תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

התנועה לאן

26/07/2009
עמודים תמוז תשס"ט (734) 8
התנועה – לאן?
עמוד ראשון
רזי בן יעקב

האם מצטרפת התנועה לתנועות נוספות שראשיתן משגב ואחריתן מצער?
רזי בן יעקב, אופטימי ומוסיף:
"הדרך לעתיד מתחילה בהיסטוריה"

בשנים האחרונות, עולה שוב ושוב השאלה "התנועה – לאן?". בכנס המזכירויות, באחד התרגילים המבריקים של המנחה שנתכנה "קליידוסקופ", הסתבר שישנן שתי דעות בולטות באשר לשאלה זו. דעה אחת מעריכה שהתנועה מתקרבת לסיום דרכה, ובמוקדם או במאוחר תצטרף לתנועות נוספות שראשיתן משגב ואחריתן מצער. הדעה השנייה מאמינה שהתנועה תמצא עצמה בשנים הקרובות מובילה, שוב, את מחנה הציונות הדתית בדרך המלך. בעלי הדעה הפסימית לא בהכרח איבדו את האמונה בערכי התנועה אך אינם מאמינים שניתן להמשיך ליישמם במסגרות הקיימות. חזקה עליהם שאם תימצא הדרך למימוש ערכי התנועה בימינו הם יטו שכם לכך.

בעולם האידיאות
לאחר שהשאלה המדוברת החלה להציק לי בלילות, התחלתי לחפש בימים אחר תשובה מבוססת מעט יותר מההערכות הנ"ל. אודה שאני נמנה על המחנה האופטימי, אך נימוקי הפסימיים והמציאות הבלתי ניתנת לפרשנות אחרת אינם נעלמים מעיניי כלל וכלל.
בחיפושי אחר תשובות מרגיעות נפש הזדמן לי לקרוא מאמר של משה אונא העוסק במתח שבין החומר לרוח בעולם היהודי . אונא מסביר כי האידיאל לגבי מתחים בין-ערכיים מתבטא, בכל חברה, במימרות חינוכיות המציגות את דמות האדם האידיאלי, על פי ראות הוגי הדעות של אותה חברה. לפיכך, ניגשתי לחפש תשובות במשנתם של אבותינו, ראשוני והוגי התנועה, אותם אלו שבנו אותה בשתי ידיהם והנהיגו אותה מבחינה רעיונית. עיון בחלק קטן, מעט מזעיר מכתביהם, מבהיר כי תשובות ברורות ורלוונטיות לדורנו כמעט ואין. אך כיווני חשיבה, רעיונות, ניסוח ערכים ומרכיבי זהות יש ויש. כשאדם מצוי במשבר זהות ויש לו עניין למצוא מחדש את שורשיו או לבחון את עקרונותיו, עליו לשוב לאחור, למקום ולזמן בו זהותו הייתה ברורה.

בעולם הגשמי
המציאות הרווחת בקרב הדור הצעיר הגדל בקיבוצי התנועה (ונדמה לי שגם בקרב לא מעטים מבני הדור המבוגר יותר) מעידה על בלבול רב בכל מה שקשור להגדרת הזהות שלנו, לערכינו המרכזיים ולפעילותנו בחברה הציונית דתית בפרט והישראלית בכלל. המבוגרים כנראה לא ישתנו – עם זה כדאי להשלים. אך הצעירים (אנחנו) עדיין מבולבלים ומחפשים את דרכם, והעולם הפוסט מודרני האופף את כולנו בהחלט מסייע לכך. על פער הדורות אמר צוריאל אדמנית במילותיו החכמות : "יאמינו לנו כל צעירי שיער וסער של היום ומחר: כל מה שתרחיקו לכת מאורחות-חיים של הוריכם – לעולם לא תגיעו למרחק, שהיה קיים בינינו ובין הדור הקודם לנו, בתפישות יסוד של חברה וכלכלה, משפחה, אופנת לבוש ועולם האידיאלים". הצעירים של פעם באמת הלכו רחוק מאוד מדרכם של הוריהם. גם הצעירים של היום מתרחקים מדרך הוריהם אם כי בהחלט למרחק קטן יותר. אך יש התרחקות ויש התרחקות: הצעירים של פעם הציעו ומימשו(!) עולם ערכים חדש תחת זה שממנו התרחקו. הצעירים של היום מתרחקים אך טרם הציעו חלופה ראויה, וספק אם משהו מעין זה בכלל עומד בקנה. אל לנו ולאף אחד מאנשי שלומנו לבוא בטענות למודרנה, לטלוויזיה, לתרבות המערב או לכל גורם אחר. פיתויים כאלו תמיד היו קיימים בצורה זו או אחרת. השאלה המרכזית לענ"ד היא, האם יש לנו, הצעירים, מה להציע באשר לתפיסות יסוד של חברה וכלכלה, משפחה ומערכת אידיאלים?

נטיעות רכות
נדמה כי הדרך היחידה לשנות את תחושת הבלבול והניתוק המקננת בלב הצעירים היא בדרך הארוכה והקשה: לטעת מחדש את מחשבת התנועה, האידיאלים והרעיונות שלה, בקרבנו, בני הדור הצעיר. לחתור להבנת דרכה של התנועה בעבר, לבסס בתודעתנו את הערכים שבעבר עמדו בבסיס קיום התנועה, וכמובן, לדרוש מהדור הצעיר למצוא את הכלים העכשוויים למימוש ערכים אלו. עתיד התנועה טמון במידה שבה הדור הצעיר יאמין בערכי היסוד שלה וימצא לעצמו את הדרך העכשווית להיות גורם משימתי הנושא ערכים אלו.

עליונים ותחתונים
'העתיד שייך לצעירים' אומרת הקלישאה שכנראה יש בה גם שמץ של אמת. צוריאל אדמנית ביטא זאת בדרך ציורית יותר : "זכות שמורה לכל דור צעיר לבנות את עתידו על חורבן קודמיו. חובת כל דור זקן לשמש רקב ודומן, שעליו יצמח הצמח הרך של צאצאיו". חובת הדור ה'זקן' היא להנחיל לדור הצעיר את המטען הערכי של התנועה. לגבי הזכות השמורה לדור הצעיר – ספק אם הוא משתמש בה כיום, אך אין ספק שחזקה על בני הקיבוץ הדתי שלכשירצו לממש אותה זכות - הם ידעו לעשות זאת.
הפעילות שאנו מקיימים כיום לנוער ולצעירים מכוונת למטרות אלו: בשלב ראשון אנו מבקשים לטעת בדור הצעיר את מחשבת התנועה. בשלב שני יצטרכו הצעירים לפרוץ לעצמם את הדרך, להגדיר מחדש את המטרות, היעדים, והדרך לממשן.
בקיץ הקרוב נקיים לתיכוניסטים סמינרים ופעילות רעיונית. אנו עמלים קשה כדי לקיים גם לצעירים 'היותר מבוגרים' פעילות ערכית מתאימה. לצורך כך מוקמים בימים אלו צוותי עבודה מקרב הצעירים בצפון ובדרום, בתקווה שהפירות יבשילו כבר בקיץ זה. אין כמו חופשת הקיץ (לבני הנוער) וחופשת הסמסטר הארוכה (לצעירים) כדי לצעוד את הצעד הראשון במסע ארוך, קשה ומורכב זה של חזרה לעצמנו ולתכליתנו. אני קורא בזה לצעירים בני הקיבוץ הדתי, מכל הגילאים, לקבל על עצמם, עכשיו, עול מצוות של "לפנים משורת הדין" ולהצטרף לחידושה ורענונה של התנועה. הלל הזקן כבר אמר (אבות, ב', ה') "ואל תאמר לכשאפנה – אשנה. שמא לא תפנה". ובמקרה דנן, אני מעדיף שלא לסמוך על ש"אין עלינו המלאכה לגמור", אלא יותר על ש"אין אנו בני חורין להבטל ממנה".
עתידה של התנועה עובר בהחלט בהיסטוריה אך ממשיך רק דרך הדור הבא שיבחר להיות שותף בקביעת העתיד.
חסר רכיב