולה לספר לך שסיימתי י"ב, התגייסתי, השתחררתי, עבדתי בשביל הטיול, ראיתי עולם, חזרתי לארץ, התחתנתי...
ואת – נשארת בת 18!
לרגע אחד לא הפסקתי לחשוב עלייך ולדמיין איך את נכנסת לחיים שלי בחזרה, בסערה גדולה, בהתרגשות ובהתלהבות שלך...

ולא חזרת.
למרות שכל כך רצינו, וקיווינו, והתפללנו וניסינו...
בשנים הארוכות הללו עזרו לנו הרבה מאוד אנשים טובים – אלו שהתנדבו לצאת לחפש אותך, השוטרים שעשו כל שביכולתם, הקיבוצים שהתגייסו ותמכו, אנשי התקשורת שהיה איכפת להם באמת ושמרו על כך שיזכרו אותך, המשפחה הקרובה והרחוקה שדאגה לך יום-יום ודאגה אחד לשני, וחיזקה והחזיקה...
ומעל לכל – אמא שלך, שמשכה בכל החוטים, ולא הרפתה, והאמינה שתחזרי אליה...

אנחנו צריכות להיפרד עכשיו.
כל מי שדאג לך והשגיח עלייך ואהב אותך כל כך נמצא פה היום, כדי ללוות אותך למקום בו תוכלי לנוח באמת... ואני, אמשיך בחיים שלי ואקח אתי קצת מכל דבר שהיה בך, קצת – כי הכל היה אצלך בכמויות גדולות כל כך: האמונה, שמחת החיים, התמימות, הפתיחות, היכולת להתחבר, הכוח, ובעיקר האהבה...

במסיבת סיום י"ב עמדת וקראת, במבטא המצחיק שלך, בהתרגשות גדולה, את תפילת הדרך. הרגשת שהתפילה הזו מבטאת תודה על הדרך שעברת עד אז, ואופטימיות לקראת הבאות... אחרי הלילה הנורא ההוא, לפני שש שנים, תפילת הדרך קיבלה מבחינתי משמעויות נוספות.
כאן, בדרכך האחרונה, שבה אנו מלווים אותך, כשאני ממשיכה בדרכי שלי שבה את תמיד תלווי אותי, אני רוצה לומר את תפילת הדרך, בבקשה ממך, דנה, שתעזרי לקדוש ברוך הוא לשמור עלינו ולמלא את כל תפילותינו:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ,
שֶתּוֹלִיכֵנוּ לְשָלוֹם, וְתַצְעִידֵנוּ לְשָלוֹם, וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָלוֹם.
וְתַגִיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִמְחָה וּלְשָלוֹם.
וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַדֶּרֶךְ,
וּמִכָּל מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִתְרַגְּשוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם
וְתִשְלַח בְּרָכָה בְּכל מַעֲשֵה יָדֵינוּ, וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְעֵינֶיךָ
וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ וְתִשְמַע קוֹל תַּחֲנוּנֵינוּ.
כִּי אֵל שוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אתה: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

שלום דנה!



חסר רכיב