תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לכרוע על חוף הסליחה

02/10/2008
עמודים אלול תשס"ח 726 (10)
"לכרוע על חוף הסליחה"
ד"ר חזי כהן

"בעל התשובה נדרש לתקן את דרכיו מתוך כישרונותיו שנתגלו בעת שחטא
אם ישב כל היום וילמד תורה בחברותא בשולי בית המדרש אכן חזר בתשובה
אך לא מימש את אישיותו בעבודת ה' ולפיכך זוהי תשובה חסרה"
חזי כהן על המקום שבו צדיקים גמורים אינם עומדים


חודש אלול מביא עמו משב רוח של סליחה. קול השופר מתמזג עם מנגינה ספרדית של 'אדון הסליחות...', ועוד רגע יצטרף קולם של פסוקי 'שמע קולנו' בעת פתיחת הארון, כמנהג האשכנזים. חודש הרחמים והסליחות טומן בחובו שאלות עמוקות. מה היחס הנכון לחטאינו? האם אנו אמורים להתעלם מהם? או שמא להעלים אותם? ברצוני לעסוק במאמר זה באחת מדרשותיו של הבן-איש-חי (רבי יוסף חיים), העוסקת ביחס הראוי של האדם לחטאיו.

מקום שבעלי תשובה עומדין
בדרשתו על הפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א'/2) דרש הבא"ח שכל אדם צריך להקריב מעצמו לה'. כלומר, שלכל אדם יש כוח מיוחד בעולם, ודווקא בעזרתו עליו לעבוד את ה'. הבא"ח צועד בעקבות דבריו המפתיעים של הרב מרדכי רוביו, בעל 'שמן המור' , אשר דרש את מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" . מימרא זו שימשה רבות את ההגות היהודית לעיסוק במעלת התשובה וביתרונם של בעלי התשובה על הצדיקים. הרב רוביו פותח נתיב חדש להבנת המימרא. לדבריו, יתרונו של בעל התשובה על הצדיק נובע מכך שהוא פעל בימי חטאו על פי יצרו ותאוותיו, בעוד שהצדיק פועל תמיד על פי הצו האלוקי. כשהחוטא פורק עול, הוא נותר עם עצמיותו, עם תאוותיו כמו גם עם כישרונותיו. לעומתו הצדיק, זה שכופף עצמו לצו ה', אינו נותן דרור לאישיותו, ולפיכך אינו מכיר אותה לאשורה. באופן מפתיע, דווקא החוטא זוכה להיכרות עם כוחותיו ועם כישרונותיו, ולפיכך הוא יכול להתקרב אל ה' יותר מן הצדיק.
בעל 'שמן המור' מדמה את הצדיק לשכיר ואת החוטא לבעל עסק עצמאי. יתרונו של העצמאי על השכיר הוא בכך שהוא בעל 'ראש גדול'. הוא יוזם וחושב על העסק מעבר לשעות העבודה, ומחפש דרכים יצירתיות לפתח אותו, ואילו על השכיר נאמר "כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ" (איוב ז' ב). הוא עסוק במלאכתו, מבצע אותה נאמנה, אך כיוון שהעסק אינו שלו, אין הוא חש מחויבות עצומה להצלחתו.
תופעה כזו מוכרת לנו מן הצבא. בעוד החייל הפשוט מרגיש קושי רב אל מול חום וקור, שעות שינה מועטות ועיכוב בזמן הארוחה, המפקד אינו חש בכל אלה, לא משום שאין דברים בגו, אלא משום שהוא רואה עצמו אחראי על היחידה ועל קיום המשימה, וצרכיו נדחקים מפני גודל האחריות.
מִחסרון לְיתרון
על מנת לחדד את הדברים, נבחן מספר דוגמאות. כך, למשל, גנב חושף את תאוותו לממון ולריגושים, אך גם את יכולת התכנון שלו, את כישוריו לחשוף חולשה של מערכת, קור רוח ועיקשות בקיום המשימה. כשאדם כזה יתקן דרכיו, יהיו בידיו כלים שאינם מצויים בידי הצדיק שלא העז מעולם לפעול על פי רצונותיו, הסותרים את רצון ה'. בעל התשובה נדרש אם כן לתקן את דרכיו, מתוך כישרונותיו שנתגלו בעת שחטא. אדם כזה, אם ישב כל היום וילמד תורה בחברותא, בשולי בית המדרש, אכן חזר בתשובה, אך לא מימש את אישיותו בעבודת ה', ולפיכך תשובתו חסרה. היכן כישרונותיו שנתגלו בחטא? כיצד הוא מגייסם לעבודת ה'?
וכך, למשל, אדם שהיה אמן, בעל כוחות יצירה, בוהמיין, בעל יכולת שירה או הצגה יוצאת דופן, אם יחזור בתשובה וישב באוהלה של תורה, ספון בין הספרים, הריהו חוטא כלפי עצמו. בחינת עבירותיו חושפות את כישוריו, שאותם הוא חייב להביא לעולמה של תורה. כעת עליו ליצור בקדושה, לדבר בשפת הקודש ולא לשתוק, לשיר ולא לידום, להופיע ברוב עם ולא להסתתר בינות ספרי הקודש.
דברים אלה נכונים גם בעבודת המידות. כך, למשל, ציניות היא מידה רעה שיש להיפטר ממנה. הציניקן מאמץ לעצמו נקודת מבט חיצונית, לועגת, כזו המתמקדת בחולשות האחר וכזו שאינה מאפשרת דיבור ישיר וכן, ולפיכך מונעת כל אפשרות לתיקון. כעת, לאור דברי הרב מרדכי רוביו, נבחן את התופעה בצורה שונה. מה הם כישרונותיו של הציניקן? הוא בעל כושר אבחנה חריף, לשונו חדה, יש לו חוש תזמון מדויק להפליא, יכולת לקלוט את הלכי הרוח בסביבה, ועוד כהנה וכהנה. כאשר הציניקן מבקש לתקן את דרכיו, עליו לראות את סגולותיו ולממשן מתוך קדושה. הרבי מקוצק, על דרך המשל, יכול היה להיות ציניקן המבקר את החיים, אך לשונו החדה כתער שימשה אותו בקודש לחידוד רעיונותיו הרוחניים.
העולה מדברים אלה, שכשם שפרצופי בני האדם שונים זה מזה, כך חטאיהם שונים זה מזה, ומתוך כך תשובת כל אחד מהם צריכה להיות ייחודית. על כל אדם להכיר בקולו המיוחד ולרתום אותו לעבודת ה'. יתרה מזאת, תיקון אינו בריחה מעולם החטא, תשובה מלאה באה דווקא מתוך קיום דיאלוג עם החטא. הכרתו מביאה להכרת האדם את עצמו, ורק מתוך כך תעלה התשובה במלואה. כמדומני שבכך מתקיים מאמר חז"ל "כל מה דעביד רחמנא לטב" . החטא הוא שלילי ויש לתקנו, אולם מרגע שנעשתה העבירה, היא יכול לשמש מקפצה להתפתחות רוחנית גבוהה יותר.


אדם בתוך עצמו הוא גר
על דברים אלה הבא"ח בונה קומה שניה ומרחיב את דברי הרב רוביו לכלל מרחבי החיים שמחוץ לעולם הקודש.
לדבריו, אדם מביא עצמו לכדי ביטוי בסיטואציה שבה הוא אינו כופה על עצמו את חוקי ה'. לפיכך, כלל החיים מזמנים הזדמנויות רבות למפגש עם העצמי. כך למשל, אדם היוצא לעבודה יכול להכיר את כישרונותיו: האם הוא איש דיבור או מאנשי המעשה, או למשל, אדם המשחק בכדור יכול לגלות מהי מידת שיתוף הפעולה שלו עם אחרים, או האם הוא בעל יכולת הנהגה או שכוחו במשחק אישי. דווקא במקום שבו נוכחות ה' סמויה מן העין, דווקא שם מכיר האדם את עצמו, ומתוך היכרות זו הוא בא לפני ה' במלוא כוחו ואונו, ובכל עוצמת כישרונותיו. על פי הבא"ח, אין האדם צריך לחטוא כדי להכיר את עצמו, המפגש יכול להתרחש גם במקום ניטראלי, כביכול, מחוץ לכותלי בית המדרש. שם, מחוץ למקום הקודש, יש את מידת החופש הנצרכת על מנת לאפשר מפגש של האדם עם יכולותיו ועם כישרונותיו. כך מסביר הבא"ח את העובדה שגדולי התנאים היו בעלי מלאכה בראשית דרכם:
"ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון לחקירה שחקרתי בענין ר' יוחנן בן זכאי ורבי עקיבה, שהיו עמודי עולם אשר כל בית ישראל נשען עליהם, ועשו תיקון גדול ונפלא בתורה שהרביצו בישראל, ושניהם חיו ק"ך שנה כשנותיו של משה רבינו עליו השלום. אך אמרו רבותינו ז"ל על ר' יוחנן בן זכאי ארבעים שנה עסק בפרקמטייא, וארבעים שנה למד, וארבעים שנה לימד, וכן אמרו על רבי עקיבא גם כן... ואם היו גם ארבעים שנה הראשנה עוסקים בתורה, בודאי היה בזה הרווחא גדולה להם ולעולם כולו, מה שאין כן בעסק הגשמי שהיה להם, הפסידו חס וחלילה בזה הפסד גדול?" וכפי האמור מובן הדבר, אדרבא מחמת שעסקו ארבעים שנה הראשונים בעסקים הגופניים, נתעלו עסקים הנפשיים שהיה להם בשמונים שנה, מאה ידות באיכותם. כי על ידי שקדם העסק הגופני לר' יוחנן בן זכאי בפרקמטיא בארבעים שנה הראשונים, אשר היה הטבע מכריחו לעשות בו השתדלות בכל כוחו ועוצם ידו, בחריצות וזריזות גדולה, נתלמד להתנהג כך אחר כך בעסק הנפשיי כפלי כפליים. וכן היה אצל רבי עקיבה גם כן, שהיו נושאים באותה שמונים שנה בעסק הנפשי קל וחומר בדעתם, מן עסק הגופני שהיו עוסקים בו בתחילה באותם ארבעים שנה הראשונים..."
הרב יוסף חיים מלמד אותנו שיש ערך עצום ללימוד תורה, אך אין לראות בעבודה ובחיים ערך בזוי. לדבריו, בכל שלב בחייו, נמצא האדם במצב של לימוד ושל התקדמות. בכל רגע הוא לומד מה הם כישרונותיו ומה חסרונותיו, היכן ובאיזה מידה הוא אחראי למעשיו, ועד כמה הוא עיקש במימוש רצונותיו. הוא מפתח את כוחותיו לצורך עבודתו ועסקיו, ובכך מכין עצמו ללימוד התורה והחיים הרוחניים. לסיכום, אין לראות בחיי המעשה בזבוז זמן, משום שלימוד התורה שלאחריו יקבל פנים שונות וחדשות.



תורה ועבודה
הבא"ח אינו הופך את כלל החיים לקודש. הוא מבחין בין מלאכה ללימוד תורה ובין חיי שעה לחיי עולם, אך הוא מקפיד לתת מקום לעיסוק בענייני העולם כמקום המפגש של האדם עם עצמו, ורואה בכך כלי חשוב לעבודת ה' שלמה יותר. האדם נדרש לדיאלוג עם עצמו, כדי להבחין במלוא כישרונותיו ולממשם. הכרתם מתגלית ברגעי כישלון וחטא, כמו גם בעולם החול. רגעי הכישלון, כמו חיי היום-יום, הם חלק מתמונת יומו של האדם, ויש בהם פוטנציאל להתעצמות רוחנית.


חסר רכיב