תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

סיפורים שלא

02/02/2009
עמודים טבת תשס"ט (729) 3
סיפורים שלא סיפרו לנו
עמוד ראשון

אבנר הס

"איך יודע ילד, שמגיל כה צעיר לא גדל במשפחה, כיצד להקים לעצמו משפחה בארץ חדשה?"
אבנר הס, בן 'הדור השני' על קשר שתיקה שנפרם בקצותיו


לומדים מחשב, מדברים על העבר
שנים ניקרה בי השאלה – "מה אני יודע על עברו של אבי?". אבי, מנחם הס, עזב את ביתו בגרמניה בגיל 14 ומאז לא זכה לראות את הוריו שנרצחו על ידי הנאצים וגם קורותיהם עד לסופם המר נשאר עלום במידה רבה. כל השנים תהיתי מה מרגיש ילד שניתק באחת מביתו, מהוריו, מסביבתו המוכרת? איך יודע ילד, שמגיל כה צעיר לא גדל במשפחה, כיצד להקים לעצמו משפחה בארץ חדשה? עד כמה מבט עיניו המשקיף קדימה לעתיד שהוא בונה, מסתיר את מחשבותיו על חוויות העבר הקשות?
לפני שנים ספורות נרתמה אחת מהחברות האכפתניקיות של שדה אליהו לרעיון שעיקרו קירוב אוכלוסיית הוותיקים למחשב, על מנת לאפשר להם שימוש, ולו גם חלקי, במדיה החדשה: לכתוב, לשוטט באינטרנט ולשחק. התבקשתי לסייע במשימה והתחלתי בפגישות חד שבועיות עם שני חברים ותיקים בגילאי הוריי.
בפגישות הראשונות הוקדש מירב הזמן להיכרות עם האינטרנט וחיפוש חומר מעניין לקריאה. לאחר ההתפעלות הראשונית מיכולות האינטרנט, התחלתי לתחקר אותם על עברם, ובהסכמתם גם לכתוב את הדברים. העבודה אתם הייתה לי כשליחות, אך במקביל ואולי ביתר שאת, התעורר בי הצורך להשלים את שהחסרתי מעברו של אבי שנפטר שנים ספורות לפני כן מבלי שחלק אתנו את עברו. חלקי סיפורים ליוו אותנו, ילדיו, במהלך חיינו הצעירים. הסתלקותו הפתאומית המריצה אותי לברר מה עבר על ההורים והמשפחה שהשאיר הילד בן ה-14 עם יציאתו להכשרה בשבדיה. מהתחקות אחר מסמכים שמצאתי גיליתי שאבא שלי מעולם לא פסק מלברר מה עלה בגורלם של הוריו ושאר בני משפחתו שנשארו בגרמניה ונספו בשואה אך, אותנו, ילדיו לא שיתף - כפי שנהגו רבים מבני דורו. אולי חלקנו, מבני הדור השני, לא התעניינו מספיק כדי להביא את הורינו לחשוף בפנינו סיפורים ורגשות מהימים האפלים של ילדותם, וכך קרה שסיפורם האישי לא נראה להם מיוחד במידה שתצדיק את חשיפתו. אולי הוא רק "עוד סיפור" מיני אלפי סיפורים דומים שרק הדמויות בו משתנות.
בדיעבד נראה לי, שהעניין שמצאתי בעברם של שני הוותיקים, תלמידי למחשב, היה הכנה לתהליך שנכנסתי לתוכו בחודשים האחרונים - חיפוש אחר מקורות מידע נוספים שישפכו אור על נתיב ייסוריהם של הורי אבי שנספו בגטו מינסק, לשם נשלחו על ידי הצוררים, ושעדויות חיות על גורלם כנראה לא נשארו.
הישיבה שעות לצד שני ותיקים אלו חיזקה בי את ההרגשה שהמשותף לרבים מבני הדור הזה היא ההתמודדות עם הדילמה החוזרת על עצמה: מצד אחד רצו לספר, ומצד שני לא חשבו שסיפור עברם יעניין את הדורות הבאים ואולי אפילו לא את בני משפחותיהם; אולי גם לא רצו להכביד.

להשאיר את העבר מאחור
בילדותי, בהתקרב תאריך יום השנה לליל הבדולח (9 בנובמבר), ואחר כך עשירי בטבת, עלה בבית ההורים רף הזיכרונות, אך לא מעבר לזה. אני חושב היום שהשגרה הקלה על אבי להמשיך במסלול חייו בלי "רעשים" מיותרים (במיוחד כשאין דרך לשנות את העובדות).
באחד המפגשים הבהיר לי אחד הוותיקים שאתו עבדתי, כי הסוגיה האם להמשיך לחיות עם נטל העבר או לנסות שלא להתעסק בעבר ולהמשיך הלאה העסיקה אותו מאוד. הוא עצמו קיבל החלטה להשאיר את העבר מאחור והוסיף שהוא מכיר אנשים שלא הצליחו להתנתק מהעבר וכל חייהם לוו בגעגועים וברגשות אשמה שמא לא פעלו מספיק להצלת בני משפחתם.
בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי, מתייחד עם ישראל עם הנספים בשואה ומעלה על נס סיפורי גבורה של אנשים ששרדו את התופת בדרכים לא דרכים, הזדקפו והקימו יחד מדינה עצמאית שנדרשת גם בימים אלה להתמודד עם עמלקים מודרניים ולהשמידם. העיסוק בעברם של הוותיקים חיזק את הערכתי אליהם על הדרך שכל אחד מהם בחר לנהל את חייו על אף משקעי העבר בתנאי התחלה "לא משהו", כשמבחן התוצאה הוא שיש במה להתגאות.


שדה אליהו

כיתוב לתמונה:
"להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה"
מנחם הס בציור של בנו אבנר על הסילו בשדה אליהו
חסר רכיב