תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בנתיב הישר והנעלם

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
בנתיב הישר והנעלם
על אריה קרול ופעלו
שלמה רוזנר

"מדינת ישראל היא לא ברירת מחדל אחרונה
היא בחירה מודעת, מועדפת. בשבילי היא חגיגה"
כך אמר אריה קרול ליהודי רוסיה
סיפור על ציונות ללא שיור וללא ויתור – לדמות של אריה קרול ז"ל

נתיב נעלם
זכויות בעולם האמת אין אנו יודעים כיצד ועל מה הן נחלקות.
למעלה מארבעים שנה, כמעט כל המחצית השנייה של ימי חייו, פעל אריה במשימות יהודיות-ציוניות כלל לאומיות. מהן כעשרים שנה, מ-1968 עד 1988, היה עובד מדינה מן המניין, במשכורת, בשירות גוף שאז היה חשאי, שאפילו את עצם קיומו אסור היה להזכיר, ושהיום ידוע בשם 'נתיב'. אל תפקידו ב'נתיב' הגיע בזכות המוניטין שהקנו לו מעשיו בשנים שלפני כן, בתחומי הניהול והארגון, והכרויות אחדות שהזדמנו לו. חסידיו יאמרו שמקום של כבוד בעולם האמת הבטיח לעצמו כבר בשנים ההן. מדינת ישראל, שהעמידה אותו על הבמה בתיאטרון ירושלים, ביום העצמאות תש"ס, והעניקה לו את פרס ישראל על 'תרומה לחברה ולמדינה', התכוונה למחצית השנייה של חייו, כפי שמעידים נימוקי חבר השופטים: "הוא הפעיל מערכת אדירת ממדים, אשר תוך גילוי יוזמה, תושייה ומקוריות מחשבתית, שיגרה אלפי יהודים מתנדבים, לעתים תוך נטילת סיכון אישי רב, כתיירים לברית המועצות. משימתם העיקרית הייתה ליבויו של הניצוץ היהודי-הציוני בקרב מעגלים הולכים ומתרחבים של יהודי ברית המועצות ... רבים מיהודים אלה עלו ארצה עם היפתח השערים".
בשנים האחרונות התגלגלה לידי הזכות לפענח מקצת מן הטמון בביטוי העמום 'מערכת אדירת ממדים', והכרתי מעט את האיש שהפעיל אותה, שידיעותיי עליו לפני כן היו בעיקר משמועות רחוקות, דלות בהיקף וקלישאיות במבנה. אני מבקש לשרטט תווים אחדים לדמותו.

ציונות ללא פשרות
היכרותי עם אריה נסמכת על פגישותיי המעטות עמו ועל עדויותיהם של מאות מבין אותם "אלפי יהודים מתנדבים", ששיגר "כתיירים לברית המועצות". תמציתם בסיפור שנהג לספר בהופעות לפני ציבור, ואת פרטיו מסר ישעיהו יחיאלי, שהיה נוכח עמו באירוע. בחנוכה תש"נ (דצמבר שנת 1989), בבית הכנסת במינסק התעניין אריה האם, בין הנוכחים יש מישהו מן העיירה שלו חולופיניצ'ין, הצביעו על יהודי זקן. אריה: "האם אתה זוכר מי היה השוחט בעיירה?" ענה לו היהודי שהיה זה הרב קרול, והמשיך וספר שלשוחט היה ילד קטן מאד מוצלח, בן שלוש, ששכב הרבה זמן בגבס במוסקבה עקב זה שאביו הרים אותו בצורה לא זהירה והוא נפגע בעמוד השדרה. ענה לו אריה ביידיש: "דאס בין איך", כלומר: "זה אני".
בבית הכנסת ביקשו ממנו יהודים מידע על סיוע שיוכלו לקבל מישראל, אם וכאשר יחליטו לעלות. אמר להם: 'אני בשבת לא מדבר עסקים; אתם רוצים, נתכנס במוצאי שבת ונדבר'. חשב, כמה כבר יבואו לשמוע? באו 300 איש, גדשו את בית הכנסת, ולא הזקנים בלבד; רובם צעירים. שאלו מה יקבלו מהמדינה.
אמר להם: ' אולי, לפני שאגיד לכם מה תקבלו, אגיד לכם מה אתם חייבים. אתם, כלומר חבריכם, בני משפחותיכם, אחיכם, אלה שיצאו מכאן בשנות השלטון הסובייטי, הגיעו לווינה ולא המשיכו לישראל, נשארו באירופה, או היגרו לארה"ב, והם, אתם ואני יודעים, הרוב המכריע מבין היוצאים מכאן, מעלו באימון המערכת שסייעה להם לצאת. אולי אפילו אפשר לראות בהם בוגדים בישראל. הם יצאו מכאן על יסוד היתר יציאה לישראל, על סמך בקשה לאיחוד משפחות, שנשלחה מישראל, ושהוכנה בעמל ניכר בישראל. למטרה זו הם קיבלו היתר מעבר בווינה. שם, בווינה, גילו פתאום את האור הגדול ובחרו בארה"ב. לא היה מעבר ישיר לארה"ב. הייתה תקופת המתנה, במחנה באיטליה, שנמשכה שנה, שנה וחצי, לפעמים יותר. ראיתי אותם באיטליה. לפעמים הם מכרו את נשמתם לשטן כדי להתקיים. היו מוכנים לכל תעסוקה, לכל פעילות, ואינני רוצה לפרט, ובלבד לקיים את הסיכוי, ששערי ארה"ב ייפתחו לבסוף. אחרי התנהגות כזאת של קודמיכם, אתם, כאן, יש לכם עוז לתבוע מישראל? אלא מה, בן גוריון, שהקים את המדינה, וכל הדור ההוא, שותפיו ותומכיו, התחייבו אז, כלפי עצמם וכלפי העולם, שיותר לא יהיה בשום מקום על פני כדור הארץ פליט יהודי, שאין לו לאן ללכת. ההתחייבות הזאת של מדינת ישראל היא שעומדת לזכותכם היום. בשבילי, לא כמו בשביל קודמיכם, מדינת ישראל היא לא ברירת מחדל אחרונה. היא בחירה מודעת, מועדפת. בשבילי היא חגיגה. בכל הזדמנות מחדש. חגגתי בכל פעם שאחת מבנותיי התגייסה לצבא הישראלי. חגגתי כשנכדי הפך טייס. ואני ממשיך לחגוג".
"עכשיו", אמר לשומעיו ההמומים במינסק, "אתם יכולים לשאול".
לישראלי, ששמע מפיו את הסיפור הזה, הוסיף אריה: אחותי אמרה לי ששום שליח מישראל לא דיבר אתם ככה. זה סיפור של סולידריות יהודית עמוקה מאד, תובענית בהתמדה, אחראית כלפי מה שצריך לעשות ואפשר לעשות, ישירה, בוטה, תובעת מעצמה בדיוק מה שהיא תובעת מזולתה. זה סיפור של ציונות ללא שיור וללא ויתור, המזהה, אולי אפילו בתמימות מודעת לעצמה, את טובתה של מדינת ישראל הציונית עם עצם הקיום היהודי, עם עברו ועם עתידו.

ציונות דתית
שנות פעילותו הציבורית של אריה, ב'נתיב' ואחרי 'נתיב', עימתו אותו לעתים די קרובות עם אנשים ועם גופים, שגרסו 'יהודים כן, מדינת ישראל לא', או לפחות 'לא בהכרח'; חב"ד למשל, שלא להזכיר גורמים אנטי ציוניים; והוא דבק בנחישות בעמדתו ובדרכו. זה סיפור של שומר מצוות נחרץ ובלתי מתפשר, השומר על רוח השבת הראויה לדעתו גם, ואולי בעיקר, מול קהל שרובו, אריה ידע היטב, לא חווה כמוה מעולם ואינו מבין מה רע ב'עסקים בשבת'; חשוב לו לדבר אתם, לומר להם את האמת שלו, אבל לא יוותר לשם כך על עצמיותו, על השבת כפי שנראית לו. זו אותה גישה שעליה אמרה לו אחותו: איש לא דיבר אתם כמוך. השבת הזאת שבסיפור, היא רק רמז קל לנוכחותה של השבת בחייו, להיותה אחדות אחת עם משפחתו, היא והם בגעגוע אחד, רגשי וחם ומובן מאליו ומלא ביטחון. כך היא עולה ממכתביו הביתה, לרחל ולבנות שבסעד, בשבועות הרבים שבהם נעדר מן הבית, כששוטט בעולם לחפש ולברור מועמדים לשליחות 'יהודית ולאומית', לא פחות מזה. מובן מאליו שהוא, איש הציונות הדתית, המקיים בגופו חיי 'תורה ועבודה', ייטול על עצמו משימות שאינן נוחות, בלשון המעטה, לשומרי מצוות, ויטיל משימות כאלה דווקא על הדומים לו, מטובי חבריו, מתוך אמונה שאת החייב להיעשות – דווקא הם צריכים לעשות. הוא הכיר בגופו את קשיי ההתנהלות של פעילות יהודית וציונית בברית המועצות, ואת הקשיים הנוספים לשומרי מצוות, וסמוך מאד לתחילת עבודתו ב'נתיב' דאג לקבל מהרב חיים דרוקמן דף הנחיות מסודר, מותאם לתנאים ולצרכים של הנוסע לשם. לא פלא שביקורת על הנחיות אלה באה מצד גורמים חרדיים; להם תפישה אחרת של סולידריות לאומית.

תמרור וחץ
אריה החל לעבוד ב'נתיב' כשעוד עמד בראשו שאול אביגור, ושליח האירגון בארה"ב היה נחמיה לבנון. שנתיים אחר כך מונה נחמיה לראש 'נתיב'. בספר זכרונות שכתב הוא קובע: "בעבודתו היה אריה נועז וזהיר מאד בעת ובעונה אחת". אוסיף על כך מסיפור אחר. בשנת 1985, שבע עשרה שנה לאחר שהחל לשלוח באופן מסודר, שיטתי ורצוף תיירים יהודים מן העולם לבריה"מ, כשמאחוריו הרבה יותר מאלפיים זוגות, שנכנסו בשלום ויצאו בשלום ובלי אף תקלה רצינית אחת, הוא מזמן למשרדו את מֶלָה תבורי, לתיאום נסיעה לברית המועצות. זו לא הייתה פגישתם הראשונה. כבר בראשית שנות השבעים, בהיותה סטודנטית צעירה, הסכימה מלה לצאת לשליחות, ואף חזרה, לפי הצעתו של אריה, לארה"ב וסידרה לעצמה, בהתאם לנוהל הקבוע ב'נתיב', דרכון חדש, נקי מחותמת כניסה לישראל, כדי שלא תיראה חשודה לשילטונות, כבר ברגע כניסתה לברית המועצות. ברגע האחרון בוטלה נסיעתה, לאחר שזוג שנסע מטעם 'נתיב' ללנינגרד, נתקל בעויינות בוטה ואף הוכה ברחוב, ואריה סבר שלא ראוי להסתכן. היו אלה ימים של מתיחות גדולה ביחסים בין השלטון שם ובין אזרחיו היהודים (ברקע עמדה פרשת קבוצת דימשיץ-קוזנוצ'וב, שניסתה לחטוף מטוס כדי לצאת את רוסיה ונכשלו, והמשפטים שנערכו בעקבותיה). על פגישתם השנייה סיפרה כעבור 15 שנה: "הוא שאל אם אני מסכימה לנסוע והשבתי בחיוב; לא, הוא אמר, תחזרי הביתה ותחשבי על זה לילה ואז תשיבי; לקח דף, צייר בו עיגולים, רשם בהם את גיל ילדיי, 10 ו-12, והוסיף: הם צעירים מכדי לאבד אמא ואת מסתכנת בכך שלא תראי אותם שנים, אולי לעולם." למחרת, כשחזרה מלה על הסכמתה, שאל אותה אריה – מדוע? השיבה לו: "הוריי היו בגטו לודז' בימי השואה ולקחו מהם לטרנספורט ילדה בת ארבע; אז לא היה מי שיכול לסייע להם; היום אני יכולה, ולא אוותר על הזדמנות לסייע למי שנתון במצוקה."
תשובות כאלה אריה הבין. ואהב.
בימי הניחומים, בביתו בסעד, אמר מישהו: הסתלק תמרור מחיינו. מותר להאמין, לקוות, שלא יישמט מהווייתנו חץ הכיוון, שעליו הצביע כל חייו.



חסר רכיב