תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על שפת ים כינרת

15/07/2009
עמודים סיון תשס"ט (733) 7
על שפת ים כנרת
נילי בן ארי

ערש הנצרות שוכן בחיקה החם של ארץ הגליל
במשעולים בהם הלכו חכמי ישראל
לשפת הכנרת חיו ונכתבו כתבי הקודש

ביקורו של האפיפיור בארץ עורר מתרדמה פולמוסים שרחשו מתחת לגחלים של מדורות ל"ג בעומר. מהו יחסינו לנצרות? האם היא עדיין אויבת? האם נקבל את פני האפיפיור כמדינאי, מנהיגה של מדינת הוותיקן? או שמא כמנהיג דתי? וכי ניתן להתעלם מהערבים הנוצרים היושבים במדינת ישראל? האם המאבק בין הדתות שייך להיסטוריה של ראשית הנצרות?
ערש הנצרות התקיים כאן, במחוזותינו; כיצד והאם התייחסו חכמי התלמוד לנצרות? באיזו מידה השפיע יחסם זה על אזכורם הגיאוגרפי של אתרים הקשורים לדת החדשה?

פינת כנרת
אזור הגליל היה מן החשובים באזורי ההתיישבות היהודית בארץ. המקום בו נחתם התלמוד, הוא גם המקום בו חי ופעל ישו הנוצרי. מכל חלון בעיר טבריה נשקפת הכנרת. ימת הכנרת, לבו של האזור היהודי, הינה מקום בולט ביופיו, המשמש פונקציות רבות בחיי תושבי החוף: רחצה, מים, פרנסה, שחיה ומרפא, ובכל זאת הכנרת, בוודאי בשמה זה, כמעט ולא מוזכרת בתלמוד. יש לנו יותר אזכורים של בתי מרחץ בטבריה, מאשר של ימה של טבריה.
הכיצד?

טבריה וציפורי
טבריה וציפורי היו שני המרכזים העירוניים הגדולים בגליל התלמודי, שחלקו את ההגמוניה ביניהם. בשנים 220-250 הייתה ציפורי המרכז הגדול. בשנת 250, בעקבות מעברו של רבי יוחנן לטבריה - בה הקים בית מדרש גדול, נפתחה תקופה חדשה בעולמם של חכמי התלמוד וטבריה הייתה למרכז העיקרי. רבי יוחנן סחף אתו גם את הנשיא, רבי יהודה נשיאה, וחכמים אחרים מכל הארץ, ומבבל. תופעת עליית חכמי בבל לטבריה, הייתה בשיאה בתקופת רבי יוחנן.
בדור החמישי, שוב התהפך הגלגל, וציפורי חזרה להיות המרכז הגדול. רבי מנא (מני), שהיה כנראה מראשוני עורכי התלמוד הירושלמי, עבר מטבריה לציפורי. אתו עברו גם רבי אבון ורבי חנינא. אין בידינו מידע על חכם שפעל בטבריה בדור החמישי; יתכן והיה זה רבי יוסי בר אבון. בדור השישי, שלהי תקופת התלמוד, חזרה כנראה טבריה להיות המרכז העיקרי של חכמי התלמוד. ואכן, התלמוד הירושלמי נערך בטבריה, ולא בציפורי.
הפריחה העיקרית של היישוב היהודי בגליל הייתה במחצית השנייה של המאה הרביעית. מתקופה זו יש לנו גם ממצאים ארכיאולוגיים חשובים מיישובים יהודיים על שפת הכנרת: טבריה, ארבל, כורזים, כפר נחום. מאלה נותרו שרידי יישוב: בתי כנסת, רצפות פסיפס עשירות בעיטורים גיאומטריים וצמחיים, חרסים ומטבעות, וכמובן היצירה הרוחנית החשובה - התלמוד הארצישראלי והמדרשים.
אזור טבריה והגליל היה בתקופה זו החשוב מכל אזורי ההתיישבות בארץ.
לאור כל זאת, ולאור היותה של הכנרת נשקפת כמעט מכל יישוב יהודי בבקעת כינרות, בגליל התחתון ובגליל העליון, תהיתי על מיעוט האזכורים שלה בתלמוד. היא נזכרת בעיקר בתלמוד הירושלמי, בשמות: ימה דטבריא, ימא דגינוסר. רוב המקורות מזכירים את ימא של טבריא כמקום ריאלי. גבול, אזור המצמיח פירות, ים ובו דגים.
האם העובדה שהנוצרים נכסו את הכנרת בכתביהם, וייחסו לישו נסים רבים שנעשו על הים ולחופיו, גרמה ליהודים להסתייג מלהזכיר את הים?

מעשי כשפים שנעשו על הים
מעט מאוד סיפורים תלמודיים נרקמו סביב הכנרת. אחד הסיפורים הבודדים המופיע בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"יג), שייך לז'אנר סיפורי הפולמוס והוויכוח בין יהודים ונוצרים
והנה הוא בתרגומו:
"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא שנכנסו לרחוץ במרחצאות של טבריא. ראה אותם מין אחד, אמר מה שאמר ותפשה אותם כפה (היא מכסה הארובה) של מרחץ, (ולא היו יכולים לזוז ממקומם).
אמר ר' אליעזר לר' יהושע: מה זה יהושע בן חנניה? עכשיו ראה מה שתעשה.
משיצא אותו המין, אמר ר' יהושע מה שאמר, ותפשו השער של המרחץ לאותו מכשף, עד שנדבר בו. וכל מי שהיה נכנס למרחץ, היה נותן לו אגרוף אחד בפניו, וכל מי שיוצא מן המרחץ, נותן לו אגרוף אחד בפניו.
אמר להם: התירו כשפים שעשיתם.
אמרו לו: התר שלך תחילה.
התירו זה לזה.
משיצאו, אמר ר' יהושע לאותו מין: כלום זה כל מה שאתה יודע?
אמר: נרד לים (ואני מראה לכם כוחי).
משירדו לים, אמר אותו מין מה שאמר ונקרע הים
אמר להם: ולא כן עשה משה רבכם בים?,
אמרו לו: אין אתה מודה לנו שהלך משה רבנו בתוכו?
אמר להם: הן
אמרו לו: ולך אתה בתוכו.
הלך בתוכו, וגזר ר' יהושע על שרו של ים, ובלעו".

בסיפור זה לא מוזכרת הכנרת בשמה, אולם כיוון שמערכה א' של הסיפור מתרחשת בבית מרחץ בטבריה, ומערכה ב' בים, ברור שירדו לים כנרת, ימה של טבריה.
ברקע סיפור זה עומד עולם המאגיה והכישוף. הטרמינולוגיה "אמר מה שאמר" משמשת בספרות חז"ל הארצישראלית במובן: "אמר נוסח מאגי כלשהו". כאן נעשה הכישוף על ידי לחשים.
פרופ' אפרים אלימלך אורבך טוען ש"המין" במעשה זה שייך לכתות הנוצריות-גנוסטיות, וסביר שמוטיב הירידה לים כנרת מופיע כאן עקב היותו זירת ההתרחשות של נסי ישו.
בסיפור זה, הנוצרים משתמשים באמצעי כישוף, אך גם החכמים היהודים משתמשים באמצעים מאגיים, ומנצחים בעימות.
גיבורי הסיפור הם אמנם תנאים בדור יבנה (המחצית הראשונה של המאה השנייה), אך סביר שהסיפור עוצב בתקופת האמוראים, ששיבצו אותו בתפאורה המוכרת להם, בית המרחץ בטבריה.

מדת נרדפת לדת רודפת
במאה הרביעית, הפכה הנצרות בארץ ישראל מדת נרדפת לדת מותרת, ולאחר זמן קצר לדת מועדפת. כעבור פרק זמן נוסף, הפכה הנצרות לדת הרודפת את שאר הדתות. הנוצרים החדשים טענו שהואיל והיהודים מושפלים והנוצרים פורחים, יש בכך הוכחה ניצחת לטענת הנצרות שברית האל עם עם ישראל עברה מעתה לבריתו עם 'ישראל האמיתי' שהיא הכנסייה הנוצרית. על היהודים נגזר לסבול לנצח. חז"ל הגיבו, בין השאר, בשורת דברי פולמוס המופיעים כמשלים, או כסיפורים. סיפורנו הוא אחד מאלה.
בקרב הנוצרים הקדומים רווחו מעשי כשפים וקסמים, וכאן ההתנצחות בעזרת מעשי כשפים; שלשת התנאים היהודיים מנצחים את המין המתיימר להיות כמשה רבנו.
באוונגליון מסופר על ישו שהלך על פני המים. ה'מין', בסיפורנו, אינו מסוגל להלך בתוך הים שנבקע.

הנצרות במקורות היהודיים
עלינו לשאול, כמובן, מאימתי התייחסו מקורות יהודיים לנצרות. לדעת ישראל יובל, בספרו "שני גויים בבטנם", עד למאה הרביעית הייתה פתיחות ותקווה לשיתוף פעולה בין היהדות לנצרות. החל מן המאה הרביעית הקיץ הקץ על התקוות, ומתקופה זו ולכל אורך ימי הביניים, היו יחסים מתוחים בין שתי הדתות.
הכנרת תופסת מקום של כבוד במסורת הנוצרית . בראש ובראשונה היא מוכרת כמקום בו הלך ישוע על המים והתגלה לתלמידיו (מתי י"ד, 22-25). על הכנרת ארעו אירועים נוספים, על פי המסורת הנוצרית מן המאה הראשונה, ראשית תקופת התנאים:
השליחים הראשונים (מתי ד', 18-22), הרגעת הסערה בים (מתי ח', 23-26), גרוש השדים (מרקוס ה', 1-20), נס הדיג (לוקס ה', 1-11) והתגלות ישו לתלמידיו לאחר מותו (יוחנן כ"א, 1-23).
הכנרת נזכרת בברית החדשה בשמות אחדים: ים הגליל (השם העיקרי), ים גנוסר, וים הגליל אשר לטבריה. היא מהמקומות המקודשים ביותר לנצרות, עקב ראשית פועלו של ישו באזור.
בכורזין, כפר נחום, טבחה, הר האושר, מגדל ועוד, החל ישו את דרכו והטיף למלכות שמיים. כאן הוא מצא את תלמידיו הראשונים.
הנוצרים עלו לרגל, התיישבו באזור, והציבו לעצמם מטרה להעביר את האוכלוסייה המקומית אל הדת הנוצרית.
היהודים והשומרונים התנגדו לנצרות בתקיפות רבה . אזור טבריה היה אזור יהודי מובהק, ששימש תחליף לירושלים אליה אסור היה לעלות לרגל. ההגמוניה היהודית בטבריה ובגליל התחתון הייתה מוחלטת והניסיון לבנות מקדש נוצרי בעיר, נכשל. היו רק מתנצרים בודדים מקרב היהודים. במאות החמישית והשישית, בשלהי תקופת התלמוד ובשנות עריכתו, התבצרה הנצרות באזור טבריה, מוסד הנשיאות בוטל, והחלה תנועת עולי רגל נוצריים אל המקומות הקדושים לנצרות בגליל התחתון ובחופי הכנרת.
היהודים הקדישו את עיקר תשומת לבם לביצורן של הקהילות היהודיות מבפנים כדי שתוכלנה לעמוד בלחץ הכנסייה, ובפיתוייה של הנצרות.
היהדות ניסתה להתרחק מסמלים וטקסים דתיים נוצריים העלולים להציג יהדות המאמצת את סמלי עולם הנצרות אל חיקה. ההתמודדות עם הנצרות, היא לדעת ישראל יובל "נשמת אפה של יהדות המדרש והתלמודים". תהליך הניכוס והמאבק עליהם, מציינים את עולם הפולמוס האנטי-נוצרי של תקופת חז"ל. הדיאלוג של העולם היהודי עם העולם הנוצרי הוא פולמוסי בעיקרו.
אין ספק שהדים למאבק בנצרות, באו לידי ביטוי גם בעריכת התלמוד. אורבך מצביע בספרו על כך שכנגד מגמת הנצרות להבליט את עושי הנסים, בסיפורי הנסים שבספרות חז"ל אישיותו של עושה הנס אינה מובלטת. כדוגמה, הוא מביא את התפילה 'מי שענה את אברהם' (תענית פ"ב מ"ד). אין מתפללים לאברהם אבינו, אלא למי שענה לאברהם. זאת בניגוד לסיפורי מעשי הנס של ישו, שכל תכליתם היא להבליט את כוחו ויכולתו. מצאנו רק סיפור אחד על נס המוזכר בתלמוד, שהתרחש במימי הכנרת, וגם הוא אינו ממוקד בחכם אחד, אלא בשלשה, שנאלצו כביכול לבקש מהקב"ה נס, במסגרת מלחמתם במין, ולהילחם במין בשפתו.
נראה שבמסגרת המלחמה בנצרות, באופייה ובסיפוריה, צומצמו במכוון האזכורים של ים הכנרת בספרות חז"ל.

קפיצה אל הכס הקדוש
בביקורו בארץ הגיע האפיפיור אל הר הקפיצה, משם השקיף אל הכנרת, ההולכת ומצטמקת.
האם מבשר ביקורו דף חדש ביחסי הדתות?

טירת צבי
חסר רכיב