תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לחקור את ההצלחה

18/08/2008
עמודים מנחם - אב תשס"ח 725 (9)
לחקור את ההצלחה

ד"ר מנוחה כהן-אמיר*

תנועת "הקיבוץ הדתי" בדקה עצמה בכנות וביושר פעמים רבות בשאלה "איפה טעינו"
בתחומים שונים של החיים הקיבוציים ובמיוחד בכל הנוגע לחינוך ילדים
ד"ר מנוחה כהן-אמיר, בחרה בנקודת מוצא פוזיטיבית
במחקרה היא בוחנת את אלו שכן המשיכו באורח החיים הדתי
"אם נבין את תהליך הבחירה, אולי, נוכל להצליח יותר בחינוך הדתי של ילדינו"

האם לחקור את ההצלחה או את הכישלון? ממה נלמד יותר, מניתוח כישלונותינו או הצלחותינו? רבים וטובים, בחיים הפרטיים או בעבודה, נוטים לבדוק כישלונות ולקבל כמובן מאליו את ההצלחות. גם תנועת "הקיבוץ הדתי" בדקה עצמה בכנות וביושר פעמים רבות בשאלה "איפה טעינו" בתחומים שונים של החיים הקיבוציים ובמיוחד בכל הנוגע לחינוך ילדים.
נקודת המוצא למחקר שלי הייתה ראייה פוזיטיבית. מטרת המחקר הייתה לתאר את תהליך עיצוב השקפת העולם הדתית ואורח החיים הדתי בקרב בני ובנות הקיבוץ הדתי. חשבתי כי אם נבין איך מתרחש התהליך ואיזה גורמים לוקחים בו חלק משמעותי, נוכל להצליח יותר בחינוך הדתי של ילדינו. מה גם שמחקר על עזיבת דת בקרב צעירי הציונות הדתית בקיבוץ ובעיר כבר פורסם , ואני חיפשתי חידוש.

למה הם דתיים? – יש סיפור!
כך מצאתי עצמי נפגשת עם צעירים בני 23-30, בני הקיבוץ הדתי. קבוצת גיל זו נבחרה מאחר שבשלב זה רוב הצעירים כבר מגבשים את זהותם וידעו להגדיר את עצמם מבחינה דתית. ראיינתי צעירים וצעירות בני הקיבוץ הדתי. חלקם חיים גם היום בקיבוץ, וחלקם - במקומות אחרים. היו ביניהם רווקים, נשואים והורים צעירים – וכולם דתיים.
בתחילת הדרך היססתי. חששתי שהשאלות שלי טריוויאליות ולא יהיה להם מה לספר. מה כבר יש להגיד על תהליך שיגרתי לכאורה של מי שבחר להמשיך בדרך הדתית שאליה הורגל מילדותו? אולם כבר בפגישה הראשונה התברר לי שיש להם הרבה לומר ולספר, וכי הדרך לעיצוב הזהות הדתית היא מעניינת ומרתקת. כל פגישה כזו הייתה חוויה. עצם הנכונות לשתף אותי, כל אחד ואחת בדרכו, בעולמם, בזיכרונות הילדות, בדעותיהם ובתהליכים שעברו ועודם עוברים בנוגע לזהותם הדתית, גרמה לי התרגשות שוב ושוב.
כל המרואיינים הגדירו עצמם דתיים, וכידוע לדתיות פנים רבות ומגוונות. כמה מהם שיתפו אותי בהתלבטות האם מתאימה להם ההגדרה דתי/ת. מתוך כך למדתי מה המשמעות של דתיות בעיניהם. יש הרואים בה בעיקר קיום מצוות, אחרים מדגישים את האמונה. יש הרואים בדתיות בעיקר השקפת עולם ואחרים מדגישים את החובה הדתית. לעומתם יש מעטים המדגישים את החוויה.

נתיבים שונים
בנתיבים שונים פוסעים הצעירים עד שהם מגיעים לכלל גיבוש זהות דתית ובחירה בדתיות:
• נתיב של רציפות והמשכיות.
• נתיב הכרוך במשברים.
• נתיב המאופיין בעיקר בחיפוש.
מודל של רציפות והמשכיות – ההמשכיות, המאפיינת את הקבוצה הראשונה, מתבטאת בהרגשה שתהליך ההתפתחות לא היה כרוך במשברים או באירועים יוצאי דופן, וזאת בנוסף להרגשה שנשמרת רציפות בין-דורית: "אני ממשיכה את דרך הורי" אומרת עינת , "אולי בתוך תוכי, זה איזה שהוא רצון להמשיך את המודל שאני רואה בבית... שבעיני הוא נכון... לא כל כך התלבטתי. היה לי ברור מאליו שאני כזאת, כי זה מה שההורים שלי שידרו כנכון. בכלל לא התלבטתי. עשיתי את מה שצריך לעשות. ואני חושבת שהבנתי שככה בעצם אני רוצה לחיות, בלי קשר אם זה מה שההורים שלי רוצים".
עינת מתארת את התהליך: בשלב הראשון עושים מה שההורים אומרים, בשלב שני זה הופך להרגל ולמשהו מובן מאליו, ובשלב השלישי יש גם בחירה – אני בוחרת להיות כזאת, להיות דתית, להמשיך בדרך של הורי. יש המצביעים גם על כך שההשתייכות של המשפחה לחברה קיבוצית דתית תורמת לכך שהילד רואה את ההתנהגות הדתית כדבר שיגרתי ומובן מאליו.
מודל משברי - את המודל המשברי ניתן להכיר בעזרת סיפורה של רינת. רינת, בת משק שחרחורת, בת 23. בראיון היא מתארת את התפתחות דתיותה בשישה שלבים: בגיל הצעיר – דתיות תמימה מלאת חוויות; במהלך בית הספר היסודי והחטיבה – איבוד התמימות ופיתוח ציניות; עם המעבר ללינה בחדרי נעורים בשנות בית הספר התיכון, היא לא מתנהגת כדתית; בזמן השירות בצבא היא נמצאת במצב מעניין – בצבא, שם מזהים אותה כבחורה דתית מקיבוץ דת,י היא שומרת מצוות, ואילו בבית - לא: "בבית יש משהו מיוחד בשבת, לובשים בגדים אחרים, יש שולחן שבת. יש פה מסגרת שהיא דתית, והיא נוחה והיא בסדר, אז אפשר לפרוץ אותה. ובצבא, שאין בו כלום, היה חשוב לי לשמור על משהו... זה סימן לי גבולות וסימן לאחרים גבולות, למשל עם בנים...". עם תום השרות בצבא, חוזרת רינת הביתה לקיבוץ, ומתחילה לחפש את דרכה ואת עצמה. היא מרגישה צורך ללמוד יהדות, אולם הדבר שגורם לה להחליט ללכת ללמוד במדרשה ליהדות הוא חלום שחלמה בלילה. החלום הזה היווה נקודת מפנה בתהליך הבירור העצמי שבו הייתה נתונה. בעקבותיו היא מחליטה שהיא רוצה להיות דתית ושעליה לעזוב את הקיבוץ וללכת למקום שבו תהיה סביבה שתתמוך בתהליך הלמידה והאימוץ מחדש של הדתיות. היא מרגישה שהסביבה הקיבוצית לא מאפשרת לה לבסס את הדתיות שלה.
מודל החיפוש - בניגוד לרינת, עבור איתן היווה הקיבוץ גורם משמעותי בהחלטה לחזור ולהיות דתי. הסיפור של איתן מאופיין במעברים מדתיות לחילון. בשתי תקופות בחייו לא שמר מצוות: בתקופת התיכון "יצא לצורך חזרה" כלומר, התנסות באי-שמירת מצוות כדי לטעום את החיים האחרים, תוך ידיעה שבעתיד הוא אכן מתכוון לחיות כאדם דתי. עם סיום התיכון חזר להיות דתי, למד בישיבה ושירת בצבא. התקופה השנייה שבה לא שמר מצוות הייתה כשטייל בחו"ל. החזרה לארץ ולקיבוץ החזירה אותו גם לשמירת מצוות, מאחר שקיום מצוות הוא חלק מן החיים בקיבוץ. שני צעירים, שני סיפורים ובכל אחד מהם ממלא הקיבוץ תפקיד הפוך. האחת לא מוצאת בקיבוץ חיים דתיים שמספקים אותה והאחר בוחר לחזור לדתיות דווקא בגלל שהוא חי בקיבוץ דתי.


בחירה בחברה
שני הסיפורים שהובאו לעיל, ממחישים סוגיה שעלתה בדבריהם של כל המרואיינים – "מהו מקומה של החברה הקיבוצית ו"הרחוב הקיבוצי" בתהליך הבחירה בדתיות?" שלושה גורמים מאוד משמעותיים בעיצוב הדתיות של בני הקיבוץ הדתי:
• ה"רחוב הקיבוצי"
• החברים בני הכיתה
• המשפחה.
הגם שה"רחוב הקיבוצי" הוא ישות לא לגמרי מוגדרת, הוא נתפס כבעל השפעה רבה. רוב המרואיינים מיחסים לו תפקיד נכבד בסוציאליזציה הדתית בתקופת הנעורים, אולם לא כולם מצביעים על אותו כיוון השפעה. מהראיונות עולה כי ה"רחוב הקיבוצי" משפיע על הדתיות בכיוונים שונים: יש הרואים בו דתיות רדודה וכוחות שמביאים להחלשת הרמה הדתית. אחרים מצביעים בעיקר על הפתיחות הקיימת ברחוב הקיבוצי ורואים בה גורם המאפשר ביסוס של הדתיות.
נראה כי גורם משמעותי בעיצוב הדתיות של הבנים ושל הבנות, הוא השילוב בין מאפייני הדתיות של ההורים לבין הדתיות הרווחת ברחוב הקיבוצי. הסגנון הדתי של ההורים מחזק או מחליש את השפעתו של הרחוב הקיבוצי על דתיותם של הבנות ושל הבנים. יש צעירים שהרחוב הקיבוצי נראה להם יותר דתי מהוריהם, והם נמשכים בעקבותיו לדתיות. ההבדל בין דתיות הרחוב הקיבוצי לדתיות ההורים גורמת לצעירים לבחון את דרכם ומתוך כך לגבש את זהותם. ההשוואה לרחוב הקיבוצי תורמת לתהליך גיבוש הזהות. יש צעירים שהרחוב הקיבוצי נראה בעיניהם פחות דתי מהוריהם. במקרים אלה נוצר מעין "מאבק כוחות", חלקם פונים לכיוון של הרחוב וחלקם לכיוון של בית ההורים.
תיאור זה מזכיר לנו כי הקיבוץ הדתי אינו הומוגני מבחינה דתית. קיים בו מגוון של סגנונות דתיים, וקיימת בו פתיחות וגישה פלוראליסטית כלפי אפשרויות שונות של חיים דתיים. הדבר ניכר גם באופן שבו תופשים המרואיינים את הדתיות שלהם, ובאופן שבו הם מבטאים אותה: מעט התייחסות למצוות, ראיית הדתיות כאמונה, כהשקפת עולם וכ"משהו פנימי".


מצוות אנשים מלומדה
מקובל לחשוב כי קיום מצוות הוא ביטוי מרכזי ואף הכרחי לאדם המגדיר עצמו "דתי". התפיסה האורתודוכסית המקובלת בישראל היא שדתי הוא מי שמקיים מצוות. אולם, בקרב המרואיינים במחקר דובר יחסית מעט על קיום מצוות. זאת ועוד, חלק מן המרואיינים מגדירים עצמם דתיים אף שאינם מקיימים מצוות שמקובל לראות בהן בסיס ומכנה דתי משותף.
כיצד ניתן להסביר את התופעה של דתיות שקיום מצוות אינו עומד במרכזה?
ניתן למצוא הסבר לכך באופיו של הקיבוץ. ייתכן שהאווירה הדתית הקיימת בקיבוץ מאפשרת מצב שבו האדם מרגיש דתי אף שאינו מקיים את כל המצוות. זאת מאחר שהקיבוץ מהווה מסגרת דתית ולכן בשביל להרגיש דתי אין האדם חייב לקיים את כל המצוות. המטבח בקיבוץ הדתי מספק אוכל כשר, בשבת יורדת על חצר הקיבוץ אוירה מיוחדת. לא צריך להתאמץ כדי להרגיש את השבת. מצוות רבות מקוימות על ידי הקולקטיב, בלי שהפרט צריך לקחת בהן חלק פעיל. ייתכן שהעובדה שהקולקטיב מארגן את החיים הדתיים, ושהחיים בקיבוץ דתי יוצרים אצל האדם הרגשה שהוא דתי, מאפשרת לאנשים להגדיר עצמם דתיים גם ללא ביטויים מעשיים מקובלים.
אולם תופעה זו של דתיות המתבססת בעיקר על השתייכות קהילתית, ניתנת להסבר לא רק על ידי מאפייני הדת בקיבוץ. התופעה של דתיים שמרגישים דתיים בעיקר בזכות השתייכותם לקהילה דתית ובגלל רצונם להשתייך לציבור הדתי, זוהתה בעשור האחרון גם בקרב דתיים בעיר. יש המכנים זאת "דתיים חדשים" או "דתיות סוציולוגית" . דתיות המבוססת בעיקר על הרצון להשתייך לציבור הדתי או לקהילה דתית מסוימת, ולא על קיום מצוות שבעבר נחשבו הכרחיות. ייתכן שניתן להסביר תופעה חדשה זו של "דתיות קהילתית" אם מסתכלים על הדתיות כעל תופעה שאינה דיכוטומית. לא חלוקה לדתי או חילוני, אלא הכרה בקיומם של ניואנסים דתיים וחילוניים רבים. גישה זו נותנת מקום ולגיטימציה לסגנונות דתיים רבים יותר ממה שהיה מקובל בעבר.

פתוח-סגור?!
השאלה 'האם הפתיחות הדתית בקיבוץ הדתי רצויה' - שנויה במחלוקת. קיים מתח בין השואפים לחיות בקהילה שבה הדתיות חווייתית, משמעותית ומובלטת, לבין אלה המעוניינים לאפשר טווח רחב מאוד של התנהגויות. יש הרואים בפתיחות גורם לרדידות דתית. אם כל ביטוי של דתיות ולו המינימליסטי ביותר זוכה ללגיטימציה, לא מתפתחת מוטיבציה לשיפור ולהתקדמות בתחום הדתי. מאידך,יש צעירים הרואים דווקא בפלורליזם את הגורם המאפשר להם להמשיך ולהיות חלק מן הקהילה הקיבוצית-דתית בשלב ההתלבטות והחיפוש. גישה זו מאפשרת להם להתלבט בתוך הקהילה, ולא דורשת מהם לצאת מתוכה עד שיחליטו. הרגשת השייכות והשהות בתוך הקהילה הדתית שבה הם גדלו תורמת, לפחות בחלק מן המקרים, לבחירתם של צעירים להשתלב בחיים הדתיים בקיבוץ. יש צעירים שהלגיטימציה לטווח כה רחב של התנהגויות היא זו שמאפשרת להם להגדיר את עצמם כדתיים ולהמשיך להשתייך לקהילה הקיבוצית-דתית.

מחיר הפתיחות
"השאלה הגדולה שעלינו לשאול את עצמנו היא: האם יכולנו גם אנו להשיג מידה גדולה יותר של ודאות, של התלהבות דתית, אילו צמצמנו יותר במחננו מידה זו של פתיחות? ומה המחיר האפשרי לצמצום זה של הפתיחות במחננו?" כתב יוסק'ה אחיטוב, כבר לפני 20 שנה, במאמר שכותרתו: "מחיר הפתיחות" . שאלות אלה מהדהדות גם במחקר "למה הם דתיים" וימשיכו ללוות את קהילות הקיבוץ הדתי. ואף להוות נקודת מוצא נוספת לבירורים פנימיים על היחס לחינוך הדתי במשפחה, בחברה וברחוב הקיבוצי.


מודיעין


* ד"ר מנוחה כהן-אמיר היא מרצה לחינוך חברתי-קהילתי באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אפרתה בירושלים.

חסר רכיב