תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מסקנות ולקחים משמיטת תשס"ח

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
מסקנות ולקחים משמיטת תשס"ח

הרב זאב וייטמן

ספחי שנת השמיטה עוד יעסיקו אותנו בחורף תשס"ט וגם אחריו
ובכל אופן, הרב ויטמן מתחיל בהסקת מסקנות ובהפקת לקחים
על היתרים, אוצרות ושלום בית


אף ששנת השמיטה לא הסתיימה עדיין, וגם אינה אמורה להסתיים בסוף שנת תשס"ח, כיוון ששיווק תוצרת השמיטה עתיד להימשך בחורף תשס"ט, ואם מדברים על שמן, יין, פירות יבשים ושימורים, הרי שהשיווק יימשך גם הרבה-הרבה לאחר מכן, בכל אופן, נראה שאפשר להתחיל להסיק מסקנות ולהפיק לקחים משנת השמיטה הנוכחית:

היתר המכירה
הציבור החרדי הליטאי והחסידי, בעקבות מנהיגו, הרב אלישיב, שולל את היתר המכירה מכל וכל, ומתייחס לגידולים הגדלים במסגרת היתר המכירה כאיסור גמור (הדברים הגיעו לידי כך שהייתה דרישה להימנע מלהזין את הפרות בתחמיץ ובגרעינים משטחי היתר המכירה כדי שלא לפגוע בכשרות החלב – דרישה שאי אפשר היה להיענות לה). חלק מהציבור הספרדי - בעקבות מנהיגו, הרב עובדיה יוסף, סבור שהיתר המכירה הינו היתר לגיטימי ושיש להפעילו בהיקף רחב למען החקלאים, אך הצרכנים המקפידים נקראו שלא לסמוך על היתר המכירה, אלא להמשיך לצרוך את תוצרת הבד"צים הספרדים, אשר, כמו הבד"צים האשכנזיים, אינם מאשרים בשום מצב ובשום תנאי תוצרת מהיתר המכירה. בציבור הציוני דתי, שרובו ככולו סמך בעבר על היתר המכירה, לא רק באופן עקרוני כהיתר לגיטימי מבחינת החקלאים, אלא גם באופן מעשי כצרכנים, נתגלו בקיעים בשמיטה הנוכחית, כאשר מכון התורה והארץ, שרואה עצמו כספינת הדגל של הציונות הדתית, הקים מערכת שיווק לתוצרת שמיטה ללא הסתמכות על היתר המכירה, והוא עודד את הציבור הדתי לאומי, באמצעות פרסום אינטנסיבי ביותר, להעדיף ולצרוך דווקא רק תוצרת זו. מבחינה זו, גישת מכון התורה והארץ כלפי היתר המכירה דמתה לגישת הבד"צים הספרדים, ההולכים בעקבות הרב עובדיה יוסף, האומרת שעקרונית יש תוקף להיתר המכירה ושיש להנהיג אותו באופן רחב ביותר לטובת החקלאים, אך לצרכנים – כמו גם לחקלאים הדתיים המקפידים - מומלץ שלא לסמוך על היתר המכירה.
הגישה שאני דגלתי בה הייתה, מבחינה מסוימת, הפוכה מגישת מכון התורה והארץ. לדעתי, היה ראוי להשתדל לצמצם עד מאוד את ההסתמכות על היתר המכירה בקרב החקלאים, ולהעדיף על פני היתר המכירה כל היתר אחר, אשר יש בו משום התמודדות עם קיום מצוות השמיטה ומודעות לשמירתה ולהלכותיה, אך, לעומת זאת, סברתי שהצרכנים יכולים לסמוך לכתחילה על היתר המכירה, אם הוא אכן נעשה כהלכה.


היתר כהלכה
אני מדגיש היתר שנעשה כהלכה, כיוון שלדעתי אי אפשר לסמוך על מכירה שנעשית על סמך הרשאות שנחתמות ע"י מגדלים או משווקים שאינם בעלי הקרקעות, כפי שקורה לעתים קרובות, וכמו"כ, קשה מאוד לסמוך על מכירה הנעשית על סמך חתימה של בעל הקרקעות על מסמך שהוא כלל אינו מבין את תוכנו, ולו היה מבין, הרי שברור לכל שהוא לא היה מוכן בשום אופן לחתום עליו, אלא אם כן היה בטוח שאין לחתימתו כל תוקף מחייב. כמו"כ, לדעתי, מכירה הנעשית כאשר הפירות כבר נמצאים על העצים, כפי שנעשה במקרים רבים, איננה מפקיעה כל קדושה מהפירות, ויש בה איסור גמור.
לקראת שנת השמיטה, ביצענו מכירה לרוב גידולי הירקות החד שנתיים, שבהם עלול היה להיות איסור ספיחין, והשקענו מאמצים מרובים מאוד כדי לבצע את המכירה באופן מהודר ותקף, כדי שאכן לצרכנים לא תהיה כל בעיה לצרוך תוצרת היתר מכירה, כפי שכבר תיארתי בהרחבה בבמות רבות ושונות.
לצערי, חלק מהרבנויות נותנות הכשרות, לא הקפידו לבדוק כראוי שאכן הירקות מגיעים מהמגדלים שאדמותיהם נמכרו כדין, אך עדיין ניתן היה לסמוך על כך שהרוב המוחלט של השטחים שעליהם מגדלים ירקות חד שנתיים, במקומות בהם יש חשש ספיחין, נמכר כדין.

אוצר בית דין
כאמור, במקומות שבהם ניתן לשמור שמיטה ללא מכירת הקרקעות, בלי לספוג נזקים כלכליים משמעותיים, סברנו שאין לסמוך על היתר המכירה ויש להעדיף שמירת שמיטה במסגרת אוצר בית דין, בלי להסתמך על היתר המכירה. מדיניות זו, שאומצה ע"י מועצת הרבנות הראשית לישראל וועדת השמיטה שלידה, נתקלה בהתנגדות מצד חוגים רבים בתוך הציונות הדתית ומחוצה לה, וגם מצד התומכים באופן עקרוני באוצר בית דין. ההתנגדות נבעה בדרך כלל מההנחה שמדובר באוצר בית דין פיקטיבי שאין בו כל שמירת שמיטה – לא מבחינת הימנעות ממלאכות אסורות, לא מבחינת הפקר הפירות ולא מבחינת השיווק ושמירת קדושת הפירות. גם אם כך היו פני הדברים, איני סבור שהיתר זה הוא היתר פיקטיבי או בעייתי יותר מהיתר המכירה, אלא להיפך, כיוון שהבעייתיות הגדולה ביותר בהיתר המכירה – מכירת הקרקע לגוי – אינה קיימת בהיתר אוצר בית דין. אלא שלאמיתו של דבר, בניגוד להאשמות הללו, המציאות הייתה אחרת. ההיתר לא היה פיקטיבי, אף שבודאי נותר לנו עדיין הרבה מה להתקדם בשמיטות הבאות עלינו לטובה. לראשונה, חקלאים לא דתיים רבים נחשפו למשמעות שמירת השמיטה כהלכה. הם הבינו היטב שיש מלאכות שצריך להימנע מהן בשנת השמיטה, ושיש מלאכות שצריך לעשותן באופן שונה מהרגיל. לא כולם הקפידו על קיום ההנחיות של בית הדין ככתבן וכלשונן, אך הם הבינו היטב שבשמיטה אין הם רשאים לנהוג כבכל שנה. החקלאים גם הבינו שבשמיטה הפירות הם הפקר לכל, והם אינם בעלי הבית של הפירות המשווקים באמצעות אוצר בית דין, והתמורה שהם מקבלים איננה עבור הפירות, אלא עבור עבודתם והוצאותיהם, ובהתאם להסכמים שנחתמו עם בית הדין. הסיטונאים הבינו שאי אפשר לנהוג בפירות כבכל שנה, בית הדין מעורב בקביעת גובה העמלה שהם גובים עבור התעסקותם בפירות, וכן מגביל אותם לגבי שיווק הפירות, הם הבינו שבפירות שביעית יש קדושה שצריך להיות מודעים לה, ושאין לנהוג בפירות שנת השמיטה כבפירות שאר השנים. החקלאים הבינו שלא כמו בכל שנה, בית הדין מעורב בתמורה שהם מקבלים עבור שיווק הפירות מטעם בית הדין, והוא מבקש לקבל נתונים לגבי ההכנסות, ובמקרים שבהם יש חריגה מהמוסכם, נדרשים החקלאים להעביר את המותר לאגודות צדקה וחסד. יתירה מזו, רבים מהמצטרפים לאוצר בית דין קיבלו את הנחיית בית הדין להפריש כבר מלכתחילה חלק מהתוצרת לאביוני עמך, וכמויות גדולות של פירות באיכות מעולה הגיעו לידי אגודות החסד, בזכות שמירת השמיטה במסגרת אוצר בית הדין.

מוקשים בדרך
כיוון שנותן הכשרות לרשתות השיווק הגדולות היה מהמתנגדים לאוצר בית הדין, וכיוון שהוא נשא גם בתפקיד יו"ר ועדת השמיטה לצידי , וכיוון שהוא לא ראה עצמו כפוף להחלטות ועדת השמיטה ומועצת הרבנות הראשית לישראל, הרי שלא הצלחנו ליישם את מה שאפשר היה לקדם בתחום שמירת השמיטה במסגרת אוצר בית דין. רשתות השיווק הללו לא חתמו על הסכמים עם בית הדין – הסכמים הנדרשים מכל מי שעוסק בפירות שביעית, כדי למנוע מסחר אסור בפירות בקדושת שביעית. הם גם לא סימנו את פירות אוצר בית דין כפירות בקדושת שביעית, אלא הציגו אותם כפירות היתר מכירה. הם גם ניצלו את כוחם וכפו על החקלאים שהצטרפו לאוצר בית דין לחתום באמצע השנה על מכירת קרקעותיהם, כדי שיוכלו לומר שהפירות הם פירות היתר מכירה. במקרים רבים מאוד, נעשתה מכירה זו ע"י החתמת גורמים שאין להם כל שייכות וכל סמכות למכירת הקרקעות הללו, ובמקרים רבים מאוד היא נעשתה בשלב שבו כבר אי אפשר היה להפקיע את קדושת הפירות, ואם המכירה הזו הייתה חלה, היא הייתה כרוכה באיסור גמור של מכירת פירות קדושים בקדושת שביעית לגוי. כמובן שהתנהגות זו של הרשתות הגדולות גרמה לקושי גדול לאכוף את ההתנהגות הנאותה בפירות בקדושת שביעית על הרשתות, על החנויות ועל השווקים הקטנים יותר.

אוצרות היין
הצלחה גדולה יחסית של אוצר בית הדין הייתה עם יקבי היין, שברובם הגדול הצטרפו למערכת אוצר בית הדין. התקיים פיקוח על הזמירה בהתאם להנחיות בית הדין, ותוצרת מכרמים שבהם לא זמרו בהתאם להנחיות - לא הוכנסה ליקבים הללו. היקבים לא הורשו להוציא יין לחו"ל לפני מועד הביעור, ועם כל אחד מהיקבים נחתם הסכם ממוני מסודר לתשלום הוצאותיהם ושכרם, בהתאם לתחשיבים מדויקים. כך הגענו למצב שבו מעל 90% מהיין שמיוצר השנה במדינת ישראל ישווק במסגרת אוצר בית דין, וזה יביא אותנו לשיווק יין בקדושת שביעית, לפחות עד שנת תש"ע.

נקודות אור וצללים
כמו לגבי נושא היתר המכירה, ולמרות נקודות האור, גם הצלחת אוצר בית הדין הייתה יכולה להיות גדולה הרבה יותר, אם החקלאים ובעלי החנויות והמפעלים לא היו מקבלים מסרים סותרים והנחיות הפוכות משני יושבי הראש של ועדת השמיטה של אותה רבנות ראשית לישראל, אשר ניהלו כל אחד עם צוות משלו מדיניות שמיטה שונה בתכלית.
חסר רכיב