תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על ילדים ועל אלוהים

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
על ילדים ועל אלוהים

אפרת רפל - פראווי

אני מעדיפה לדעת שאני יכולה לדבר באופן ישיר עם אלוהים
לפני שמעירים לי לא לגעת בשיער בזמן התפילה
אפרת רפל מבקשת שינוי

הנה סתירה מפליאה: ה' נמצא בכל מקום, ו"מלא כל הארץ כבודו" הרי כבר נאמר, ובכל זאת במסגרות החינוך הקיבוציות שלנו - לא מצאתי אותו. התלמידים כולם נכנסו בשער, והוא (או היא?) – נשאר בחוץ, ואינו משחק במגרש בית הספר.
תשאלו - הכיצד?
והרי ישנם שיעורי ההלכה, תלמוד, פרשת-שבוע, תנ"ך, שנת-שמיטה, שישים שנות, וכמובן- התפילה בכל בוקר – ואיך יכול להיות שאיננו נמצא?
אנו כך-כך הרבה משקיעים בחינוך תורני - אז על מה את מדברת?
ובכן, אני מנסה לדבר על אלוהים.
אמנם השיעורים התורניים הם טובים ונכונים, ורובם גם חשובים ונותנים צידה יהודית לדרך. עם זאת, יש בהם ערפל מסוים, הממסך את המוח בעובדות שונות, בידע רב, בהמון מלל - אך ההרגשה נעדרת משם.

דיבור ישיר
אני מעדיפה לדעת שאני יכולה לדבר באופן ישיר עם אלוהים, במילים שלי, על הכאבים ועל ההודיות שלי, לפני שמעירים לי לא לגעת בשיער בזמן התפילה. אני מעדיפה להרגיש שיש לי כתובת שם למעלה (או מסביב), שמקשיבה בדיוק אלי, לפני שאני לומדת מה קורה אם שכחתי לומר "יעלה ויבוא" במקום הנכון בתפילה.
אני מרגישה שבבתי-הספר שבהם למדתי, לא נתנו לי כלים לדבר עם אלוהים.
לא סיפרו לי שאולי הוא ואני מדברים באותה שפה. יותר מכך, לא סיפרו לי שאולי אלוהים שומע גם שפות אחרות חוץ ממילים – אולי הוא מבין נגינה, ציור, שירה, או שתיקה, ושבדרכי התקשורת הללו יש גם הרבה מן הקודש.
לא סיפרו לי שאולי הוא מקשיב גם למי שלא מקיים את כל המצוות, ואולי הוא יכול להכיל גם התנגדויות לדת בתקופות מסוימות בחיים. לא סיפרו שייתכן שהוא יכול לרפא הרבה כאבים של גיל ההתבגרות. לא, את כל זה, לא סיפרו לי.


להעיז לשאול למה
חיכיתי עד סוף י"ב, עד גיל 19, כאשר התחלתי ללמוד במדרשה. רק אז התחלתי לגלות קצת. עוד קצת גיליתי בתקופת האוניברסיטה, בשנות ה-20 שלי, והיום, ב"ה, הדרך פתוחה יותר לגילויים מסוג זה.
במדרשה גיליתי את העולם הרחב של מחשבת ישראל, שבו אפשר להעיז לשאול "למה?", ולראות שהשמיים לא נופלים. גיליתי גם אנשים שבאמת לומדים תורה מאהבה. חוויה שלא זכורה לי מביה"ס הקיבוצי. האם ייתכן שזה לא עול?
בגיל 24 גיליתי שאני בעצם יודעת לדבר עם אלוהים, וגם עושה זאת באופן די טבעי.
גיליתי גם שאני יודעת לכתוב שירה, ושיש גם תנועה בגוף שלי (שעד אז חשבתי שהוא משני לחלוטין יחסית לשכל). גיליתי עוד שאפשר לשיר ולרקוד בתפילה, ושזו חוויה מאד מיוחדת. אל אף-אחד מהגילויים הללו ודומיהם לא נפתח משום-מה פתח בתקופת ביה"ס.
אולי זה גם עניין של בשלות. ייתכן. על כל פנים, יש בצורת החינוך שלנו סגירות גדולה לאפשרות של חיפוש רוחני, ולדרכים יצירתיות של תקשורת – עם עצמי ועם אלוהים.

אלוהים בחצר בית הספר
סיפור קטן לסיום: לפני כמה חודשים, במסגרת חוג לכתיבה יוצרת לתלמידים בכתות ד'-ו' בסעד, הנחיתי מפגש שבו דווקא כן דיברנו על אלוהים. הבאתי לילדים את הספר "ילדים כותבים לאלוהים". הספר מאד משך אותם, וגם הצחיק. ביקשתי מהם שיכתבו מכתבים לאלוהים – שאלה, בקשה, או כל דבר שעולה בהם. הילדים הביטו בי בתמיהה: "לכתוב לאלוהים?" הרגשתי שההצעה נראית להם ממש מוזרה. נראה היה שלא נחשפו לאפשרות כזו בעבר. בעיני זה מראה שהדרך עוד ארוכה...
דווקא ילדים, שהתקשורת שלהם עם העולם כל-כך ישירה, תמימה ורעננה – האם לא כדאי לדבר איתם על אלוהים? להרחיב את עולמם ולתת להם להרגיש שבאמת יש מישהו שאפשר לפנות אליו – גדול יותר מהחברים לכתה, גדול מן האויבים, גדול אפילו מן המורה ומהמנהל?
בואו נרשה לעצמנו להעז קצת יותר, ולתת לאלוהים להיכנס גם בשער בית-הספר.
הלוואי שנצליח בעצמנו לחזור אל המקור, ולהביא ממנו שפעה גם עבור ילדינו,
בדרך שתאפשר להם להיפתח אל האמונה, אל עצמם ואל העולם. אמן.

סעד

חסר רכיב