תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מורה לחיים

15/07/2008
עמודים תמוז תשס"ח 724 (8)
מה אני כן ??
מורה לחיים
ריבה פריד

12 שנה ואף אדם לא הותיר בי רושם עז?
ריבה פריד, תלמידה בעבר ומורה בהווה
מתלבטת ומבטיחה לנסות



המון דברים אני לא
התבקשתי לכתוב על מורה מיוחד שהיה לי. מורה לחיים. הייתי זקוקה רק לרפרוף של שנייה בזיכרון. הוא מיד סיפק תשובה: חד משמעית- לא נתקלתי באופן אישי באחד כזה!!!
רגע אחד של שקט.
דקה דומייה לכבודה של ההבנה המרעישה - 12 שנה ואף לא אדם אחד שהותיר בי רושם עז, שהשאיר בי חותם, שעשה משהו שמלווה אותי עד היום??? איך זה קרה?
לקח הרבה זמן עד שהחלטתי לבדוק עם עצמי למה.
אני מתיישבת ומתחילה לחשוב. רואה מולי מן בית משפט דמיוני. על דוכן הנאשמים ניצבת מערכת החינוך. אני נקראת לעדות. השופט מחכה בחוסר סבלנות ואני מבקשת: "רגע, אני מנסה לגייס סנגוריה למערכת החינוך, תנו לחשוב. עבר הרבה זמן מאז"...
כיתות א'-ב': ממש לא זוכרת כלום מלבד היום הראשון שהיה טראומטי.
המשך הלימודים בבית הספר היסודי היה רצף של תסכולים ואכזבות. אני רק זוכרת שבכל יום שעבר הדבר היחיד שלמדתי באמת ואפילו הפנמתי זה שיש שהמון דברים שאני לא.
לא זוכרת שמישהו טרח לספר לי מה אני כן.
הסנגוריה שוב פורצת מגרוני: "אה, רגע, יש משהו אחד קטן. אני זוכרת. הייתי טובה בספורט. המורה לספורט פרגן ועודד אותי לפני כל משימה. כל הכבוד למורה גֵדְסִי!!!", אני מריעה בהתלהבות, וכמעט מתיישבת לכתוב עליו כתבה.
"רגע", מתרוממת התביעה ממקום מושבה המכובד," זה לא ממש משכנע. מקצוע שאת מצליחה בו ומקבלת בעקבות כך פרגון זה יפה אבל לא על זה התבקשת לכתוב. עם כל הכבוד, זה לא מורה לחיים".
"נכון", אני מתקפלת ומסכימה, "אז אין לי על מה לכתוב".
השופט ממרום מושבו לא מתייאש ומנסה:
- מה עם התיכון?
- "שום כלום"
- אולי בלימודי ההוראה?
- "נָדָה".

אני מתעצבת. אולי זה בגללי? אולי לאחרים שלמדו לצדי יש על מי לכתוב? אולי הם זכו לקבל את המתנה הנהדרת הזו – מורה מיוחד שמגלה לך על עצמך דברים יפים שלא ידעת על קיומם, כישורים שצצים ומאירים לך את הדרך הלאה. מורה שמשפט אחד שלו יכול להיות נר לרגליך חיים שלמים.

קטנים על גדולה
רגע לפני שאולם בית המשפט שלי מתרוקן נשמעת קריאה חלשה מקצה האולם. אני מתבוננת ורואה את עצמי בת עשרים וקצת. מופיעה לרגע ונעלמת. אני עוצמת עיניים ואותה הדמות שוב מופיעה. עכשיו היא/אני עולה במדרגות לחדר אוכל (כן, בדיוק אותן המדרגות שישנן גם היום, זה לא השתנה) מולי באה נעמה, חברת קיבוץ "הרבה" יותר ותיקה (שלוש שנים של פער שמשנות לגמרי את הסטטוס - אבל על כך בפרק אחר). "ריבה", היא פונה אלי, "מה דעתך להיכנס לעבוד בבית הילדים של ילדי כיתות ב'-ג'?". אני מיד מסרבת: "מה לי ולילדים? אני לא יודעת איך... אין לי אחים קטנים..." . נעמה מחייכת ואומרת "נסי ותראי". אני מספרת את השתלשלות העניינים לשופט והתביעה מקפצת ממקומה - "איך זה קשור לכתבה? מה את מתחמקת?".
"רגע, תן לנסות. תקשיב עד הסוף", אני מרגיעה.
בהמשך הסיפור אני פוגשת בבית הילדים את קבוצת "זמיר". בצעדים מהוססים מנסה לנווט את דרכי (כמובן שבליווי מטפלת ותיקה ומנוסה כיאה לנוהלי הקיבוץ). אני המטפלת אבל מוצאת את עצמי שוב ילדה. משחקת איתם, קוראת אתם ספרי ילדים שפגשתי לראשונה, יוצאת לטיולים ומתכננת להם משחק מטמון בהתלהבות עד שלפעמים לא ברור מי נהנה יותר...
באותן השנים אני גם הופכת לאמא. צוות המטפלות סביבי מתחלף, קבוצת הילדים משתנה אבל אני שם, הולכת ומתעצמת, הולכת וגדלה. עוד ועוד כישורים שלא ידעתי על קיומם צצים ועולים תוך כדי עבודה. הילדים מפיצים סביבי המון חמימות ואהבה. הם ישירים וכשהם מפרגנים אני יודעת שזה אמיתי. דרכם אני מתחילה לגלות מה אני כן.

ואז, יום אחד אני מקבלת לידי חבורת תינוקות בני 6 שבועות.
- אביטל נרגעת רק אם מוציאים לה את העריסה לשמש.
- גיל חייב להחזיק משהו ביד!
- את המרכך הצהוב מאמריקה שמים רק פעם בשבוע על התלתלים הצהובים והקטנים של שחר.
הם גדלים ואני לומדת מהם מה עוד אני יכולה.
נתן מרכיב פאזלים במהירות האור. "וואו, נתן, איזה כשרון!", אני מפרגנת (שכבר ידע מעכשיו מה הוא כן).
צורית כבר תלמד אותי איך קוראים לפרח שנפגוש בטיול (ואני אתרום את חלקי - אשכח עד הטיול הבא כמובן!!!)
אנחנו מעלים ערב כישרונות צעירים. ערב מורכב ומהנה שיישאר כזיכרון טוב להרבה זמן. הם שרים, רוקדים, עושים קסמים.
והאוניברסיטה של החיים כבר בסמסטר מתקדם.

עבודה במשרה מלאה
מרכז המשק קורא אותי לשיחה: "יש לי תחושה שלהיות מטפלת זה לא ממש עבודה במשרה מלאה. אולי תשלימו כל יום שעות עבודה במטבח?". אני כמובן נפגעת, כועסת קצת אבל אחר כך מבינה. זה החיוכים שמלווים אותי ואת שותפתי לעבודה שמפריעים לתחושה שנעשית פה ברצינות עבודה במושגים הקיבוציים של אז. כלומר אם לא מזיעים, לא לחוצים, לא עושים פרצוף רציני של עסוקים - סימן שלא ממש עובדים!
אנחנו מבינות ומיד משנות "הופעה" - ברגע שדמות קיבוצית מרכזית מגיחה מולנו, אנחנו מוחקות את החיוך וההנאה ולובשות מסיכה של דאגה וסבל.
הפטנט עובד,
גם החוש הדרמטי מתפתח.
תודה למורה הבא;
בית הילדים שהפך מטעמי צמצום משאבים למתנ"ס מעלה הצגה, ושם מחכה נקודת מפנה נוספת ומשמעותית שהילדים הם שוב אלה שמובילים אותי אליה - הדרך אל עולם הדרמה והתיאטרון מתחילה.

מבטיחה לנסות
"סליחה, אנחנו נועלים פה", אומר לי סדרן בית המשפט
ואני מתעוררת בבהלה.
"המשפט המשיך בלעדי?" אני שואלת מבוהלת. "מה קרה? מה הוחלט? מי אשם ומה נגזר על הנאשם?"
והסדרן מחייך אלי ואומר - הרגעי, הכל בסדר. הוא מכוון את מבטי לדלת אולם המשפט.
בדיוק באותו רגע נכנסת חבורה קטנה של צעירים חמודים למראה, עיניהם טובות, ובפיהם חיוך מעט מבויש. הם מתקרבים בשקט ומתיישבים סביבי. אני מוציאה מכיסי עט ונייר, מוחה דמעה ויושבת לכתוב את תחילתה של הכתבה.
"כאן אִתי עכשיו המורים של חיי", אני כותבת ומביטה בחבורה שמסביבי. "הם אלו שטבעו בי חותם גדול של חום ואהבה". אני מגניבה אליהם מבטים תוך כדי כתיבה נמרצת וכעבור מספר דקות אני מסיימת. החבורה אוספת את הכתבה מידי ויוצאת.
לפתע מגיח לו התובע.
הוא נראה עייף בערך כמו מורה אחרי יום רגיל של עבודה ומיד ניגש אלי. הוא אוחז בידי ומוביל אותי היישר אל דוכן הנאשמים.
פתאום אני זו שניצבת על דוכן הנאשמים.
היי, מישהו פה התבלבל! אני רוצה לצעוק אבל עוד לפני שאני מספיקה התובע מתחיל לירות לעברי :
- "האם את, ריבה, השארת חותם כלשהו אצל אחד מהילדים שעברו ועדיין עוברים יום יום תחתייך? האם הארת למי מהם את יכולותיו? האם דאגת לפרוש בפניו הבנה חדשה שתאיר את דרכו? האם את מספיק משמעותית עבורו?"
אין לי תשובה.
הסדרן מגיע מאיפשהו ואזיקים בידיו. הוא עומד לכבול את ידי. "אני מטעם התביעה, יש כאן טעות!!!" אני זועקת ומנסה להתנגד.
השופט שמגיח משומקום עוצר, מסתכל אלי ובפניו שאלה.
"אני מבטיחה לנסות, אדוני השופט, אני מבטיחה לנסות להבא. תן לי עד סוף השנה".
הסדרן מקבל הוראה מהשופט ואני יוצאת לחפשי. בצאתי מאולם בית המשפט אני אוחזת בפלאפון. נכנסת לתפריט, מדפדפת להוספת מטלה. מתחת לשורת מטלת הבוקר הקבועה - להעיר את שרון, אני כותבת - עלייך לשאוף בכל יום להיות קצת יותר מורה לחיים! אני סוגרת ומתפללת שאכן כך.

מעלה גלבוע
חסר רכיב