תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שמחת בית השואבה

24/12/2008
עמודים כסלו תשס"ט (728) 2
דואר נע: שמחת בית השואבה
דואר נע
עוד משהו על שמחת בית השואבה ביבנה

בגיליון אלול הופיע מאמרו של נחום ברוכי "התחדשות דתית – שמחת בית השואבה בקבוצת יבנה", ובו תיאור הניסיונות שנעשו בקבוצת יבנה, בעידודם של מוסדות הקבה"ד, "לייצר" מעין חג משלנו. בקשר לנושא זה, רצוני לצרף עוד ציטוטים מהתכתבות שפורסמה בעלון הפנימי "ידיעות יבנה" אחרי החגיגות שהתקיימו בסוכות תשי"ט, במסגרת אירועי העשור למדינה. התכתבות זו הופיעה תחת הכותרת "בין מדריכי הנוער", וממנה ניתן ללמוד רבות על הציפיות הרבות שנתלו במסרים שמועברים דרך האירוע הזה. מדריך צעיר בשם יואל דרום, שעל פי דבריו איננו מהמגזר הדתי, פונה לעמיתו משה (שם המשפחה אינו מצוין, אך נראה כי מדובר במשה כהן – הוא מופ), והוא זוכה לתשובה, לא ממשה אלא מצוריאל אדמנית. יש עניין רב לקרוא את הדברים שכתב אז צוריאל, שמהם ניתן לשאוב עוד משהו מהגותו, המשלבת גישה מציאותית מחד, עם שאיפה כלפי מעלה, אל האידיאות הגבוהות ביותר, מאידך.
יואל דרום מביע אכזבה גדולה מהאירוע. האכזבה נובעת מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן נוגעת לתכנים של ההצגה "פעמי רגלים". ההצגה, שנכתבה על ידי יצחק אשר, תיארה את העלייה לרגל בימי הבית, תוך שימוש בספרות המדרש, בעיבוד אמנותי. וכך הוא כותב: "...הקצף יצא על סיום ההצגה... לא הבנו את כל דברי הזקן לפני השער (הוא היה רחוק מידי מן המיקרופון) – אך ברור היה שהוא כהן או נציג הכהונה הגדולה. ברור גם שרוב עולי הרגל אנשים פשוטים הם: איכרים, רועים, בעלי מלאכה, בקיצור אנשים החיים על יגיע כפיהם. לא הייתי מעלה על הדעת שחבר קיבוץ יכתוב מחזה בו נציג הכוהנים נועל את השערים בפני פשוטי העם ומכריח אותם לחזור כי "הם חוטאים", וכי מי ראוי אם לא הם"? עד כאן דבריו.
מכתבו של צוריאל נפתח בהתנצלות על שהמכתב עבר מיד ליד, ובהכרת תודה. "עשית מעשה רב במכתבך. כי הכרחת גם אותנו, יחד עימך, לחשוב במקצת על מה שעשינו ומה שרצינו". בהמשך הוא מאשר את העובדה שהמחזה אכן נושא משמעות סמלית אקטואלית. והמשמעות, אליבא דצוריאל, מורכבת יותר ממה שסבר דרום. הזקן שעצר את עולי הרגל מלהיכנס אינו מייצג כהונה, אלא נבואה. (דוגמת ירמיהו). ומדוע נדחים אותם איכרים פשוטים?
אצטט קטעים מדבריו:
"'פעמי רגלים' אינם אלא פן אחד של מצווה אחת מסוימת. יצחק אשר הבין אותה כביטוי סמלי של שאיפת הנצח של האדם להגיע אל הקודש. שאיפה זו – אלף אלפי מחיצות מתקוממות בדרכה, והקרוב אל השכינה ידע להתגבר על רבות מהן, וחש באלו הנשארות ביתר שאת..."
כאן עוקץ צוריאל את אלה השוללים אמונה תמימה מידי בא-ל ונצמדים לאי-רציונאליות, ובו בזמן אוחזים באמונה פנטית במרקסיזם, ולא אכנס לדברים אלה.
בהמשך הוא מסביר:
"עצמאותנו המדינית, מדינת ישראל זו, היא היא המקדש המיוחל! מאות של דורות ראו בה את הגשמת כל חלומותיהם, תפילותיהם, תקוותיהם המשיחיות. באמונה תמימה במדינה מסרו את נפשם על קידוש השם, תלאות שאין לתארם סבלנו עבורה, וגם נסים ונפלאות אין-ספור קרו לנו בדרך אליה – עד שדורנו זכה להגיע עדיה. עדיה - לא אל תוכה. כי מצאנו שערים סגורים לפנינו. הוי, כמה שערים מצאנו!...
ותשובה כפולה ניתנת לנו ב"פעמי רגלים" על אכזבותינו. האחת: גם משה רבנו לא זכה להיכנס לארץ היעודה, ולא דוד המלך לבנות את בית הבחירה. גם בנו דבקה מטומאת הגויים אשר בקרבתם גדלנו. לא היטהרנו מדם רב אשר שפכנו... בזירה האנושית–היסטורית קנינו לנו מולדת גם במחיר נישול המוני ערבים מאדמתם ונחלת אבותיהם, גם בהריגת עם רב...לא תמיד מתוך הכרח גמור מבחינה צבאית... מי אינו יודע זאת?... שילמנו גם את המחיר הזה בשביל להגיע לדרגת משיחיות חלקית זאת. ומאשמתנו זאת לא היטהרנו. והשניה: עצם השאיפה אל הקודש – שכרה רב. נמשיך להיטהר לפי דרכנו: בתשובה, בתפילה ובצדקה..."
(ידיעות יבנה ג' חשוון תשי"ט)
נוסיף עוד ונספר שיואל דרום הוא חבר קיבוץ כפר מנחם, פעיל בתנועה הקיבוצית בעבר, ובהווה הוא משתתף קבוע ופעיל בלימודים במרכז הרצוג.

יסכה כוכבא

הערת העורכת: משיקולי עריכה, קוצץ החלק העוסק בנושא ההצגה מכתבתו של נחום. וכנראה שחסר ובאה יסכה להשלים את התמונה.



חסר רכיב