תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הציומות ע"פ הראי"ה קוק

24/12/2008
עמודים כסלו תשס"ט (728) 2
הגישה הלאומית מול הגישה העולמית


כותרת משנה: הציונות על פי הראי"ה קוק
יואב איתן

קשה לדמיין את הצלחת המפעל הציוני
ללא תמיכתו הרעיונית וההלכתית של הראי"ה קוק
חיזוק לגישתו הרעיונית מביא הרב תוך בירור הלכות הדלקת נרות חנוכה

הקדמה
חיזוק מרשים לגישתו הרעיונית, מביא הרב אברהם יצחק הכהן קוק תוך כדי בירור הרקע הרעיוני למחלוקת הידועה שבין בית שמאי ובית הלל בנוגע למצוות הדלקת נר חנוכה:
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו.
והמהדרין - נר לכל אחד ואחד.
והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך.
וכך הסבירו אמוראים את מחלוקת התנאים (בבלי שבת כד ע"ב): עבור בית שמאי, מסמל מספר הנרות את הימים שנותרו לחג והם מתמעטים והולכים, (כדוגמת קרבן הפרים חג הסוכות בו בכל יום מקריבים פר אחד פחות) עבור בית הלל מסמל מספר הנרות את ימי החג שזכינו לחגוג ומספרם הולך ועולה; אנו מוסיפים בכל יום נר אחד מכיוון ש"מעלין בקודש ואין מורידין".

שורש המחלוקת – תכלית התורה
על פי הרוב, שנאת היוונים את התרבות היהודית, היא הסיבה לגזירות הקשות שגזרו על עם ישראל. במיוחד קינאו היוונים בערכי הבית היהודי הנשענים על מידות הטהרה והצניעות ואשר כנגדם העמידה תרבות יוון את "עליצות החיים והנאותיו הגופניות והדמיוניות" של האדם. כאשר ניצחו המכבים את היוונים קבעו רבותינו את "מצות חנוכה נר איש וביתו". אור הנר מציין את עוצמת הבית היהודי שגברה על הגישה היוונית.
"והמהדרין - נר לכל אחד ואחד" – ההידור שנוסף בשלב השני נעשה על יד "אנשי מעלה" אשר אצלם "ההוד והתפארת ואורה של תורה ניכרים בחיי היחיד כפי שבלטה הקדושה מהמשפחה היהודית בעת ניצחון החשמונאים."
"המהדרין מן המהדרין" רצו לציין גם את ההבדל שבין כל יום מימי החנוכה - ובכך חלקו בית שמאי ובית הלל.
הרב מסביר כי בבסיס מחלוקת זו עומדת השקפתם של בית הלל ובית שמאי על תכלית התורה.
על פי השקפת בית שמאי, תכלית התורה ונתינתה לישראל היא בהשפעתה על כלל האנושות כפי שניסח יהושע בן נון - "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך" (תפילת "עלינו לשבח"). ככל שתגבר השפעת התורה וערכיה על כל "ברואי בצלם אלקים" הם "יתקרבו לתכונת חיי התורה". בתהליך עולמי זה "ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים, ילכו הלוך והתמעט" וכסמל לתהליך כלל אנושי זה פסקו בית שמאי "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך".
תהליך ההתקדמות והעצמת הטוב בתוך עם ישראל חשוב יותר מההשפעה על עמי העולם "שהחיים היותר גבוהים שהיא עומק כוונת התורה, אינה רק בשביל להיות כלי שימוש לעולם כולו, כי אם מצד עצמם נעלה סגולתם של ישראל על כל". המאמץ להעלאת סגולתם של ישראל היא "התכלית האחרונה... מפני שטובתן של ישראל עתידה להביא טובה להאנושיות כולה".
מוסיף הרב ומבאר כי את התקדמות עם ישראל אין למדוד בהשוואת כל דור לדור שקדם לו מכיוון ש"לפי המראה החיצוני הדורות בישראל הולכים ודלים". ההסתכלות הנכונה על הסגולה הפנימית שבכלל ישראל מושגת כאשר "היא סוקרת בסקירה אחת את כל הדורות מראש ועד סוף, וכל דור המחזיק בברית ה'... הוא מוסיף יתרון על הסגולה הכללית של אומה נפלאה כזאת". כסמל להצטברות זו של סגולת עם ישראל מדור לדור "כפי הקניין שיקנה כל דור וימסרהו לאוצר הכללי" פסקו בית הלל "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך ".

השתקפות המחלוקת בחיי המעשה
למחלוקת זו שבין בית שמאי ובית הלל על תכלית התורה, השלכות על הגישה הלאומית של בית הלל מול הגישה האוניברסלית של בית שמאי. המחלוקת מתבטאת בהבנת חשיבות ציר הזמן.
בגישת בית שמאי, מגמת התורה נקבעת רק מצד האמונה וללא כל צד גשמי ארצי, והתכלית מכוונת אל העתיד בלבד, בו תוכר חשיבות התורה בכל האנושות. העבר, לפיכך, אינו כי אם "גילוי דעת אל העתיד". על פי גישה זו "רק מגמת התורה והיראה הנובעת מאמונה טהורה, ראוי להימסר לעם ה' כולו ליסוד תכליתי... ולא נשאר לו (לאדם – י.א) כי אם היסוד האמוני בלא כל סיוע של דבר מורגש (רגשי – י.א) כמו לדוגמה ארץ או לאום."
מתוך גישה זו עולה כי עבור בית שמאי, הדלקת נרות חנוכה מכוונת אל העתיד כאשר העמים כולם יכירו במלכות הקב"ה ואז ההבדלים שבין הלאומים יצטמצמו בהשראת התורה. תהליך עולמי זה נרמז גם בקרבנות פרי חג הסוכות המכוונים כנגד שבעים אומות העולם.
בהתקדמות התהליך של הכרת העמים במלכות הקב"ה, יישארו בין האומות "רק ההבדלים היותר טבעיים המביאים לעולם טובה" ולכן פסקו בית שמאי "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך".
בית הלל מבינים כי לאדם יש גם נטיית לב ברורה "לעצמו של האדם" ולחייו, ועל נטייה חשובה זו מתבססת אהבת המשפחה וההורים והיא בנויה על העבר. על פי בית הלל, "העבר הוא שמטביע את חותמו על האומה לקיים בה את הרגש הטבעי הזה... מפני שעומקו בנוי על האמת היותר טהורה". כיוון שלדעת בית הלל "הסגולה הישראלית היא העיקרית, ומציאותה היא המטרה היותר עליונה אפילו מעליונותה של המטרה הכללית של ההארה על כל המין האנושי" לכן "ראוי לשום (לשים אותה – י.א) לתעודה תכליתית של חפץ ה' בעולמו 'ישראל אשר בך אתפאר'" (ישעיה מט, 3).
על פי בית הלל, "יש בתכלית הלאומית יסוד תורי (מן התורה – י.א)" והיא מתאימה להיות היסוד הלאומי הישראלי. הרב מדגיש כי את ה"תכלית הלאומית" הקיימת בתורה יש להבדיל מ"רעיון לאומיות פשוטה... לפי המילה המורגלת מהמון רב".
כנגד הבנתם כי "החפץ היותר נעלה היא הסגולה האיכותית" של עם ישראל פסקו בית הלל כי בחנוכה "מעלין בקודש ואין מורידין" ואת הנרות יש להדליק "יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" כנגד הצטברות סגולת עם ישראל מדור לדור.

סיכום
הראי"ה קוק כתב את דבריו אלו בספרו "עין אי"ה" (שבת פרק שני, ז – מצות חנוכה). הסבריו מבארים היטב את תמיכתו במפעל העצום של שיבת עם ישראל לארצו בעזרת הציונות. במבט כלל יהודי מעמיק, קשה לדמיין את הצלחת המפעל הציוני, ללא תמיכתו הרעיונית וההלכתית של הרב.
את דבריו הוא מסכם כדרכו בזהירות ובענווה באומרו כי על מחלוקת זו של בית הלל ובית שמאי נאמר "אלו ואלו דברי אלקים חיים", וזאת למרות שידע כי רבותינו כבר קבעו "הלכה כבית הלל".

קבוצת יבנה



מובאות:
בבסיס המחלוקת על סדר הדלקת הנרות
עומדת השקפתם של בית הלל ובית שמאי
על תכלית התורה

בית שמאי סברו כי בהתקדמות התהליך של הכרת העמים במלכות הקב"ה
יישארו בין האומות "רק ההבדלים היותר טבעיים המביאים לעולם טובה"
ולכן פסקו בית שמאי "יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך"

בית הלל סברו כי כי "מעלין בקודש ואין מורידין"
"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"
כנגד הצטברות סגולת עם ישראל מדור לדור




חסר רכיב