תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

איש אל אחוזתו

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו

על השוויון המדומה שבשמיטת הקרקעות
עו"ד שלומית רביצקי טור-פז

לו היינו נעצרים בכל 50 שנה ומסיגים לאחור את כל ההישגים, השינויים והמעברים החברתיים שנצברו באותן שנים, ומחזירים כל אחד למקומו הקודם, הקבוע, הראשוני,
האם היינו יכולים להתקדם?
שלומית טור פז מהרהרת ומערערת על מטרת היובל ועל הדרכים להשגתה

אנו עומדים בשלהי שנת השמיטה, שלוותה בדיונים הלכתיים ופוליטיים על היתר המכירה, על כּשרותו ועל השלכותיו; לצדה של עשייה חברתית חשובה, שעוטרת עצמה בכתר השמיטה. ואכן, השמיטה והיובל מעמידים בפני היהודי אתגרים מוסריים משמעותיים, ומבקשים לחנכו למידות טובות, לצדק חלוקתי, לזכויות חברתיות ולארעיות החיים והרכוש - "כִּי לִי הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה 23).

חלון הזדמנויות לשוויון
על רקע זה, אני מבקשת לשאול - האמנם?
האמנם, מנקודת מבטן של הקבוצות המוחלשות בחברה, מבשרים השמיטה והיובל בשורה גדולה? או שמא מדובר בקביעה, אשר באופן הפשטני שבו היא מפורשת בדרך-כלל, מביאה דווקא לעוול חברתי, לחוסר שוויון ולהסגה לאחור של הישגים בני יובל שנים.
שמיטת הקרקעות היא אחד ממרכיביו המרכזיים של היובל, המופיע אחת ל-50 שנה, לאחר 7 שנות שמיטה, ככתוב בפרשת 'בהר': "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה 10). בנוסף, נקבעים ביובל גם איסורי עבודת האדמה בדומה לשנת שמיטה, וכן שחרורם של עבדים עבריים.
על פניו, מדובר באקט המבקש להחזיר את שוויון ההזדמנויות אל המציאות. אחת ל- 50 שנה, נשכחות כל הפעולות הכלכליות שנעשו ומתבטלות מן העולם; המעמדות נמחקים, העשיר כעני. כל משפחה חוזרת אל אחוזתה הראשונה, מימי יהושע בן נון, ושבה ומקבלת הזדמנות להתחיל מחדש, מנקודת פתיחה זהה. החיבור בין אדם לרכוש, אומרת התורה, אינו פונקציה של ההישגים שהשיג במהלך יובל השנים הללו, אלא הוא שורשי ועמוק יותר – כל אחד ונחלתו, כל משפחה וחלקתה, בהתאם לחלוקה ראשונית שוויונית, שהיא פונקציה של הרצון הא-לוהי – "כי לי הארץ".
קיום היובל יוצר לכאורה אי-צדק כלפי אדם שרכש שדה ושילם תמורתו כסף מלא, אולם זהו מחיר קטן לעומת המסר החינוכי החשוב שימנע גזל וחמדנות (בעל ספר החינוך), ויחזיר את האומה לחיבור רוחני ולא חומרני, שיש בו קרבת ה', סליחה ותשובה (הרב קוק, שבת הארץ). מה גם שהשוק מתאים עצמו למצב זה, ולא הרי מחירו של שדה בשנה הראשונה לאחר היובל כמחירו בשנת ה-47 לאותו היובל (בדומה לחכירה ממנהל מקרקעי ישראל היום, ומחירן של דירות לא מהוונות שמועד תום חכירתן מתקרב...).


שוויון בתנועה
אולם, מנגד אבקש לטעון כי בהחזרת המצב לאחור, בהשבת 'עטרה ליושנה', יש חסרון גדול ויצירה מחודשת של אי-שוויון גדול מן הראשון. השנים והמחקרים לימדו אותנו שאחד מן הכלים החשובים ביצירתו של שוויון הזדמנויות הוא הכלי של "מוֹבִּילִיוּת (=נִיעוּת) חברתית", ובעקבותיה גם מוביליות כלכלית. חברה מעמדית, כמו החברה הפיאודלית של ימי הביניים לדוגמא, לא אפשרה מוביליות. לא ניתן היה לעבור בה ממעמד אחד למשנהו. גם אדם מוכשר מאד, משכיל ביותר, רב הישגים ופעלים, לא יכול היה לנוע מן המקום החברתי שלתוכו נולד. החברה המודרנית הביאה עמה את היכולת לנוע, באופן חלקי לפחות, בין המעמדות החברתיים והכלכליים. חינוך ציבורי ברמה גבוהה, פיתוחם של מקצועות חדשים המופעלים בטכנולוגיות מתקדמות (שיש צורך ללמוד ולא רק לרשת), פתיחת מקומות תעסוקה מגוונים, בחירת עובדים לפי כישורים והישגים קודמים – כל אלה מגבירים את המוביליות החברתית בחברה, ולפיכך – גם את שוויון ההזדמנויות בה. לו היו נעצרים בכל 50 שנה ומסיגים לאחור את כל ההישגים שנצברו באותן שנים, את כל השינויים והמעברים החברתיים, את כל השערים שנפתחו בפני אוכלוסיות מגוונות, ומחזירים כל אחד למקומו הקודם, הקבוע, הראשוני – לעולם לא ניתן היה להתקדם.

יאמר האומר: והרי שנת היובל מדברת על השבה לאחור למצב שוויוני, המאפשר באמת ובתמים דף חלק ונקי ושוויון של ממש. והרי היתה זו חלוקה א-לוהית, באמצעות יהושע בן נון. לכל השבטים (כמעט) היתה נחלה, ולא היו חסרי-כל בקרב הארץ. אך לזאת אומר: אין דבר כזה חלוקה שוויונית! וכי מצב שטחי המרעה בנחלה אחת היה דומה לנחלה אחרת? וכי הנדל"ן במקום אחד לא עלה באותן 50 שנה רק בחלק מן המקומות וירד באחרים? (סבא שלי ז"ל קנה בעודו בפולניה, כאקט ציוני, אדמות בטול כרם. סבא של אחר קנה באותו סכום בשייח' מוניס. והנה, כאן ממוקמים בתים פשוטים בתוך אוכלוסיה עויינת וכאן נבנתה שכונת יוקרה בצפון תל-אביב...).
וכי לא היו נחלות קרובות יותר מאחרות למקורות מים? רחוקות יותר מאויבים? כאלה שרק בשטחן עברו דרכים מרכזיות לסוחרים מעמי האזור?

מחיקת זכויות
ומה על הגרים? על אלה שהסתפחו לעם ישראל משך השנים וקשרו את גורלם בגורלנו? השתייכות עתיקת יומין לשבט אין להם. האם לפיכך אין להם חלק ונחלה? האם ראוי שכל הישג שלהם יימחק בתום 50 שנה? שכל מאמצי השילוב וההתערות יהיו זמניים בלבד, על כרעי תרנגולת? וכי הכלל האוסר עלינו להזכיר לגר את עברו מתפוגג במשוך היובל?
יתר על כן, חלוקה 'כמו' שוויונית זו התבססה על משפחות שהונהגו באופן פטריארכלי על ידי גברים, והירושה בה חלה על בכורות בנים בלבד. כעין הביקורת המושמעת על הדמוקרטיה ביוון, אשר רק גברים חופשיים זכו בה לשם 'אזרח', ועל החוקה האמריקנית שנקבעה בידי גברים לבנים, חופשיים ובעלי מעמד חברתי גבוה – כך הדין גם כאן. חלוקת ארץ ישראל, שהיתה עניין פוליטי ממדרגה ראשונה, חייבה את המנהיג בן הזמן לפשרות ולהכרעות שהתבססו, בין השאר, על מעמדות. אין להלין על כך. הפוליטיקה וההיסטוריה הן חלק מן המציאות, ובלי לתת להן משקל לא ניתן יהיה לקבל הכרעות כלל. אולם זהו כורח המציאות, לא אידיליה חברתית שיש לשוב אליה ולינוק מערכיה בכל פעם מחדש. כאשר מצליח אדם לפרוץ את גבולות חינוכו ודרך גידולו, כאשר הוא או היא מצליחים להשיג הישגים שאינם נחלת הכלל בסביבתם – צריך שתהא להם דרך ליהנות מהם ולהוריש אותם לילדיהם ולנכדיהם. צריך שתהיה להם "העדפה מתקנת" בדרכם אל המעמד המנהיג, אשר גם היא ערובה הכרחית לשוויון הזדמנויות של ממש.
נשים, אשר למרות המהפכות המשמעותיות שהן נחלת הדור שלנו, עדיין שייכות לקבוצה מוחלשת, בוודאי בחברה הדתית, לא יכולות לקבל על עצמן את היובל בפרשנותו הפשטנית. לא יכולות לקבל את הסגתו של הגלגל לאחור. גם אם היינו רוצות לעשות מעשה בנות צלפחד, חוששתני שמעטים מאד הם המנהיגים הדתיים אשר לבם לב משה.

חידוש היובל
מוטל עלינו איפה למצוא תוכן אחר ליובל, תוכן שהוא תולדה של מה שהתרחש במציאות בת אלפי שנים, והוא צופה פני עתיד, ולא מסתכל אל העבר כאופציה אידיאלית יחידה. תוכן אשר יביא לידי מימוש חדש את דבריו של הרב קוק: "ומצינור החיים של היובל... הולך ומתעלה הוא הרוח, עד שנצבר כוח גדול ועצום... להישיר את המעקשים והקלקולים של העבר (שבת הארץ)".
ואולי, היובל המודרני צריך להתמקד דווקא בחלקו השני של הפסוק: "איש אל משפחתו תשובו". אולי זוהי הזדמנות שוויונית לשוב, לאו דווקא אל אחוזותינו, אלא אל משפחותינו, אל שורשינו ואל עצמנו, כדבריו של הנצי"ב מוולוזי'ן בפירושו 'העמק דבר': "אפילו אין לו אחוזה הולך לעיקר משפחתו ונקבצים כל בעלי המשפחה זה לזה... דבמה שנקבצים כל בני המשפחה לעיקר מולדתם גורם לתקן העניינים שגרם להיות ההתרחקות ויהיו קבועים עם כל בני משפחתם".

טירת צבי

מובאות:

1:
אין דבר כזה חלוקה שוויונית!
סבא שלי ז"ל קנה בעודו בפולניה, כאקט ציוני, אדמות בטול כרם
סבא של אחר קנה באותו סכום בשייח' מוניס
והנה, כאן ממוקמים בתים פשוטים בסביבה עויינת
וכאן נבנתה שכונת יוקרה בצפון תל-אביב...

2:
נשים, למרות המהפכות המשמעותיות, עדיין שייכות לקבוצה מוחלשת
לא יכולות לקבל על עצמן את היובל בפרשנותו הפשטנית
לא יכולות לקבל את הסגתו של הגלגל לאחור
גם אם היינו רוצות לעשות מעשה בנות צלפחד
חוששתני שמעטים מאד הם המנהיגים הדתיים אשר לבם לב משה.

3:
כאשר מצליח אדם לפרוץ את גבולות חינוכו ודרך גידולו
צריך שתהיה לו "העדפה מתקנת" בדרכו אל המעמד המנהיג,
אשר גם היא ערובה הכרחית לשוויון הזדמנויות של ממש

4:
מוטל עלינו למצוא תוכן אחר ליובל
תוכן שהוא תולדה של מה שהתרחש במציאות בת אלפי שנים
והוא צופה פני עתיד, ולא מסתכל אל העבר כאופציה אידיאלית יחידה
חסר רכיב