תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אנגליה הקטנה

15/07/2009
עמודים סיון תשס"ט (733) 7
אנגליה הקטנה
העשור הראשון של לביא
נחום ברוכי

"את ההדרכה לחיי הקיבוץ קבלנו מתוך ספרים, לפעמים על ידי שליחים
היתר נשלם מתוך הדמיון...
אולי המרחק מן הארץ וחוסר הקשר עם התנועה הקיבוצית גרמו לזה
שהתפתחותנו הייתה אחרת ולכן גם האופי של קבוצתנו קצת אחר"
עדותו של פומי מלאכי, המנסה לתת סימנים בקיבוצו

בראשית
סיפורה של קבוצת לביא התחיל באנגליה, בשנת 1938, עם העברת אלפי ילדים יהודים מגרמניה, במטרה להצילם מציפורני הנאצים. תנועת בח"ד סייעה בקליטתם ופיזרה אותם במרכזים אחדים ברחבי האיים בריטים, בהם הכשירו את עצמם לעלייה. רבים מהצעירים עבדו במשקי איכרים בריטים וספגו את אורח החיים והמנטאליות הבריטית, הווה אומר, נימוס, מתינות, פרגמאטיות ונכונות לפשרות. בשנת 1943 הקימה בח"ד הכשרה, ממנה יצאו בשנת 1947 35 חברים, עלו ארצה ונקלטו ביבנה.
כשהגיע הגרעין ארצה, היה נחוש בשאיפתו להגשים את רעיונותיו והיה גם בעל יכולת מקצועית לעשות זאת, אלא שחסרה לו הכרת המציאות הארץ ישראלית. לפי עדות בנימין (פומי) מלאכי: "הראשונים שבאו מאנגליה חיו כבר חיים קיבוציים במרכזי ההכשרה... את כל ההדרכה לחיים אלו קבלנו מתוך ספרים, לפעמים על ידי שליחים והיתר נשלם מתוך הדמיון... אולי המרחק מן הארץ וחוסר הקשר עם התנועה הקיבוצית גרמו לזה, שהתפתחותנו הייתה אחרת ולכן גם האופי של קבוצתנו קצת אחר". בתקופת שהותו של הגרעין ביבנה נעשתה ההתאמה הדרושה בין הידע והניסיון שהביאו אתם ובין אורח החיים הקיבוצי המסודר, הממושמע והמוקפד. בתקופה זו למד גם הקיבוץ הדתי להכיר את הגרעין האנגלי ולהעריך את יכולתו, עד שראה בו את הגוף הרציני ביותר בתנועה והועיד אותו לתפקידי התיישבות מובילים.
באביב 1948 נפגשו נציגי הגרעינים, האנגלי מיבנה והאמריקאי מעין הנצי"ב ודנו בהתמזגות לגוף מאוחד שיוכל לקבל על עצמו הקמת משק עצמאי. בקיבוץ הדתי נחלקו הדעות כיצד להתייחס לרעיון הזה. "רודי הרץ (יבנה) רצה גרעין גדול למקום קרוב מאוד ליבנה... גם שלמה נחליאל (יבנה) חשב שזה שידוך טוב... האנגלים הם צבא של סרג'נטים ללא גנרלים והאמריקאים, גנרלים ללא חיילים, תשלימו זה את זה... ואילו משה (מופ) כהן (גם הוא מיבנה) פסל את העסקה כי חשש שאנו (האנגלים) נקלקל את האמריקאי", דברי מיכאל מיטווך מלביא. בסופו של דבר, החבירה לא יצאה לפועל: "חשבנו שהאמריקאים יתפסו פיקוד ויגידו לנו מה לעשות... הם היו אידיאולוגים דוגמאטיים, כמעט פונדמנטליסטים בענייני קיבוץ ואנו פרגמאטיים וליבראליים". לבסוף, הגרעין האמריקאי התחבר עם קבוצת 'נתיבות' ויחדיו הקימו את בני דרום.
העלייה להתיישבות – סקוטלנד בגליל
עם קום המדינה נפתחו שטחים נרחבים להתיישבות והגיע גם תורם של האנגלים לעלייה על הקרקע. נציגי הגרעין יצאו לסיורים בהדרכת חזני, איש ההתיישבות של הפועל המזרחי, באתרים שהוצעו להם. בבואם לאזור סג'רה, הוסבר להם שתפקידו של היישוב שיקום כאן יהיה לאבטח את הצומת החשוב (צומת גולני). התרים פנו כה וכה וראו שדות חרושים. במענה לשאלותיהם הוסבר להם שאלו שדות הכפר לוביה שתושביו ברחו. "אז אני מסתכל על השדות שם", נזכר פומי מלאכי, "זה היה חריש ערבי... זה לא יכול להיות שאנחנו נתיישב על אדמה שהם מעבדים. אמר לי חזני 'תסמוך, זה של קרן קיימת'... אמרתי, אני לא מקבל את זה". בהמשך הסיור עלו אל הרמה שמצפון לכביש, "אז אני הסתכלתי באדמות. אני הייתי הרבה זמן בסקוטלנד. בסקוטלנד יש הרבה אדמות אדומות. אז איך שראיתי את זה ואמרתי 'או, בדיוק מה שחיפשתי'. ונסעתי הביתה".
על אף דרישת ותיקי יבנה ליישב את הגרעין בסמוך אליה, בחרה הקבוצה, בסופו של דבר, את האתר היחיד שהתנועה ממש לא רצתה בו – לוביה ודווקא שם, מפני שחברי הגרעין הרי חיפשו את החלוציות של פעם, דהיינו 'אם עמק הירדן יכלו בזמנם, גם אנו נוכל'. גם החלום אודות 'האדמות האדומות והטובות של סקוטלנד' משך את לבם. המקום אושר להתיישבות וועדת השמות מיהרה להכריז את שמו החדש – ישן 'לביא', שהרי כאן שכנה בתקופת המשנה אכסניית דרכים יהודית ששמה השתמר בכפר הערבי לוביה.
באביב תש"ט תקעה פלוגת החלוץ יתד על הגבעה הצופה אל חורבות לוביה הערבית והחלה להקים את המחנה הזמני של לביא. בעת העלייה מנתה הקבוצה 78 חברים בגילאי 25, בהם 25 משפחות עם 15 ילדים.
הריחוק הגיאוגרפי והבידוד הגושי, הטילו על לביא את האחריות לפתור את בעיותיה בדרכה העצמאית. אז נזכרו ש"אפשר לגשת לכל בעיה על ידי התקפה והתקפת נגד, או בדרך האנגלית – למצוא פשרה". ברם, הפשרות של לביא לא תמיד התקבלו בעין יפה על ידי התנועה, ועוררו חשד שעוד מעט קט ולביא תהפוך למשק שיתופי; "בעיני התנועה, תמיד היינו הקיבוץ הבא בתור להתפרק" , דברי חיים (הנרי) שטרן.
יש לציין שרוב חברי הקיבוץ הדתי לא הכירו את קבוצת לביא מקרוב, אלא רק מפי השמועות. תדמיתה הייתה של 'קיבוץ לא קיבוצי'. תדמית זו נוצרה בין השאר, בשל ההופעה 'העירונית' של החברות (גרבי משי, איפור): "ראו את האודם על השפתיים אז אמרו שאי אפשר להיות כך קיבוץ".
ההתפתחות המשקית והחברתית
הסיכויים לפתח משק ברמות המזרחיות של הגליל התחתון נראו קלושים מלכתחילה, שכן חסרו בה תנאי יסוד לחקלאות. 6,000 הדונם שהוקצו ללביא היו קרקע טרשית וחייבו סיקול יסודי. גם המים היו במחסור תמידי. בתקופה הראשונה הובאו מי השתייה במיכלית ונזקקו להרתחה לפני השימוש. פעם בשבוע, בערב שבת, נסעו החברים למקלחת בבית הספר כדורי, "ועד שהגענו חזרה למחנה כבר היינו מאובקים שוב". אחר כך הונח צינור בקוטר "3 שמימיו הספיקו לצריכה ביתית והמשק נאלץ להסתפק בגידולי בעל ובמסיק זיתים מכרמי לוביה הנטושים.
נזכיר, שבד בבד עם עליית לביא לגליל התחתון, עלתה קבוצת שחר לגליל העליון וגם קבוצת ביריה עדיין ישבה ליד צפת, וכבר נמצאו חברים שהציגו את שלש הקבוצות כ'גוש הגליל'. אולם חברי לביא לא ראו רמז לכך במציאות שבסביבתם, ואילו את הכפרים הערביים ראו גם ראו. "הכיבוש המהיר של הגליל השאיר כאן כיס עוין ונוצר כאן סְפַר פנימי". ואמנם, התפקיד הלאומי שהוטל עליהם היה 'לייהד את הגליל', והוא שהחזיק אותם במקום חרף הבדידות הגדולה. כעת נשמעו בקיבוץ הדתי הרהורי חרטה על ההתיישבות חסרת הסיכויים הזאת, ואף הוצע ללביא להעתיק את מקומה לכפר יעב"ץ בשרון, או לחדיד בשפלת לוד, אך הם כבר היו מאוהבים בגליל.
במצב של חוסר גיבוי מתנועת האם, מצאה הקבוצה משענת מעבר לים. התנועה באנגליה ראתה בה עמדת הגשמה קדמית ויעד חינוכי לחבריה. ואמנם, רוב העלייה החלוצית מחו"ל שאפה להגיע ללביא, תוך עימותים חוזרים עם הקיבוץ הדתי, שרצה לנצל את העלייה האיכותית מאנגליה לחיזוק קבוצות אחרות. יתר על כן, התנועה האנגלית שלחה גם סיוע מוחשי מאוד, כאשר העניקה למשק מתנה - טרקטור.

טרקטור או בית כנסת
מצוקת הקרקע והמים חייבה את המשק למצוא מקורות פרנסה נוספים וכך נדונו יוזמות מגוונות. ברם, חרף החיפושים הבלתי נלאים, נשען הבסיס הכלכלי של לביא על ענפי החקלאות. אך לרוע המזל, ההצלחה לא האירה להם פנים. בדו"ח המשק מהשנה השנייה לעלייה נמסר: "מצב התבואות גרוע ביותר בגלל מכת העכברים... תפוחי האדמה לא הצליחו... היבול השנה היה רע מאוד... קבלנו 15 עגלות, שתיים מתו ושתיים במצב חמור... חסרים טרקטורים... בסיקול עובדים בשתי משמרות...". לנוכח המצב, התריע הגזבר: "בשבעה החודשים הבאים צפוי גרעון של 8,000 ל"י!". במענה לשאילתא, נמסר באספה "הכסף שנתרם לבית הכנסת יצא לקניית טרקטור, כשנקבל תקציב לטרקטור, נבנה את בית הכנסת".
בשנת 1955 הגיעו סוף סוף המים; "הקידוח בחיטין התחיל לפעול. 800 מ"ק ליום. שפע של מים...". צינור המים הביא למהפך משקי ומעתה הייתה לביא למשק שלחין רגיל ובו ענפי גידולי שדה, ירקות ומטעים.
אולם, ככל שהמצב הכלכלי התייצב, היציבות החברתית התערערה. גלי העזיבות שליוו כל קיבוץ באותן שנים לא פסחו על לביא, וככל שנמשכו החיים בשגרת עבודה קשה ובתנאי צנע קיצוניים, ללא אופק כלכלי, הלך מספר החברים וירד. סיכם אפרים קריצלר: "בשנה שעברה פחת מספר החברים ולעומת זאת גדל והתפתח המשק בעקבות המים שקבלנו. הטרגדיה היא שכשהיו יותר חברים המשק צלע, ועתה, כשהמשק מתחיל לשגשג חסר כוח אדם ונאלצים לקחת הרבה שכירים, ביניהם ערבים". התשובה המתבקשת לבעיה הדמוגרפית הייתה קליטת עלייה, ולביא אמנם עשתה מאמצים גדולים לקלוט עולים מצפון אפריקה, אולם התוצאות היו מתסכלות. ההסבר שניתן לכישלונות היה העדר שפה משותפת, שהרי שפת היום יום בקבוצה הייתה אנגלית. וועדת הקליטה של הקיבוץ הדתי שביקרה בלביא לא ראתה סיכויים לקליטת גרעין בני-עקיבא. לדעתה, הבעיה החברתית העיקרית הייתה "הומוגניות מופרזת של יוצאי ההכשרה באנגליה". שבעטיה "עד היום קיים במקום צביון לא ישראלי". צבי ירון, מזכיר לביא, תיאר זאת כך: "החברים אינם מעורים בהווי הארץ, קשורים יותר מדי עם חו"ל, דבור אנגלית, קריאת אנגלית, לא קוראים עיתון עברית, לא בתוך הפוליטיקה הישראלית, בגלל זה נכשלנו עד עכשיו בקליטה, חוץ מיוצאי אנגליה" .

עולים קולטים עולים
חברי הקבוצה לא עשו הנחות לעצמם וחרף היותם בעצמם עולים חדשים, לא וויתרו על מחויבותם לקליטת העלייה ההמונית. וכך, בעודם מתמודדים עם האדמה הטרשית והמחסור במים, העמיסה לביא על עצמה שתי משימות; מוסד חינוכי לנוער עולה ובית ספר אזורי. בית הספר היה לכאורה צורך מקומי בסיסי, אלא שלביא הפכה אותו למוסד לאינטגרציה ומיזוג גלויות ליישובי הסביבה. גם כפר הנוער 'הודיות' נולד מהצורך התנועתי לייצר תגבורת להתיישבות, אך הניסיון לימד שמטרה זו אינה מתגשמת. אף על פי כן, חברי הקבוצה העמיסו על עצמם את הנטל החינוכי והאחריות המנהלית לחינוך מאות נערים עולים להתיישבות, לאזרחות ולחיים.

חסכנו המון סבון...
שנת 1953 הייתה אחת הקשות בתולדות הקבוצה. המשק דשדש במקום ורבים התייאשו ועזבו. בניסיון לבלום את ההתדרדרות, החלה לביא לבחון את אורחות חייה ועד מהרה הגיעה לשאלת המעבר לצורת מושב שיתופי. אולם, כאשר הדברים הובאו להצבעה, נמצא ששבעים אחוז מהחברים תומכים בהמשך הדרך הקיבוצית. גם הלינה המשפחתית נדחתה ברוב. סוגית ההלנה שבה ועלתה לדיון אחרי שנתיים ואז החליטה הקבוצה להנהיג את ההלנה המשפחתית. בדיקה פרטנית גילתה שבהצבעה השנייה הייתה הימנעות מאורגנת של רווקי הקבוצה, שגרסו ששאלה זו אינה נוגעת להם. ביצוע ההחלטה נדחה עד לכשירחיב.
גם סוגיית התקציב האישי נידונה כבר בימים הראשונים. שילה קריצלר מספרת שההפרטה החלה "כשהפסקנו עם הסבון המשותף. לא הייתה מקלחת בנויה, אז עמדנו על קרשים והעברנו את הסבון מהצד של הבחורים לצד של הבחורות. היה פתוח... אז היה סבון כללי. אז מישהו הציע... היות וזה נופל כל הזמן לתוך הבוץ ומבזבזים, אולי נחלק תקציב לסבון... חסכנו המון סבון...".
לביא הייתה כנראה הקבוצה הראשונה שלא רק שהכירה במצב שיש לחברים כסף פרטי אלא גם קבעה נהלים להתמודדות עמו. לאמור, יש למסור לקבוצה כל רכוש פרטי מעל עשר ל"י. מכספים אלו תוקם קרן שפירותיה ישמשו למטרות רווחת הפרט. סוגיה אחרת הייתה חבילות המזון. כזכור, בארץ שלט משטר צנע ומי שהיה בר מזל וקרוביו מעבר לים שלחו לו חבילות מזון, נחשב לעשיר. מסתבר שגם בלביא נמצאו 'עשירים' והמזכירות מצאה לנכון לבקש שישתפו גם את מי שאין לו, לפחות את 'טיפול חולים'...
גם באופייה הדתי הייתה לביא שונה מיתר הקבוצות. וגם זאת 'באשמת' הבדידות. מפעם לפעם התעוררו שאלות באורח החיים והתשובות ניתנו בהתאם לפרשנותה העצמאית של הקבוצה. לדוגמה: לקראת שמחת תורה תשי"ג הציע אפרים "שבהקפות שמחת תורה החברות לא תשתתפנה בריקודים בזמן שספר התורה בחוץ (קודם הן השתתפו). הובעה התנגדות בנימוק שזה יקלקל את שמחת החג לחברות. הייתה גם דעה שאין זה עקבי לצורת החיים שלנו, שבה אנו מחלקים הכול שווה בין החברים והחברות. האספה קבלה את ההשקפה של שוללי ריקודים מעורבים עם ספרי תורה".

הרב - רועה צאן
חברי הקבוצה היו מודעים לשונות שלהם, ויחסו זאת להעדר מנהיגות דתית: "ברוב הקבוצות נמצאו הרבה חברים שיש להם היתר הוראה ופשוט לא היה כל כך צורך [ברב] מפני שרמתם הייתה גבוהה". הגם שקביעה זו התאימה אולי ליבנה ולטירת צבי, היא הובילה את לביא לדון בהבאת רב. החברים ציפו מהרב שיהיה חבר וישתלב בחיי היום יום. ואמנם מבוקשם נמצא בדמותו של הרב משה לוינגר, אישיות דומיננטית ושנויה במחלוקת, שהרבתה לחולל מהומות על זוטות שונות ומשונות. ברם, לית מאן דפליג, שתרומתו בהתססת חיי הדת בקבוצה הייתה רבה. הרב הקפיד לעבוד כרועה צאן ופעילותו המתגרה מצאה הדים דווקא בקרב הילדים; "בגלל שהיה רבולוציונר כזה, אז על הנוער באמת הוא עשה רושם". בחורף תש"ך אישרה האספה, פה אחד את קבלת משפחת לוינגר, ובכך הוכתר כרב ראשון שנבחר לתפקידו באחת מקבוצות הקיבוץ הדתי. השוואת גישתה של לביא לסוגיה זו לגישתן של קבוצות אחרות מעלה את הסברה שגם כאן השפיע הרקע האנגלי- גלותי. נזכיר, שחלוצי שנות השלושים עלו ארצה תוך מרידה בממסד הרבני. לעומתם, תנועת בח"ד באנגליה הסתייעה ברבני הקהילות בכל פעולותיה וראתה בהם עזר ולא כנגד.

שומרים אמונים
כאמור, שנת 1953 הייתה שנת משבר, בה ירד מספר החברים לשבעים ובקיבוץ הדתי הבינו שחייבים לתגבר את לביא ללא דיחוי. לשם כך הפקיעו את גרעין הצופים הדתיים 'צור' שנועד להשלמת שלוחות ושלחו אותו ללביא. בעקבות הגרעין הראשון באו שני ושלישי, תרומתם למשק הייתה איכותית אך לא כמותית והמצב של סף משבר נמשך כמה שנים. ואז הגיע גרעין אמונים.
גרעין אמונים נחשב בזמנו לאחד הגרעינים החזקים שהיו בבני-עקיבא והוא נועד לתת פתרון יסודי לבעיות לביא. בקרב חברי המזמו"ר התעורר החשש מפני הפער התרבותי והמנטאלי: "ברור לכל שאם אמנם נאלץ לתת ללביא גרעין גדול, הרי שתתעוררנה בעיות של מיזוג גוף וותיק וקטן עם גוף גדול בעל חינוך שונה לחלוטין". גם חברי לביא עצמם היו מודעים לבעיה. המפגש הראשון היה הססני, נזכרה שילה: "כמעט טבענו בתוך הגוף הזר הזה... היינו נורא זרים להם והם היו נורא זרים לנו". בליל שבת נערכה מסיבת קבלת פנים, אותה תיאר אחד מחברי הגרעין במכתב לחברה:
"את סעודת השבת אכלנו עם המשק... את הטון בארוחה אנחנו נתנו... חוץ מהשירה הרגילה היה לחבר'ה כנראה חשק להראות למשק מה זאת שירה 'שלנו', ובאמת הייתה שירה נהדרת. אחרי האוכל התקיימה מסיבת קבלת פנים על ידי המשק. אחד מהחברים סיפר בקצרה את תולדות המקום, ואמר שזהו היום לו הם מחכים שנים רבות... אחר כך הוגש כיבוד והתחלנו לרקוד... כל חברי המשק ראו חובה לעצמם להשתתף 'בריקוד מצווה' זה, והיה יפה לראות את כל הזקנים והילדים של המשק יחד אתנו רוקדים הורה בחמישה מעגלים" .
המכתב מלמד שחברי הגרעין היוקרתי, הבוטח בעצמו, שהשלים לא מכבר עם הליכתו ללביא כ'משימת הצלה', התייחסו למפגש בקורטוב יהירות, בסגנון של 'נראה להם מי אנחנו'. אף על פי כן, הייתה הרגשה שהמחיצות נפלו ונפתח דף חדש ותקוות לשני הצדדים. חברי הגרעין השתלבו במהירות בחיי המשק והחברה, הוותיקים שמחו להטיל עליהם אחריות וכך היו החודשים הבאים תקופת הזוהר בחיי הגרעין, אולם כשהגיע תום השירות הצבאי של הבנות, החלו העזיבות. יצחק ריקלין מעין צורים, שהיה מדריך הגרעין, הוזעק לסייע במאמצים לבלימת העזיבות, אך נאלץ להודות: "אני פשוט מתבייש שהגענו למצב כזה". בסוף קיץ 1960, לאחר תקופה של שמונה חודשים, נותרו בלביא חברי גרעין מעטים, וגם הם לא היו בטוחים בעתידם במקום.
עזיבת חברי גרעין אמונים החזירה את לביא למצב של חוסר יציבות חברתית ומשקית. הקיבוץ מנה כעת שישים חברים ועוד מספר לא קבוע של שרידי הגרעין שטרם השתלבו באופן מלא. וכך, גם בשנתה האחת עשרה, הביטחון והיציבות היו ממנה והלאה.

דור ההמשך
שינוי של ממש בדמותה של הקבוצה התרחש בתהליך ממושך והושלם רק כאשר בני הקבוצה בגרו והטמיעו את האידיאולוגיה הפרגמטית של הוריהם עם החינוך הקיבוצי, אותו ספגו בבית הספר המשותף בשדה אליהו, והם שהיו לשכבה הקולטת את הרבים שהצטרפו בשנים הבאות והפכו את לביא למה שהיא כיום.

בארות יצחק
חסר רכיב