תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הנסיעה האחרונה

21/05/2009
עמודים אייר תשס"ט (732 6
הנסיעה האחרונה

(מעשה שהיה)
רמי עפרוני

"ירייה בודדת נורית לעבר אוטובוס אגד המטפס בעליות לירושלים
הנוסעים מתעוררים בבהלה
ומבעד למראה הגדולה, מבחין הנהג כי נוסע בודד בספסל האחורי נפגע"
רמי עפרוני על אביו ועל הנסיעה האחרונה של חייו


על הר הזיתים, בחלקת הקדושים, שהיא למעשה החלקה הצבאית של הנופלים במאורעות 36-38 (תרצ"ו-תרצ"ח), טמונים הורי: יחיאל-נתן עפרוני הלוי (סקוברוניק) הי"ד, אמי זיכרונה לברכה, אביגיל בת צפורה ומשולם זוסי זמל (לבית פצ'ורניק-לרר, מייסדי המושבה נס ציונה) וכן סבתי פרומה-טובה סקוברוניק. וזה סיפורם שהוא סיפור חיי.

הנסיעה האחרונה
יום חמישי, כ"ו בטבת שנת תרצ"ח, 31 לדצמבר 1937. יום חורפי סגריר. אוטובוס של אגד עושה דרכו מעפולה דרך חיפה, לירושלים. בהגיעו לתחנה שליד מחנה המעצר בעתלית, הוא עוצר ומעלה נוסע בודד שחיכה לו בתחנה, נוסע קבוע בקו זה, שעולה לאותו אוטובוס, עם אותו נהג בכל יום חמישי אחר הצהרים, באותה שעה. הוא מתיישב במושב הראשון מאחורי כיסאו הגבוה של הנהג. זה מקומו הקבוע, מדי יום חמישי בשבוע.
במהלך הנסיעה הארוכה והמתישה, רוב הנוסעים כבר מנמנמים, שעת בין ערביים קרבה ובאה, אך שיחה ערה מתפתחת בין הנוסע לנהג. הם ממשיכים את השיחה בה החלו ביום חמישי שעבר. כשהחל האוטובוס לקרטע בעיקולי הכביש העולה מבאב-אל-וואד (שער הגיא), הגיחה מהספסל האחורי אישה בשנות העמידה, צעדה קדימה ובהגיעה לנהג פנתה לנוסע שישב במושב הראשון וביקשה שיתחלף עמה. היא חשה ברע בעקבות הקפיצות והטלטולים של המושב האחורי, שהיה למעשה ספסל אחד לרוחב האוטובוס כולו.
בלי אומר ודברים ובלי היסוס, קם הנוסע ופינה את מושבו לאותה אישה, ועבר לירכתי האוטובוס, אל הספסל האחורי. בינתיים החלה השמש לשקוע והאוטובוס עושה מאמצים נואשים כדי לטפס במעלה ההר בואכה משטרת אבו-גוש. משני צדי הכביש הצר נטועה חורשת אורנים סבוכה. בתוכה, בחסות החשיכה, ארב לאוטובוס מחבל ערבי ובידו רובה צלפים איטלקי. חלפו עוד שתי דקות ונשמעה ירייה אחת בודדת. הנוסעים התעוררו בבהלה ומבעד למראה הגדולה, ראה הנהג כי הנוסע – ידידו, נפצע והוא שוכב שותת דם על הספסל האחורי.
הנהג עצר בצד הכביש וחש לעזרת הפצוע. בעברו הרחוק עבד כאח בבית חולים גדול בעיר הולדתו ברומניה ומיד הבין שמצבו של הפצוע מחייב מעבר מהיר ביותר לבית החולים הסמוך.
את המכונית הראשונה שעברה במקום עצרו והפצוע הובהל לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. ניסיונות הרופאים להציל את חייו עלו בתוהו. הכדור שנורה הישר לבטנו היה כדור דומדום, בעל קוטר גדול במיוחד ובתוכו מספר רב של כדוריות מתכת המתפזרות בתוך גופו של הנפגע, מיד עם חדירת הכדור פנימה.
כמה דקות לאחר חצות, נפטר הפצוע כשהוא עדיין על שולחן הניתוחים. בחפצים המעטים שנשא עמו ושהופקדו במשרד בית החולים, היו שני זוגות משקפיים, מסרק קטן, אולר כיס מתקפל, שעון יד מוזהב, לוח שנה קטן ובו רשימות קצרות, תזכורות, תאריכים חשובים (תאריך חתונתו, יום הולדת בנו ועוד) ופריטים שונים הקשורים לעיסוקו. כל החפצים הוכנסו למעטפה חומה והועברו למחרת לאלמנתו שהתבשרה על האירוע בשעת בוקר מוקדמת על ידי אחיו של הנרצח שהיה תושב ירושלים. הוא גם העביר את הידיעה לידידו החיפני בבקשה ללכת להוריהם וליידע אף אותם. אותו ידיד לא העז ללכת ולבשר את בשורת האיוב להורים, וכך, רק לאחר כניסת השבת אזר אומץ ודחף מתחת לדלת ביתם פתק בזו הלשון: "בנכם הבכור נפצע בדרכו הביתה מהעבודה ונפטר בבית החולים".
ההורים הקשישים הוכו בהלם ורק ביום ראשון עשו את דרכם מביתם בבת-גלים לבית החולים בירושלים, לקראת צאת ההלוויה. עם רב נאסף כדי ללוותו בדרכו האחרונה, וההורים הגיעו רק לאחר שהחלו כבר ההספדים.

חלקת הקדושים
מסע ההלוויה יצא בדרכו לחלקת הקדושים, היא החלקה הצבאית של הנופלים במאורעות הדמים בהר הזיתים, בצלע הפונה לעבר הכפר עזריה וצופה אל עבר כיפת הסלע, המסגד והעיר העתיקה.
כעבור כמה שנים, נפטרה אמו, הלוא היא סבתי. טרם מותה ביקשה שיביאוה למנוחת עולמים ליד בנה, הוא אבי. לאחר מאמצים רבים הצליחו בני המשפחה למצוא מקום פנוי בסמוך לקברו והיא אכן נטמנה באותה חלקה.
כשפרצה מלחמת העצמאות נותק הר הזיתים מן העיר ירושלים ואנו בני המשפחה היינו עולים מדי שנה וצופים לעבר החלקה ממצפה אבו-תור שליד הר ציון. במשך 19 שנה, עד ששוחררה ואוחדה העיר, בזזו הערבים את מצבות הר הזיתים ואף בחלקת הקדושים שלחו ידם. לאחר איחוד העיר מיהרנו לחפש את הקברים ובקלות יחסית מצאנום. קברו של אבי נשאר כמעט שלם לחלוטין, כשמסביבו נותצו כל הקברים. לפי בקשת אמי הושאר הקבר כמעט באותו מצב בו הוא היה כאשר הוקם, וכך הוא עד עצם היום הזה.
כעבור עשרות שנים, כאשר נאספה אמי אל אבותיה, נקברה אף היא ליד בעלה, אבי, בחלקת הקדושים שבהר הזיתים, לפי בקשתה המפורשת. כששכבה על ערש דווי, קראה לי, בנה יחידה, ושיתפה אותי בלבטיה, כפי שהעלתה על הכתב בצוואתה. מחד, היא בת נס ציונה וקשורה למושבתה בכל נימי נפשה, מאידך, בנה יחידה וכל נכדיה וניניה מתגוררים בקבוצת יבנה ומעל לכל היא יקירת ירושלים ובאדמתה טמון בעלה.
לבסוף החליטה: הר הזיתים! על מצבתה חרטנו:
"בת נס ציונה
אוהבת ירושלים
נפטרה בקבוצת יבנה"

לפני שנתיים מלאו 70 שנה לנפילתו של אבי הי"ד. בנופלו, הייתי אני בין שנתיים ותשעה חודשים. ביום הזיכרון עלינו להר הזיתים, כל בני המשפחה; אני, רעייתי וילדיי, שלושת נכדיו ושתי נכדותיו וכן 22 ניניו. נוספו אליהם בני משפחה אחרים. כולנו נקבצנו להתייחד עם זכרו ועם זכר שאר בני המשפחה הקבורים בהר.
לאחר מכן ישבנו יחד וסיפרנו לדור אשר לא ידע, את סיפור חייו הקצר מאוד, אך העשיר והמרתק.
אבי היה תלמיד הגימנסיה הרצליה בוורשה. בהיותו בגיל 15 נתקל בתופעות אנטישמיות אלימות שהביאו אותו להחלטה נחרצת, לעזוב בית אמיד ומשפחה אוהבת ולעלות לעבר הבלתי נודע – לארץ ישראל. חרף התנגדותם העזה של ההורים ובתמיכתו של סבו, שהיה תלמיד-חכם, נטש הכל ועלה לארץ. כאן הצטרף לקבוצת חלוצים שיצאו לעבוד בייבוש הביצות מסביב למושבה זכרון יעקב. בו זמנית החליט לנצל את כישרונותיו במקצועות המתמטיקה והחל ללמוד את מקצוע "הנדסת הכבישים" באמצעות קורספונדנציה (התכתבות) באוניברסיטה ידועה בלונדון. סיים בהצטיינות וקיבל דיפלומה. כשהתגורר בחיפה נפגש עם "הידיד" צ'ארלס אורד וינגייט שארגן אז את פלוגות הלילה, הקומנדו של הפלמ"ח. אבי נשלח מטעם מפקדת ההגנה לעבוד בממשל הבריטי. הוא התקבל לעבודה במקצועו, במחלקה לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט, וצורף כמהנדס ראשי לפרויקט סלילת כביש ואדי מילק. רוב העבודה נעשתה בידיים והפועלים היו מאות האסירים הערבים שהיו עצורים בכלא עתלית.
לימים העלה ארצה את כל משפחתו, הורים ושלושה אחים.
כשנשא לאישה את אחת מבנות המושבה נס ציונה שעבדה כמורה בירושלים, עברו לגור בה, והוא היה יוצא לעבודתו ביום א' השכם בבוקר, וחוזר ביום חמישי לעת ערב ומצטרף לסוף השבוע לרעייתו ולבנו שזה אך נולד.
מאמצים רבים נעשו על ידי בני המשפחה להעבירו לתפקיד אחר במסגרת המחלקה לעבודות ציבוריות, אך כשאלה צלחו, הוא כבר לא היה בין החיים.
בין חפציו האחרונים שנמצאו ביום הרצח הייתה גלויה שנשלחה ביום שני של אותו שבוע מירושלים למחנה האסירים בעתלית וזה לשונה:

27.12.1937יום שני (כ'ב בטבת)

חביב יקר!
... חבל לי וצר לי על רגעי אי הנעימות שנגרמו לך...
ולו יהיה זה כופר דאגתי ופחדי לנסיעותיך בדרכים המסוכנות... קראתי היום כי מן שעות הבוקר ירו בדרך כל יום אתמול... יקר!
אל תצטער, השתדל שלא לנסוע בשעות הערב.
דרישת שלום מרמי בננו המתוק והיקר!
שלך אביגיל


















קבוצת יבנה

מובאות:

1.
הידיד לא העז ללכת ולבשר את בשורת האיוב להורים
רק לאחר כניסת השבת אזר אומץ ודחף מתחת לדלת ביתם פתק בזו הלשון:
"בנכם הבכור נפצע בדרכו הביתה מהעבודה ונפטר בבית החולים"

2.
כששכבה אמי על ערש דווי, שיתפה אותי, בנה היחיד, בלבטיה
היכן יהיה מקום קבורתה?
מחד, היא בת נס ציונה וקשורה למושבתה בכל נימי נפשה
מאידך, בנה יחידה וכל נכדיה וניניה מתגוררים בקבוצת יבנה
ומעל לכל היא יקירת ירושלים ובאדמתה טמון בעלה
לבסוף החליטה: הר הזיתים!



3.
כשנישאו אבי ואמי, עברו לגור בירושלים
אבי היה יוצא לעבודתו ביום א' השכם בבוקר, וחוזר ביום חמישי לעת ערב
מצטרף לסוף השבוע לרעייתו ולבנו שזה אך נולד
מאמצים רבים נעשו על ידי בני המשפחה להעבירו לתפקיד אחר
במסגרת המחלקה לעבודות ציבוריות
אך כשאלה צלחו, הוא כבר לא היה בין החיים
חסר רכיב