תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על שכול ודממה

21/05/2009
עמודים אייר תשס"ט (732 6
עמוד ראשון - על שכול ודממה

על שכול ודממה
גילה ו. קפלן

כשם שחיינו מתנהלים בדרכים שונות
כך ההתמודדות עם השכול


וידום אהרון
וכי מה יכול היה להגיד?
שגידלם לתפארת
שהיו מחונכים
ומלאי אמונה
שהיו מלאים ברצון
ובלהט
לעבוד את אביהם שבשמים?


בספר ויקרא, בפרשת שמיני, אנו פוגשים דרכים שונות של התמודדות עם אבדן.
אבדן קשה, לא של אחד אלא של שניים - בני אהרון הכהן נדב ואביהוא.

את נדב ואביהוא אוכלת אש ה', על אשר הקריבו אש זרה שלא צווּ להקריב.
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י')

מות בני אהרון נוחת במפתיע, על העם החוגג את היום השמיני – יום הקמת המשכן.
על יום זה, נאמר שנתעטר בעשר עטרות.
והיה זה בראש חודש ניסן, היום השמיני, והמספר שמונה, הוא מספר שמעל הטבע, והיום השמיני הוא יום בו עולים במעלה.
שבעה ימים היה משה עומד ומשמש ככהן בהקמת המשכן ובפירוקו, ושבעה ימים היו הכהנים מתקדשים והם מוכנים לבוא אל המשכן ביום השמיני, כתינוק הנכנס בברית של קדוּשה עם הקדוש ברוך הוא.
וביום זה הייתה עבודת הכהנים – חדשה ובפעם הראשונה היו מעלים קרבנות כסדרם; את החטאת, העולה, השלמים והמנחה.
ואהרון, הכהן הגדול, נושא את ידיו ומברך את העם. וכפלא, יוצאת אש ואוכלת את הקורבן המונח על המזבח וכל העם מתרונן...
ובהתרגשות הרבה לוקחים בני אהרון, נדב ואביהוא איש את מחתתו...
והנה הם מתים.

ניתן להניח כי חטא גדול חטאו בני אהרון, שהרי גדול וכבד עונשם. אך לא כך עולה מפשט הדברים, ונראה, מתוך מגוון ההסברים שמעניקים חכמים, כי גם להם קשה היה להבין. וכיוון שלא בזה הדיון לא ארחיב כאן.

* * *
לפני משה ואהרון מונחות שתי גופות.
בניו של אהרון.
רגע היו חיים, ועכשיו דוממים.
איך מגיב האב השכול? איך מגיב הדוד השכול?

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד..."
משה רואה ומדבר. רואה ומסביר. זוהי מכניקה של תגובה טבעית, הנובעת מן הרצון להבין גם את מה שאינו ניתן להבנה, מן הרצון למצוא סיבה, ובכל מקרה לראות את הטוב בתוך הרע.
משה בדבריו גם מצדיק את הדין וגם נותן נחמה.
במילים של ימינו משה אומר: "ה' לוקח אליו את הטובים ביותר"

וכיצד מגיב אהרון? "...וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
האם הייתה זו תגובה אמיצה? תגובה ראויה? שהרי נאמר כי אהרון קיבל שכר על שתיקתו. אני רואה כאן את האיפוק ביחד עם ההלם. ומה שיכול היה להתרוצץ בלבו של אהרון, אמרתי בשיר המופיע בפתיח.
במילים של ימינו היינו אומרים: "הוא בהלם, הוא עדיין לא מעכל..."

* * *
אך יום החגיגה לא תם, והמלאכה מרובה.
בני אהרון מובאים לקבורה, וכל בית ישראל יכולים לבכות על הבנים, אך לא אהרון ולא שאר בני המשפחה, הכהנים, שאינם מורשים לקרוע קריעה, אינם מורשים לצאת את המשכן ואינם מורשים להראות את אבלם: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ ... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם..."
ואהרון, בתוך העשייה הקדושה שאינה פוסקת, על מה הוא מהרהר? האם הוא מערער?
ומשה, על מה הוא חושב???

* * *
על היום הקדוש, שוררת רוח אחרת, הדברים כבר לא מסתדרים יפה כל כך, ושעיר החטאת שאמור היה להאכל נשרף.
תגובתו של משה ל"תקלה" זו היא המשך ישיר, לדרך בה הגיב על מות הבנים: שהרי הוא כבר הסביר מדוע מתו, וכבר הבין והִפְנִים. והוא נחוש להמשיך במלאכת היום הקדושה. "התקלה" מכעיסה אותו מאוד:
"וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ..."
ואומר לנו רש"י כי משה קצף על אהרון אחיו ומפני כבודו פנה אל אלעזר ואיתמר.
בתגובתו של אהרון אנו מזהים מִפנֶה. אהרון "יוצא מההלם".
אהרון, שמתחיל להכיר באסון הנורא שקרה, הוא גם אהרון שמבין היטב את תפקידו החשוב. ובכל זאת בתווך הזה הוא דורש מקום לאבלו, והוא דורש ממשה להבין.
להבין שהמצב שונה, שהדברים לא מסתדרים כפי שהיו צריכים להיות, שצריך להתחשב וצריך להסתגל ולאמץ זווית ראיה שונה:
"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' "
אומר אהרון: האם זה מה שרוצה הקב"ה, שאמשיך ואוכל החטאת כאילו כלום לא קרה?

* * *

בחודשים ניסן ואייר אנו עוברים דרך נקודות ציון של תקומת העם.
את המסע אנו מתחילים ביציאת מצרים ובחג החירות, ואנו ממשיכים ופוסעים בשבילי הזיכרון לשואה ובזיכרון לנופלים במערכות ישראל והדרך נמשכת בתרועה גדולה לעצמאותנו המתחדשת.

והדרך לא פשוטה,
ואיך נתמודד?
ואיך נמצא משמעות בכל זה?
ואנו מצדיקים את הדין או שותקים.
מתמודדים כל אחד לפי דרכו, יכולתו והבנתו.

חסר רכיב