תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

החופש ליצור

15/07/2008
עמודים תמוז תשס"ח 724 (8)
החופש ליצור

הרהורים בעקבות העבודה על ההצגה "מעשה בקרנף ובחופש", שכבת ט' ביה"ס שק"ד
רננה מנקין
האם החופש דורש גבולות?
האם הגבולות יוצרים מגבלות או מאפשרים חופש?
רננה מנקין, על תהליך עבודה עם בוגרי ט'
ועל המשמעות של היותה יוצרת שומרת מצוות


יוצרת שומרת מצוות
פעמים רבות שואלים אותי, כיוצרת שומרת מצוות, האם אני לא מרגישה שהיצירה שלי מוגבלת בשל גבולות הלכתיים.
בשנים הראשונות בהן עסקתי בתאטרון, השבתי כי היצירה שלי מגיעה מן העולם הפנימי
שלי, וכי אם העולם הפנימי שלי תחום בתוך גבולות – גבולות בהם אני בוחרת בכל יום מחדש – הרי שאצור משם.
לא הייתי רוצה, כך עניתי אז, ליצור משהו שפורץ את הגבולות הללו. אני מקבלת אותם, מרגישה שהיצירה שלי מוגנת בתוכם, ומעל לכל לא חשה שהם מצמצמים אותי ואת החשיבה היוצרת שלי.

גבולות או מגבלות
השנים שחלפו הביאו אלי התבוננות מעט אחרת. אני לא רואה בהלכה "גבול", בוודאי לא במובן המגביל. ההלכה עבורי היא מסגרת לתוכה נוצקים חומרי החיים. חומרים שאני עוטפת בכסות תאטרלית, וכל אחד צובע בדרך שונה; יש מי שמביא אותם לידי ביטוי בחשיבה מתמטית, פיזיקאלית או בוטאנית, דרך המחשב או האמנות הפלסטית ועוד דרכים רבות המותירות אותי נפעמת ומשתאה.
אמנם איני טיפוס מסגרתי במיוחד, ורוב חיי עד כה נאבקתי במסגרות מדכאות, אולם במהלך השנים למדתי שלא בכל מסגרת כדאי לי לבעוט.
אמן מסגרות מוכשר במיוחד מוכיח לי שוב ושוב איזה עומק יכולה מסגרת נכונה להוסיף לתמונה. אמנם, ההשוואה אינה מדויקת, שכן מסגור תמונה נעשה אחרי שתהליך היצירה הסתיים; הצייר או הצלם מגישים פיסת אמנות, ואמן נוסף מדגיש את היופי שבה, ומאפשר לרבדים נוספים שלה לפרוץ. אולם אני מביטה על היצירה שלי כעל הוויה שהייתה נוכחת כאן בעולם הרבה לפניי. ניחנתי בכישורים הדרושים להוציאה מן הכח אל הפועל, ואני זוכה להיות זאת שנוגעת בגולמיותה, לשה ומעבדת אותה, ומגישה אותה לאחרים.
והמסגרת עתיקת היומין, מדגישה ומחייה את האמנות, ומעמיקה את הרושם שהיא מותירה.
איני מתכחשת לשאלות שאני נדרשת אליהן, אני טוענת שהן מוסיפות נופך ומשמעות לבחירות האמנותיות שלי.

מעשה בקרנף וחופש
מסורת נהוגה בבית הספר שק"ד להעלות הצגה גדולה בסיום כיתה ט'. במסגרת זו ביקשתי מתלמידי השכבה לבחור אמירה עליה נבסס את ההצגה שנכתוב יחד. האמירה שנבחרה היתה "בשביל חופש אמיתי צריך גבולות".
בחרנו לכתוב אגדה הממוקמת בממלכה דמיונית, בראנו דמויות ורקמנו עלילה. במקביל קיבלנו דף הנחיות מהנהלת בית הספר לשמירה על גדרי הצניעות בהצגה.
היו תלמידים שהעלו טענות ורטנו כי מגבילים אותם וכי לא נותנים להם להתבטא, ואני ביקשתי להזכיר להם את האמירה בה בחרו.
אין לי רצון להיכנס לדיון מפולפל בעניין שירת נשים (במודע, אני בוחרת שלא להשתמש בביטוי המשפיל הרווח בהקשר לאיסור על שמיעת קול אישה), אבל אני מביאה דווקא את הדוגמה הזו כדי להמחיש כיצד במקרה הזה, המסגרת ההלכתית שמה במרכז את היצירה ולא את האגו של המבצעים, ובכך, בעיניי לפחות, זיככה אותה.
בעידן שלנו, בו "כוכבים נולדים" בזכות איכויות המופע הקולי שהם מספקים, יצרנו לנו "דולואים" – על משקל "סולואים" – שני בנים או שתי בנות ששרו יחד. איש לא עמד במרכז, לא הסתיר אחרים, או את ההצגה, או את השיר.
הייתה כאן יצירה משותפת. פשוטה, חשופה, נקיה, חפה מגינוני כוכבנות.

חפש מוחלט??
אני מודעת לאמירות המתייחסות ל"חופש המוחלט" – המנותק מערכים ומכללים חברתיים – כאל מצע הכרחי לצמיחה של יצירה אותנטית. אני לא מתיימרת להציג כאן אמת בלעדית. הסוגיות ההלכתיות והערכיות אתן אני מתמודדת בתהליכי היצירה שלי מאתגרות אותי מאוד, והאתגר הזה מזמין אותי לחשוב אחרת, להתבונן אחרת; הוא משחרר מתוכי רעיונות ויצירתיות ומאפשר לי להקשיב עמוק עמוק פנימה, לתוכי.
זה המקום בו אני לומדת להבחין בנקודה הזו של החופש האמיתי, החופש שמאפשר לי ליצור מתוך עמקי נשמתי, ואני בוחרת להודות עליה.




חסר רכיב