תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על שמיטה ועל ההשמטה

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
על שמיטה ועל ההשמטה
רונן אחיטוב

הצורך להיאבק בתלישות האופיינית לאדם המודרני בכלל, ולציבור היהודי הישראלי בפרט,
מייתר את טעם שמיטת הקרקע והיובל, ומציג את הפקעת המצוות האלה כתואמת את רוח התורה
רונן אחיטוב חושב אחרת



שמיטת השמיטה
שמיטת הקרקע אינה נוהגת למעשה בימינו בקנה מידה משמעותי. חכמי ההלכה נטרלו בדורות האחרונים מצווה זו, בדרכים שונות ומשונות: היתר מכירה, אוצר בית דין, מצע מנותק וכו'. ההסברים הרווחים לכך הם הצורך להגן על החקלאות ועל הצרכנות החקלאית המודרניות, שאינן דומות לחקלאות העתיקה בכך שהן אינטנסיביות ומבוססות על מסחר ברמה העולמית, ולכן אין בהן מקום להפסקת עיבוד האדמה והמסחר בתוצרתה למשך שנה.
למרות הנטרול המעשי של מצוות השמיטה, נמשך המדרש בעניינה ואף מתגבר. מובעת שאיפה להתקרב ככל האפשר לקיום השביעית "כהלכתה", והתנגדות להפקעתה הכללית. שיח זה משותף למצדדים ב"היתר המכירה" ולמתנגדים לו. כולם מפקיעים למעשה את שמיטת הקרקע, וכולם מציגים הפקעה זו כאילוץ בדיעבד, ומביעים תקווה להשבתם המלאה של דיני השביעית לכשיתאפשר הדבר. לשיח זה יש משמעות הלכתית, בהצגת דירוג בין אמצעי ההפקעה של השביעית, ובמאמץ לחפש את האמצעי המפקיע מעט ככל האפשר מדיני השביעית.
בכך שונה היחס לשמיטת הקרקע מן היחס לשמיטת כספים. מאז הפקיע הלל הזקן את שמיטת הכספים באמצעות ה"פרוזבול", לא קם מי שיטיף ברצינות לביטול הפרוזבול ולהשבת שמיטת הכספים כצורתה למסגרת ההלכה. חכמי ההלכה הבינו מה שהבין גם הלל, שאין מקום לשמיטת כספים במציאות האנושית . התורה עצמה כבר עמדה על הפגם בשמיטת כספים, שעלולה לנעול דלת בפני לווים, וניסתה לתקנו באמצעות אזהרה והבטחה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ [...] נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים ט"ו/9-10). הלל הבחין בכך שהתיקון לא צלח, אולי מפני שההבטחה לברכה לא נתקיימה, ולכן הפקיע את המצווה.
גם ביחס לשביתת הקרקע קיים חשש המפורש בתורה, וגם כאן מועמדת מולו הבטחה: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כ"ה/20-21).


גרים ותושבים
מול הקושי הכלכלי ניצב לזכות שביתת הקרקע נימוק כבד-משקל, שאינו בעל אופי כלכלי או סוציאלי, אלא בעל אופי חינוכי אידיאולוגי. הנימוק הסביר למצווה זו, עיקרו הויתור על הדרישה לבעלות על השדה, שאמר הקב"ה "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (שם/23). עיקרון זה אמנם הובא בתורה בקשר למצוות היובל, אבל נראה שהוא אכן ההסבר ההגיוני ביותר גם למצוות שביתת הקרקע.
ההבדל בין היחס ההלכתי לשמיטת קרקע לבין היחס לשמיטת כספים נעוץ בנימוק זה: האופי הלא-כלכלי של הנימוק מונע מאתנו להפקיע את שביתת הקרקע עקב הקושי הכלכלי של "מה נאכל". הקושי הכלכלי לחקלאי השומט אינו מצדיק כשלעצמו את ביטול מצוות השמיטה, שהרי אין טעמה כלכלי. הקושי מחייב את החברה הלא-חקלאית לתמוך בחקלאי, כדי לאפשר לו לקיים את המצווה.
בניגוד לשמיטת הכספים, שהפקעתה באה לקיים דין תורה, נראה שלדעת חכמי זמננו הטעם להפקעת שמיטת הקרקע אינו מעוגן בדיני תורה, ולכן הם מציגים הפקעה זו כאילוץ זמני שבדיעבד.

חקלאים ורועים
ברצוני לעגן גם את הפקעת שמיטת הקרקע בשיקולים תורניים, ולהראות שביטולה של תורה היא יסודה בעניין זה, כמו בעניינים אחרים. כאמור לעיל, הטעם להפקעת השמיטה נעוץ באופייה של החקלאות המודרנית. בטענה שאין יסוד תורני עמוק להפקעת שמיטת הקרקע חבויה ההנחה שאופייה של החקלאות המודרנית מנוגד לרוח התורה, ולא היא.
בספר בראשית מתוארים, כידוע, שני מקצועות היסוד בחקלאות העתיקה: החקלאים והרועים. לשני אופני קיום אלה ניתן לקשור שתי תרבויות ושתי תפיסות רכוש שונות: הרועה רואה את הקרקע ואת גידוליה כשטחי הפקר הניתנים לרעייה. בעיניו הארץ אינה שייכת לאיש, אלא היא רכושו של הקב"ה, ועליה נודדים בני האדם, בלי לרכוש עליה בעלות פרטית. בעלות אנושית תיתכן, לשיטתו, רק על מקנה ולא על הנדל"ן. אין לרועה קשר רגשי לאדמה, אלא למשפחתו ולצאנו בלבד. אלוהיו – מלוא כל הארץ כבודו, ואין לו מקום מושב אחד. הסכנה הרוחנית העומדת בפניו היא התלישות והניכור למקום ולזולת, העלולים להיגרם מהתנתקותו מכל מה שקבוע ועומד.
לעומתו רואה עובד האדמה את אדמתו כחלק מקיומו, בה הוא משקיע את אונו והונו, מעבד אותה באופן אינטנסיבי, חוזר שוב ושוב לאותה חלקה, ומצפה ממנה לתמורה. עובד האדמה נוטע עצמו באדמתו, ומקיים בעצמו "עפר אתה ואל עפר תשוב". בלי האדמה אין לו קיום, כמוהו כעץ נטול שורשים. אלוהי השמים מעניק לו ולאדמתו ברכת שמים בגשמיו, והוא גומל לו בביכורי אדמתו ובמעשרותיה, אך בדרך כלל אינו מעניק לאלוהיו את האדמה גופה. הסכנה האורבת לו היא ההיצמדות היתירה לאדמה, למקום, ולצרכיהם הדחופים והממכרים.
לאורך ספר בראשית מתעמתים שוב ושוב שני הטיפוסים הללו: קין והבל, יצחק וישמעאל, עשו ויעקב. ברוב העימותים, מתואר עובד האדמה כאדם אלים ומסוכן, וניכרת העדפה לדמות הרועה. גם בספרים שמות ובמדבר מתוארים אבותינו כנוודים שאין להם מקום קבע. אפילו מקדשם היה נייד – המשכן.
מצוות השמיטה והיובל פונות אל החקלאי הקדום. הן מגבילות את בעלותו על אדמתו, ומזכירות לו מדי שבע שנים את חוויית חיי הנדודים. בשנת השמיטה נעקר החקלאי ממקומו ומשדהו ויוצא ללקט ספיחין בשדות זרים. מצוות אלה הן אחד הביטויים לצורך שלא לשקוע מדי בתרבות איכרית, ולזכור את היסוד הנוודי, המסומל במצוות הללו, וגם באחרות - כגון במצוות זכרון יציאת מצרים.
בספר דברים מתואר לראשונה עובד האדמה בצבעים חיוביים. עם ישראל מתואר כעם היושב על אדמתו, והברית בינו לבין אלוהיו קשורה בברכת האדמה ובאיום הגלות מעליה. המעשרות והביכורים מודגשים כקרבנות העיקריים, והמקדש מופיע כמקום קבע, הממוקם "במקום אשר יבחר ה'".
נמצאנו למדים כי במסורת ישראל יש מקום לשתי התרבויות היסודיות. השילוב בין שתיהן מאפיין את ההיסטוריה היהודית, שעברה תקופות של ישיבת קבע ותקופות של נדודים, וידעה לסגל עצמה מבחינה תרבותית ודתית לשני המצבים. שילוב זה גורם למצב קבע של חוסר נחת ולדינאמיות תרבותית: כאשר העם נמצא בגלות, הוא כמה לישיבת קבע בארצו, נוסח ספר דברים, ואילו כאשר הוא יושב בארצו, הוא שומע את פעמון הנדודים מכה בו ומניא אותו מלהתקשר לאדמה יתר על המידה.

נוודות מודרנית
התרבות המערבית מבוססת על תפיסה גלובלית, שאין בה עדיפות למקום מסוים, מצד אחד, ועל עיבוד וניצול אינטנסיבי של משאבי האדמה מצד שני. תרבות זו נראית כפיתוח של התרבות הנוודית, אלא שמעתה כוללים הרכוש והמקנה של האדם גם את בעלותו על אדמה. בעולם המודרני אין עוד היחסים בין החקלאי לאדמתו יחסים אורגניים כבעבר. האדמה הפכה לאמצעי ייצור ולאובייקט למסחר, ולא נתפסת עוד כמקור החיים. החקלאי המודרני, ככל אדם מודרני אחר, הוא נייד, מעבד שטחים גדולים ונוטה פחות מבעבר להיקשר נפשית ורגשית לחלקת אדמה מסוימת או למקצוע מסוים. אלוהיו אינו אלוהי השמים וגם לא אלוהי הארץ, אלא אלוהי האנושות והצלחתה, והסכנה הרוחנית האורבת לו היא הגאווה והרהב, לצד סכנת התלישות והניכור למקום, שאפיינה גם את הנוודים הקדומים.
העולם המודרני הפנים והעמיק את התפיסה הנוודית, שיסודה בתורת משה. בתפיסה זו כשלעצמה יש מסר התואם את עקרונות התורה, ולכן אין לראותה כניגוד לרוח התורה. ממילא גם הגלובליזציה החקלאית, ושיטת העיבוד האינטנסיבי – המחייבות להפקיע את שמיטת הקרקע - אינן מנוגדות לדברי תורה, אלא הן-הן עיצומה של תורה.

שמיטה או השתרשות ואחריות?
לתפיסת הקיום המודרנית, ולחקלאי המודרני בכלל זה, לא אורבת סכנת ההיצמדות היתרה לאדמה, אלא הסכנה ההפוכה, של הניכור המופרז ממנה. אין עוד צורך בהכרזת "כי לי הארץ", ובהפקעת האדמה מידי האדם כדי למנוע מהחקלאי להיצמד לאדמתו. אדרבא, הפקעה כזאת עלולה להביא לזניחת החקלאות, שאינה עוד אלא מקור פרנסה אחד מרבים. בעולם כזה אין מקום לשאיפה לקיים שביעית כהלכתה, שאיפה העלולה להזיק ולפגוע במטרות התורה.
גם בהקשר הציוני ניתן להצביע על שיקול דומה: חזרתו של עם ישראל לארצו לאחר גלות ארוכה שבה חי חיים ללא ארץ משלו, מחייבת תהליך עמוק של השתרשות באדמה וחידוש הקשר החקלאי והרגשי אליה. הקשר לאדמת הארץ אינו טבעי ליהודים השבים לארצם, ומעמדם בה, כמהגרים מקרוב באו ולא כבני המקום - אינו מצריך את ההרחקה שבשביעית וביובל. אדרבא, יש צורך לחזק את הקשר של היהודים לארצם, ולא לרופף אותו.
הצורך, המבוסס על דברי התורה, להיאבק בתלישות האופיינית לאדם המודרני בכלל, ובתלישות הגלותית היהודית בפרט – מייתר את טעם שמיטת הקרקע והיובל. ממילא, הפקעת מצוות אלה תואמת את רוח התורה. הפקעה זו אינה צריכה להיות מוצגת כאילוץ, אלא כדרך המלך ההלכתית, ממש כמו הפרוזבול.
לשיקול של המאבק בניכור הנוודי יש להוסיף יסוד נוסף:
החקלאי שבתורה, הנוטש את אדמתו בשנת השמיטה, מסיר מעצמו אחריות לנעשה בחלקתו, לגידול היבולים ולכלכלת הציבור. הוא מטיל אחריות זו לפתחו של הקב"ה, אשר מבטיח פתרון כלכלי "ועשת את התבואה לשלוש השנים".
ואכן, להגבלת האחריות של האדם לאדמה יש חשיבות מוסרית בכך שהיא צופנת בתוכה מודעות למגבלות השליטה האנושית בעולם, ולעליונותו של האל. אך נראה שבימינו יש להסתפק בשאלה הבאה: האם, לאור המודעות הגדלה לאחריות האדם לנזקים האקולוגיים, ניתנת לנו הרשות לטעון כי "כל הארץ של הקב"ה היא", ואנו פטורים מאחריות כלפיה?
שני השיקולים שמנינו: הצורך לחזק את הקשר של האדם לאדמה, והחובה שלו לטפל בה ולשמרה, עומדים כנגד העיקרון החינוכי של "כי לי הארץ", ומסבירים היטב את ההימנעות מקיום בפועל של השמיטה והיובל, שהנהיגו בעלי ההלכה בדורות האחרונים. הימנעות זאת אינה צריכה להתפרש כאילוץ שבדיעבד, אלא כפעולה נכונה לכתחילה, לפחות בעידן הזה, אשר תואמת את המצב הקיומי המודרני והציוני כאחד.


המחבר:
ד"ר רונן אחיטוב, בן עין צורים, מתגורר במצפה נטופה בגליל.
בין עיסוקיו, חברות במדרשה באורנים – מרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודיים בישראל.






חסר רכיב