תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

גרעין אופק

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
גרעין אופק

גילה ו. קפלן

רחובות בית שאן נמסים בחום. במבנה היפה של מדרשת בית שאן אני פוגשת ביערה לשם (לבית אלון), בת טירת צבי ותושבת הקיבוץ, נשואה לעקיבא ואמא לעילי בן שנתיים וחצי. יערה היא רכזת הגרעין. היא מספרת לי על הקשר עם החבר'ה, על האתגר הגדול שלה ושלהם – ועל ההתמודדויות החדשות שהשנה הזו זימנה לכולם. בהמשך היא מובילה אותי ל'דירת הבנים השוכנת בבית שיכון אופייני ואפרפר. שם אני פוגשת את החבר'ה שחזרו מיום מתיש בקייטנה שהם מארגנים.
עשרה נמצאים שם, כולם בוגרי בית הספר בקבוצת יבנה, ואלה הם:
צליל פריימן (עלומים), יסמין דאובה (אחוזת אתרוג), דורון כהן (יבנה), גל בכר (בני דרום), גיא פורד (עין צורים), אורי עפרוני (יבנה), רועי מרגלית (אשקלון), רחל הקשר (יבנה) ועדי גיל (אחוזת אתרוג) וחסרה היום מגל אדר (אחוזת אתרוג).

חינוך מיוחד
במשך השנה, היה יום העבודה מחולק בין פעילות בבתי הספר בשעות הבוקר לבין משחקיה בשעות אחר הצהריים. בתי הספר שבהם השתלבו חברי הגרעין כחונכים אישיים ובעבודה פרטנית היו: גולני (חינוך מיוחד), רמב"ם, תחכמוני, תומר ושק"ד. חברי הגרעין פעלו גם כמתנדבים בגיל עוז (עמותה לזקן של עמק המעינות). אמירה מייצגת על העבודה בבתי הספר היא של אורי עפרוני שהיה, להגדרתו, 'חונך לילדי המסדרון' – "המהפך מתלמיד למורה הוא מוזר".
עדי גיל מסבירה את הקושי: "המנטליות שונה. בבית הספר בבית שאן, הכל קשור ללימודים. אין פעילות חברתית כמו בבית הספר שבקבוצת יבנה."

למה הגעתם לכאן?
השאלה "למה הגעתם לכאן?" היא בעצם כמה שאלות: למה לא לצבא? למה לא למכינה או למדרשה? למה דווקא לבית שאן? המילים "תרומה" ו"התנדבות" משולבות הרבה בתשובות השונות, לצד המשפט "היה לי ברור שאני רוצה לדחות (את הצבא)".
דורון: עשייה מתאימה לי יותר מלימוד, במיוחד שמדובר על תרומה. רציתי להיות בגרעין שיש בו שיתוף וחיי חברה.
גיא: אהבתי את הרעיון של התנדבות עם אנשים שאני מכיר. אני לא אוהב לשבת במקום, וכאן יכולתי לבחור משהו שמתאים לי. לא למדתי שתים עשרה שנה ולא רציתי גם עכשיו.
רועי: היה לי ברור שאני רוצה לדחות את הגיוס. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות ולא רק לדבר. זו הייתה עשייה עם משמעות, והעובדה שזה היה עם החבר'ה נתנה דחיפה.
עדי: בין הבנות לא הייתה חברות מוקדמת. החיים ביחד חיברו בינינו, והכרנו לעומק.
צליל: רציתי לדחות את הצבא. התלבטתי בנוגע למכינה, וגם חששתי להמשיך עם חבר'ה מהתיכון (אף שיש בזה מידה של ביטחון). בסופו של דבר אני שמחה בבחירה שלי. אני מרגישה שעשינו פה הרבה ושנקשרתי לאנשים, אבל זה לא היה מובן מאליו.
גל: היה ברור לי שאני דוחה שירות, בחנתי גם מכינה בלכיש, אבל משך אותי להיות במקום שצריך להקים.
זה המקום להזכיר שגרעין אופק פעל בבית שאן כמה שנים. ואז, לאחר הפסקה של שנתיים, חזר לפעולה, אך בשנה הבאה שוב אין לו המשך. עובדה קשה לכל הצדדים.
אורי: בית שאן זה מקום עם אופי מיוחד, כולם מכירים את כולם ומיד קולטים מי זר כאן.
קיבלו אותנו מהר. אמנם זה שאנחנו קיבוצניקים קצת הפריע, אבל אמרנו להם שאנחנו מקיבוצי הדרום (הטובים).
יסמין: חשבתי ללכת לבית ישראל. משך אותי להקים משהו מחדש.

המשחקיה
האתגר של "הקמת משהו חדש" כרוך בהרבה אתגרי משנה, כמו – להחליט מה להקים, למצוא מקום, להפוך אותו לנעים וכמובן למלא אותו בתוכן. "כל ההחלטות היו דרך ניסוי וטעיה" הם אומרים ומוסיפים: "היו הרבה קשיים בדרך, היו גם הצלחות."
יערה לשם, שהגיעה עם החבר'ה למקום, אומרת: "לא ידעתי להגיד להם מה לעשות, וזה דווקא הצמיח אותם. הם קיבוצניקים שיודעים איך להרים פרוייקטים".
"קיבלנו חדר שהוא סוג של מחסן, והיינו צריכים לעשות הכל - לנקות, לצייד ו - למצוא ילדים שיבואו. החלטנו שהמשחקייה תהיה מכוונת לילדים מכיתות א'-ו', (מחשש שגדולים יותר לא יגיעו). הפעילות במשחקיה הייתה מחולקת לפי קבוצות גיל (א'-ג', ד'-ו')
יסמין ודורון: בהתחלה היה קשה להבין שהמשחק הוא פעילות חינוכית. רעיה כהן (טירת צבי) – רכזת ההדרכה במדרשה, הדריכה אותנו והסבירה איך חוקי המשחק מסייעים להקניית גבולות ומשמעת.
רועי: עד היום האחרון עוד היו 'תקלים', כשהבנות באו להגיד תודה ולהפרד, הן ממש בכו כשהבינו שזה נגמר.
אורי ומגל שהדריכו את ילדי א'-ג' מספרים על קושי נוסף: "שאפנו להיות בקשר עם ההורים, אבל להם לא תמיד היה רצון. לטקס הסיום באו רק שניים-שלושה הורים."
דורון מסייג: לא תמיד רצינו קשר עם ההורים.
וצליל מוציאה מסקנה חשובה: חשבתי הרבה איזה אמא אני לא רוצה להיות.

מה למדתם מן השנה הזו?
לימוד תורה - החל מהשנה, הוחלט שגם גרעיני הי"ג יהנו משיעורים תורניים. גרעין אופק זכה לשני שיעורים. האחד עם אבי רוט, רב בישיבה התיכונית, והשני עם נתנאל פרבשטיין (מעלה גלבוע). החבר'ה אינם חולקים על חשיבות השיעורים, אך מודים בקושי להתיישב וללמוד ברצף העשיה.
באשר ללימוד האישי מתוך העשייה, התשובות היו מגוונות ונגעו הן בחיי היומיום והן במסקנות לתווך הרחוק:
גל: לבשל, לחיות עם עוד אנשים בדירה – להתחשב.
רועי: לנקות דגים
דורון: פיתחתי אחריות - אף אחד לא אמר לי לקום. נוספה לכך גם האחריות על הילדים.
יסמין: להכיר מנטליות אחרת, אורח חיים שונה.
עדי: משמעת עצמית
רחל: אחריות.
גיא: הרגשתי השנה שיש לי למה לקום. שמשהו ומישהו מחכה לי. בימי רביעי הייתי צמוד לילד עיוור עם פיגור – היה לי קשה להתקרב. בסופו של דבר הרגשתי את ההתקדמות שלו וזה נתן לי נקודת מבט שונה על החיים שלי.
יסמין: מסיבת הסיום של המשחקייה הייתה רגע של שיא, עבורנו ועבור הילדים, פתאום כולם הבינו את הערך של מה שעשינו השנה.
צליל: ניסיון בהדרכה, איך לארגן ולנהל דברים.
עדי: למדתי על הכנסת אורחים. האנשים כאן נחמדים באופן יוצא דופן.

בביקורו של נשיא המדינה, שמעון פרס, נשא דברים בשם חברי הגרעין גיא פורד, וכך אמר בסיום דבריו:

"אני מאמין כי תרומתם של בני הנוער המתנדבים בעיר ובארץ בכלל, מוכיחה כי יש אנשים המוכנים עוד להניף את הדגל ולהגיד שציונות היא לא מילה גסה."
ונענה כהד – אמן!



חסר רכיב