תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קשר בל יינתק

02/02/2009
עמודים טבת תשס"ט (729) 3
קשר בל ינתק

יעל ידידיה


30 פעם חזר משה פורת (שלוחות) 'לשם', כאיש עדות
" במסע לפולין נוצר קשר ביני לבין שומעי, רובם בני נוער, אשר מביעים את רגשותיהם במכתבים נרגשים, מכתבים יקרים שכתיבתם דרשה אומץ רב"
יעל ידידיה, בשיחה עם משה על ספרו החדש "קשר בל ינתק"


לפני חדשיים, במרחק 20 שנה מספרו הראשון של משה פורת, חבר קיבוץ שלוחות, "באמונה, בחסד וברחמים", יצא לאור ספרו השני – "קשר בל ינתק – מכתבים אל סבא משה". משה, ששרד את מצעד המוות למאוטהאוזן, היה איש עדות בכמעט 30 מסעות לפולין. הספר הוא מסמך ייחודי הכונס עשרות מכתבים שנשלחו למשה על ידי בני נוער שיצאו עמו למחנות המוות בפולין. המכתבים מגוללים את רגשותיהם, חוויותיהם והתובנות שעלו אצלם בעקבות המסע. מסמך נדיר.

"משה פורת היקר,
לכל אדם יש מספר קטן של אנשים שמהם לקח משהו חשוב באמת בחיים, אדם שאותו לא ישכח לעולם. אז רציתי לומר לך, משה: אתה אחד מהאנשים האלה. ממך אקח את הכוחות להתמודד מול המצבים הקשים בהם לבטח אתקל מתישהו בחיי.
היה לי העונג להכיר אותך – אדם חזק ברוחו, אדם אציל, שעל אף הקושי והסבל הרב בעבר, עומד היום עם ראש מורם ומעביר מעט ממה שעבר לדורות הבאים על מנת שלא נשכח מול מה עמד העם היהודי.
לכן היום, כאשר יהיה לי קושי כלשהו, אזכר בך ואז אקבל את הכוח לעבור קושי זה.
כבוד הוא לי שזכיתי להיות אתך במסע זה וללמוד דברים רבים על השואה, על ערכים חשובים ועל החיים בכלל. תודה רבה על הכל".

זהו מכתב ששלח לאחרונה סטודנט מאוניברסיטת בן-גוריון, שיצא במשלחת מאורגנת של סטודנטים מטעם האוניברסיטה לסיור באושוויץ, כאשר איש העדות המלווה את המשלחת היה משה פורת.
בחרנו לפתוח את הכתבה דווקא במכתב זה משום שאין הוא נכלל בספר המיוחד שיצא זה עתה לאור, בו מכונסים עשרות מכתבים שנשלחו למשה על ידי בני נוער שיצאו עמו לסיור במחנות המוות בפולין.
למעשה, בביתו שבקיבוץ שלוחות שוכנים כבוד מאות רבות של מכתבים מסודרים ומכונסים בקלסרים, ולמרביתם של המכתבים אף מצורף מכתב תשובה שמשה כתב ושלח.
מדוע ראה משה צורך לכנס מכתבים אלו ולהוציאם בספר? על כך בהמשך.
לפני כן, כמה מילים על משה ודרכו אל הנושא.

בר מצווה ב'אומשלאג-פלאץ'
משה פורת (פריש) נולד ב-1931 בעיר האידונאנאש בצפון מזרחה של הונגריה.
בקיץ 1944, חודשים אחדים לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה וסגירתם של היהודים בגטאות, "חגג" משה את בר-המצווה שלו במרתף בית חרושת ללבנים בדברצן, מקום ששימש כ"אומשלאג-פלאץ" (כיכר השילוחים), כתחנת ריכוז של היהודים טרם שליחתם לאושוויץ. בשל צירוף מקרים הגיע משה עם אמו ואחיו למחנה עבודה בווינה, ומשם במצעד המוות למאוטהאוזן. חמישים מבני משפחתו נספו במחנות עבודות כפייה ובמחנות השמדה, 36 מהם בבירקנאו-אושוויץ, בהם: אביו, אמו ואחיו הבכור.
משה השתחרר ממאוטהאוזן בהיותו בן 14, אך רק בגיל 17, לאחר תלאות רבות, עלה ארצה, שימש בתפקידים שונים בתנועת בני-עקיבא ובקיבוץ, הקים משפחה, למד עבודה סוציאלית, עבד במועצה האזורית כמנהל שירותי הרווחה ובענפי המשק השונים בקיבוצו. במשך שנים רבות, למעשה במשך 40 שנה – שתק לגבי עברו. הייתה זו התכחשות עצמית. הוא מעיד על עצמו שאפילו טקסי יום השואה הותירו אותו אדיש וקר.
"מחקתי את זהותי. רציתי להיות צבר ככל הצברים. הייתי סגור ונצור לגבי מה שעבר עליי בשואה. הפסקתי אפילו לחלום...", אומר משה ומסביר: "הציקה לי בעיקר המחשבה על ההתנהגות שלנו, של יהודי נאנאש ושל מיליוני יהודים אחרים: כצאן לטבח הובלנו, ללא כל ניסיון התנגדות! איך קרה דבר כזה, שאלתי את עצמי, שאלפים, רבבות, מיליונים נתנו להוביל עצמם לטבח בידי קומץ קטן של רשעי-אדם? הובלנו לטבח, לגיהינום, לתאי הגזים, למשרפות, להשמדה טוטלית! ההשמדה עברה ללא התנגדות מצד רבבות רבבות אנשים – גברים, נשים וילדים. ועל כך לא יכולתי לסלוח לעצמי. כאילו אני, ילד בן שלש-עשרה שנקלע לתהומות השואה – כאילו אני הייתי אשם...".

איך קרה שלאחר ארבעים שנה נפתחת, דיברת ואף כתבת ספר?
משה: "לפני 25 שנה פנתה אלי נילי בן-ארי מטירת-צבי, אותה אני מכיר מאז הייתה חניכת בני-עקיבא בקיבוץ שלוחות, וביקשה שאבוא לשוחח עם התלמידים הבוגרים בשק"ד על השואה לקראת י' בטבת, יום הקדיש הכללי. נילי מנהלת, מארגנת ומדריכה קבועה בנושא בשק"ד מזה שנים רבות.
בתחילה סירבתי, אולם לאחר ויכוח מר הסכמתי. באתי, דיברתי (לא זוכר מה ואיך) וחזרתי לשגרה. הדבר נשנה גם שנה לאחר מכן. סיפרתי כאילו אין הדבר נוגע לי. רק בשנה השלישית, לא ברור לי מדוע, השלתי לפתע את כל בגדי והייתי שוב ילד בן 13. בגוף ראשון גוללתי את סיפורי. התלמידים היו בהלם. דממה מוחלטת השתררה בכיתה. ואני? אני הרגשתי בפעם הראשונה את גודל המעשה שעשיתי, את חשיבותו ואת השפעתו על בני הנוער. והשאר – היסטוריה".

מאז, בימים שבין כ"ז בניסן (יום השואה והגבורה) וי' בטבת ( יום הקדיש הכללי) משה בדרכים. עובר ממקום למקום, משוחח עם אנשים: בני נוער, חיילי צה"ל, סטודנטים, מבוגרים, מכוני מחקר ועוד. מאז, במשך 14 שנה, הוא יוצא עם משלחות כמלווה-עד ומספר את סיפורו האישי וכן הספיק לכתוב שני ספרים.
הספר הראשון, "באמונה, בחסד וברחמים – במצעד המוות למאוטהאוזן", יצא ב-1987. 90 אחוזים ממנו נכתבו במשך שבועיים. למעשה, זהו ספר אוטוביוגרפי על רקע העיירה ויהדות הונגריה וסיפורו האישי של מוישה'לה, ש"חגג" את בר-המצווה שלו שם.
"השנה: 21 ביוני 1944. המקום: בית-חרושת ללבנים, גטו דברצן. מסביב, על-פני השדה, שרועים מקובצים רבבות יהודים: שישים אלף ואולי שבעים אלף. רק יומיים לפני-כן גורשנו מעירנו.
אני מתעורר. מישהו נגע בכתפי וטלטלני רכות. נותקתי מהחלומות והנה אני רואה את דודי, פעטאר זיסמאן, אחי אמי, גוחן מעלי, והוא לוחש לי בקול עדין אך נחוש: "מוישה'לה, האם אתה יודע שהיום יום הבר-מצווה שלך? האם אתה מוכן להניח היום תפילין ולהתפלל?.."
בספרו מתאר משה, כיצד כמו במבצע צבאי, סודי ומסוכן הוא מתגנב עם דודו למשרפת הלבנים, ושם במרתף האפל הוא מניח לראשונה בחייו תפילין, זאת למרות שיומיים קודם לכן נמסרה הודעת מפקד המחנה האוסרת אחזקת כלי פולחן, ספרי תורה וגידול זקן ופאות: "כל העובר על הוראה זו, אחת דתו – 75 מלקות ברבים!".
בהמשך מספר משה על תשעה וחצי חודשי עבודות כפייה,על מצעד המוות לאורך 200 קילומטרים בו השתתף ועל שהותו במחנה הריכוז מאוטהאוזן והצלתו שלו, אך לא של רוב בני משפחתו.
לספר שהודפס באלפי עותקים, יצאה לאחרונה מהדורה רביעית.

קשר אל הדור הצעיר
הספר השני, "קשר בל ינתק – מכתבים אל סבא משה", יצא לאחרונה בעריכת שאול מייזליש. על נסיבות כתיבתו מספר משה: "כ-30 פעם יצאתי עם משלחות לשם, כשאני מספר את סיפורי האישי והמשפחתי. במסע לפולין ובליווי נוצר קשר ביני לבין שומעי, רובם בני נוער. חלקם שלחו לי במשך השנים מכתבים נרגשים בהם הם מביעים את רגשותיהם, חוויותיהם, דעותיהם, לרבות חשיבותו הרבה של לימוד נושא השואה תוך כדי המסע בפולין.
הרבה מחשבה ומאמץ אמיתי, זך וטהור, הושקעו במכתבים אלו, מכתבים יקרים שכתיבתם דרשה אומץ רב, מחשבות ורעיונות שבקעו ממעמקי הנשמה הטהורה של כל אחד מהכותבים.
עבורי, מכתבים אלו הם תשובה אמתית, מקורית, זכה וטהורה לצורך ולנחיצות במפעל אדירים זה של יציאה ל'שם', אל אותה ארץ ארורה ומקוללת, ספוגה דמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הקדושים. בדם לבנו ניסינו ללמוד, לראות ולחוות 'את אשר עשה לך עמלק' ההיטלראי".
בספר מבחר ממכתבי הצעירים, מסווגים על פי שערים לפי הנושא הבולט שבהם, כגון: לאומיות וגאווה; סגירת מעגל – התחברות לעבר; על העברת הלפיד לדורות הבאים; מסע לפולין והקשר לסבים/לסבתות - החיבור בין דור שלישי לראשון.
העורך, שאול מייזליש, מציין בפתיחה לספר כי "השימוש שנעשה לעיתים בכתיבה בשפת הדיבור הפשוטה והבלתי אמצעית משקף אולי נכון יותר את בני הנוער וכנות כתיבתם, ואולי אף מבטא בעצמה רבה יותר את חוויית הרגע, עומק הרגש או להט התגובה".

במבוא לספר כותב משה לידידיו הצעירים, להם הוא קורא "נכדיי" ולהם הוא מקדיש את הספר:
"ידידיי הצעירים, שמרו נא על הלפיד שהבטחתם ליטול לידכם כדי להעביר את המסר ש'רכשתם' ביגע ובדמע בימי המסע בעמק הבכא אשר ברחבי פולין".

חסר רכיב