תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

התחדשות דתית - שמחת בית השואבה

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
פרשיות עלומות - שמחת בית השואבה ביבנה

מתש"ח עד תשס"ח
כתבה תשיעית

פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים
מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה
קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע סרבנית
קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם

בשנת השישים למדינה נעלה יחד עם נחום ברוכי
איש בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי#כמה מן הפרשיות העלומות הללו
והחודש – על 'קרב תרבותי
ניסיון לחדש מסורת עתיקה

התחדשות דתית
שמחת בית השואבה ביבנה
נחום ברוכי


בחול המועד סוכות תש"י, יזמה קבוצת יבנה אירוע שנקרא
שמחת בית השואבה על שם הטקס הקדום
בעקבות ההצלחה החליטו מארגניו להפוך את האירוע למסורת תנועתית
נחום ברוכי על התחדשות דתית ועל ההבדל בין הנאה לשמחה


כל סוף הוא גם התחלה
עם הקמת המדינה, חשו רבים בארץ שהמשימה הציונית הושלמה. תמה תקופה, התחייה הלאומית אינה זקוקה עוד לחלוצים, וכעת חופשי כל אחד ללכת לדרכו הפרטית. גישה זו הייתה מונחת ביסודו של משבר החלוציות שהקיף את החברה הארץ ישראלית הותיקה. גם תנועת הקיבוץ-הדתי הייתה נגועה במשבר, שהתבטא בגלי עזיבות בכול הקבוצות. מנהיגי התנועה ראו את התפתחותה בדאגה רבה. לפי תפיסתם, המשימה העיקרית רק מתחילה, שהרי הפעילות ההתיישבותית לא הייתה אלא כלי להגשמת מטרת העל; יצירת חברה דתית מתוקנת, שתהיה מופת לאורח חיים דתי בזמנים המתחדשים. מטרה זו קבלה משנה תוקף עם הקמת המדינה ועם התהוות מציאות ציבורית חדשה בארץ. שאיפה זו הולידה ניסיונות חדשניים בכמה תחומים. אחד מהם הוא אירועי שמחת בית השואבה ביבנה, הממחיש היטב מגמה זו.
"שמחת בית יבנה"
'שמחת בית השואבה' הוא מושג הקשור בהווי בית המקדש. היה זה טכס שהתקיים בעת העלייה לרגל בחג הסוכות, שמשמעותו תפילה לשנת ברכה, באמצעות ניסוך מים על המזבח, ועליו הצביעו חז"ל כסמל לשמחה האולטימטיבית, באמרם: 'מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. בשנות הגלות נהגו קהילות ישראל לזכור את השמחה ההיא בנגינה ובריקודים, בלילות חול המועד סוכות. שמחת בית השואבה בקבוצת יבנה היה ניסיון נועז ומעניין לחדש את החג החקלאי-דתי בארץ ישראל המתחדשת, בדומה לטכסי העומר והביכורים שנחוגו בהתיישבות העובדת. האירוע, שהתחיל כחגיגה פנימית, התפתח, תוך שנים אחדות, לפסטיבל ברמה הלאומית.
בשלהי מלחמת העצמאות, הלך ונוצר ריכוז של התיישבות דתית בדרום הארץ. יבנה, שהייתה הקיבוץ הדתי הגדול והמבוסס באזור, ראתה את עצמה, בצדק, כמנהיגת הגוש וגם שאפה לבסס מעמד זה. מסיבה זו יזמה יבנה מפגש של חברי הקבוצות הדרומיות, בחול המועד סוכות תש"י (1949). האירוע נקרא על שם הטקס הקדום, אולם היה לא יותר מאשר כנס מקהלות ולהקות ריקודים מקומיות, שעבר בהצלחה רבה. בעקבות ההצלחה, החליטו המארגנים להפוך את האירוע למסורת תנועתית. וכך כתב משה (מופ) כהן בעלון הקבוצה:
"יום גדול בתולדות קבוצתנו ולא פחות גם של הקה"ד ... הפגנה של גידול הקיבוץ [הדתי] בשנים האחרונות ... אפשר לראות בה חידוש מסורת עתיקת יומין ... פגישה הנותנת לפרט הרגשה שאכן הוא חלק של תנועה ההולכת וגדלה ... יותר מאלף איש נכחו במסיבה ... רוב קבוצותינו שבאו, השתתפו גם בביצוע וזה הגביר את הרגשת החבר בכוחו ויכולתו של הקה"ד. אין לי ספק ששמחת בית השואבה תיהפך באופן קבוע למסיבה משותפת של הקבוצות שלנו באזור הדרומי של הארץ."
מופ כהן, מותיקי רודגס ויבנה, שימש פה לרבים. הוא הדגיש את ההיבטים התנועתיים, את החברות, את התעצמות ואת התחדשות הדתית. ואמנם, שנה אחר כך (תשי"א), הזמינו את חברי הקבוצות לכנס דומה, אלא שהפעם הייתה השתתפותן דלה, ובמקומם באו רבים אחרים שכלל לא הוזמנו. מספר המשתתפים הוכפל והיה למעלה מאלפיים, הארגון היה מוצלח, ברם, המסכמים התאכזבו: "מסיבה יפה אבל חיצונית, נהנינו אבל לא שמחנו.  יש לחשוב, נוסף לאמנות – גם על ביסוס יתר של מסורתנו" - נמתחה ביקורת על רמה אמנותית נמוכה, על שעמום, על קהל זר שאינו מבין את רוחנו המיוחדת, "השנה נפרצה המסגרת, אין יותר אינטימיות וגם בעתיד לא תהיה". היה מוסכם על כולם שהמפעל יימשך, אך יש להפיק לקחים ולהשתפר. בין השאר הומלץ: "מוטב פחות קהל שלא יטושטש האופי הספציפי ... אין להזמין ציבור לא דתי ... לכוון את התוכן לקהל הפנימי ... שיהיה חלק מתאים לנוער ... מוטב שלא נחלל מושגים המעוררים אסוציאציות של קודש".
 

פעם שלישית...
בשנה השלישית (תשי"ב), הכינה יבנה אירוע כפול, וגם הפיקה לקחים מהעבר. נקבע שתחילה יתכנסו חברי הקבוצות למפגש חברתי ורק מאוחר יותר יתקיימו העצרת והחיזיון הגדול. הוכנו אמפיתיאטרון רחב ידיים ומגרשי חניה, והציבור זרם בהמוניו. מספר הבאים הוערך בכעשרת אלפים איש. אולם התלונות על רמה נמוכה, על שעמום, על תקלות טכניות רבות ועל שיבושים ארגוניים, חזרו על עצמן. שוב נעדרה השמחה. גם מפגש הקבוצות לא עלה יפה, עקב היעדרות מסיבית של חברי יבנה עצמם, שהיו טרודים בהכנות למופע. הפעם לא פסחה הביקורת גם על התוכן. נשמעו קולות שקראו להפסיק את השימוש בשם 'שמחת בית השואבה', שכן, כשכינוי זה יוצא מקיבוץ דתי, נוצרות ציפיות שאין בכוחנו למלא. היה מי שסבר שמתאים לתת לאירוע משמעות אקטואלית–פוליטית ולהשליך את המחלוקת העתיקה בין הצדוקים לפרושים, על המצב בימינו, שבו אנו הפרושים והחופשיים צדוקים. כעת החלו להישמע השגות גם מאנשי המשק, שערערו על כל ההפקה:  "מי החליט על גיוס טוטאלי ללא אישור האסיפה?" גם מהקבוצות הרחוקות עלתה הביקורת. יעקב צור מעין הנצי"ב סבר ש"השתתפות עשרת אלפים איש מוציאה את המפעל מעניין פרטי של יבנה והפכו לשאלה תנועתית ... קראנו לחגיגה זו בשם דתי ולקבוצה דתית דבר זה מחייב. וחיקויים בלבד, אפילו מוצלחים, לא יכולים להצליח". לדעתו, על רקע התקלות הרבות, אין הצדקה לקיומו. "נזכור: לנו אין קהל (קיבוץ) דליה. ולנו גם אין לתת מה שדליה יכלה לתת בשטח שלה", (בדבריו מתייחס יעקב צור לכנס המחולות ההמוני שהכתנס כל שנה בקיבוץ דליה, שרבים ראו בו דגם להשוואה, וכינו את ההתכנסות ביבנה, 'כנס דליה של הדתיים'.) אל הביקורת מצטרף חיים אמיתי, גם הוא מעין הנצי"ב שחושב כי: "הדבר גדול מיכולתנו, וש'תפסת מרובה לא תפסת'." 

הצלחה או כישלון?
הצלחה או כישלון? כל אחד ראה זאת מנקודת מבטו באופן שונה. מיכאל (מכל) פרלמן, אבי הרעיון ו'המנוע' הדוחף אותו, נחלץ להדוף את הביקורת. המטרות, לפי תפיסתו, היו הפגנה של מחשבה מקורית- עצמאית-דתית, כנס המוני של נוער דתי, הפגת רגשי הנחיתות בציבור הדתי והפעלת הכוחות הרדומים בתוכנו. כל אלה, לדעתו, הצליחו. מאידך גיסא, אם מישהו נכשל, היו אלו הרמקולים... לכן אל לנו להתייאש. ברור למכל שהמפעל זקוק לשנים רבות עד שתיווצר מסורת.
ואמנם, ההצגה הייתה חייבת כנראה להימשך, כך לפחות סברו רוב חברי יבנה, וכבר לא ניתן היה לעצור את ההתפתחות. הקבוצה הציעה למסור את האחריות לאירוע לידי התנועה, במטרה שזו תארגן כנס פנימי לחברים ולנוער (בני עקיבא), אולם, התברר שהחצי הצפוני של הקיבוץ-הדתי לא יגיע בהמוניו. חוץ מזה, מחירה הגבוה של הפקה איכותית כפה עליהם להזדקק למכירת כרטיסים. כך נשארה שמחת בית השואבה בבעלותה של יבנה, בהשתתפות הקבוצות הדרומיות שרצו לקחת בה חלק, ומיועדת לקהל הרחב. לשם כך נשכרו במאי ושאר המקצוענים הדרושים לארגון כנס המוני.
העצרת הבאה התקיימה בחול המועד סוכות תשי"ג. ההפקה הייתה מושקעת והתוצאות מרשימות. כעשרת אלפים איש נאספו מול חזית בניין הישיבה, שם הוצג המחזה 'פעמי רגלים' מעט יצחק אשר, איש חינוך מותיקי הקבוצה, בבימוי במאי מקצועי (פרידלנד), ובהשתתפות רבים מחברי יבנה, ובודדים מבארות יצחק ובני דרום.
ההצלחה האמנותית הייתה אדירה והותירה בצופים רושם בל ימחה. גם המבקרים גמרו את ההלל. "תודה לאל, הפעם כולם יודו ויברכו על ההצלחה... זכינו להתקרב למטרה... ליצור חוויה עמוקה לאלפי צעירים ולהפגין בצורה נאה את כוח היצירה התרבותית והרוחנית של אנשי הקה"ד" משה חובב, איש קול ישראל, ראה זכות גדולה ליבנה "שכן לא זכינו עדיין שיהודים משלנו יארגנו מפעל בהיקף כה גדול ובהצלחה כזו" אולם, המשיך ושאל, "האם זוהי שמחת בית השואבה?" לא מספיקה, לדעתו, חוויה אמנותית, צריך שתהיה חוויה דתית עזה, וזו לא הייתה. לדעת צוריאל אדמנית, היות שלא קיים ביבנה מרכז דתי או לאומי, שרק בהם יכולה להתפתח שמחה עממית רחבה, על כן 'ממעמד 'מסתכלים' לא יצאנו ולמעמד 'שמחים' לא נהפכנו'. מסקנתו היא "מוטב שלא ננסה את כוחנו בניסיונות שתוצאותיהם מפוקפקות ביותר. עלינו להמשיך ב'שמחה מאורגנת' עד שתיווצר מסורת רבת שנים".
סוף דבר, הכריע המחיר הכבד ויבנה החליטה, על אף ההצלחה, לא לקיים חגיגה פומבית בשנה הבאה תשי"ד (1953).

מאירוע פנימי לאירוע תנועתי ולאומי
עברו ארבע שנים עד שרעיון העצרת שב ועלה, והפעם ביזמת הקיבוץ-הדתי. לקראת שנת העשור למדינה, בשנת 1958, תוכננה סדרה של אירועים במימון ממשלתי. הייתה זו עילה טובה לפתוח מחדש את תיק שמחת בית השואבה, ולשחזר את ההצלחה. שוב חזרו הדיונים על ההיקף ועל התוכן, ולבסוף הופק אירוע שנמשך יומיים. היום הראשון נועד לקהל הרחב, ובו השתתפו כארבעים אלף איש, והשני הוקדש למפגש בני נוער. ברם הצלחה הייתה גם הפעם שנויה במחלוקת. "לא נכשלנו ב"ה, אבל אל נתיימר מאידך, בהצלחה יתרה הרחוקה מאתנו".
ובכן, סיכם עורך העלון, ממאורע פנימי בין חברי קבוצותינו, הפכה שמחת בית השואבה למאורע תנועתי בתשי"ג ולמאורע לאומי השנה. ומאיר בן אורי,  הוסיף "עלינו לקבל את המבצע... כצעד היסטורי של התנועה הדתית בארגון השמחות העממיות במדינת ישראל".
מיכאל פרלמן, הוגה רעיון "שמחת בית השואבה" (ראה מסגרת), יזם מתוך 'ראיית אופקים אחרים' פרוייקטים נוספים כהקמת המחלקה למוסיקה (במזכ"פ), שייעודה היה פיתוח מוסיקה דתית מודרנית, שירה דתית, חדשנות בלימוד טעמי המקרא ועוד. אם נבחן את הישגי שמחת בית השואבה על רקע מגמות אלה, ניטיב להבין את גודל ההישגים למרות הצללים שציינו המבקרים.

תרבות מבית אבא
מסיפור זה  ניתן ללמוד משהו על אופייה התרבותי של קבוצת יבנה. נראה שיש לזקוף את העדר השמחה, החוזר בהערות המבקרים שנה אחר שנה, לפער התרבותי בין חניכי התרבות הגרמנית לבין אלה שחוו את ההווי החסידי בפולין ולתפיסת מושג השמחה השונה בתרבויות אלו.  יצחק אשר עצמו היה מודע לפער הזה בציינו ש'קהל הצופים המערב אירופי התרשם מתוכן ההצגה, אך לא הנוער והעולים החדשים'. גם העיתונאי ה. אריאל, כתב העיתון 'עין בעין' (שבועון דתי), סיפר על משתתפים שהתאוננו על ש"לא נוצלה כלל היצירה הגדולה של התנועה החסידית. חבל ששמחת בית השואבה היבנאית פסחה על מסורת זו, שהיא עדיין קיימת בתוכנו" במקום אחר הביע מופ כהן את דעתו, ששמחת תורה עומדת בניגוד גמור לשמחת בית השואבה. בשמחת תורה "דבקים אנו עוד בצורות הגולה ... אין למצוא אצלנו שמחה היוצאת מן הלב אלא מן הכוס. השירה אינה שירה אלא רעש, הריקוד אינו ריקוד אלא השתוללות", ויתכן כי יש בהערות אלה משום הסבר לביקורת החוזרת 'נהנינו, לא שמחנו'.
הדיון בניסיונה של יבנה להפיק אירוע רב משתתפים ורב רושם, שיחדש מסורת יהודית עתיקת יומין, חושף פנים נוספות במאמצי הקיבוץ-הדתי להוות מופת להתחדשות היהדות.

בארות יצחק


במסגרת נפרדת
מהיכן צמח הרעיון של שמחת בית השואבה?
מקצת מדברי מיכאל פרלמן, אבי הרעיון והמנוע הדוחף:
"הרעיון נולד מתוך ראית אופקים אחרים ... והוא רק אחד הביטויים המעשיים... של שאלת הווייתנו ...  ניתוח מצבנו כתנועה עצמאית מראה תמונה זו, אנו נמנים על המחנה הדתי מבלי למצוא בו את מקומנו ... היננו גם זרים לחלק ההתיישבות החילוני ... אין לנו אם כן שום עורף עליו נישען ... רוב הנוער המתחנך בבתי ספר דתיים אינו ממשיך את דרכו כדתיים. העברת תפקידי התנועה לגופים רשמיים גרם לערעור המשקל הפנימי שלנו. כל ההנחות הללו תובעות מאתנו מעשים. יש לשחרר את כוח היצירה הטמון בקרבנו, יש להחזיר לנו את האמונה בייעודנו. למרות היותנו זרים לציבור הישראלי, למרות היותנו מתי מעט ... אנו הגוף הדתי היחיד המסוגל לתת לנוער את מה שהוא דורש."


 

חסר רכיב