תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשיות עלומות - שלוחות

04/06/2008
עמודים אייר - סיוון תשס"ח 723 (7)
שלוחות - ההתחלה
פרשיות עלומות
מתש"ח עד תשס"ח
כתבה שישית
פרקים רבים בביוגרפיה של הקיבוץ הדתי נותרו עלומים וחסויים #
מאבקים עזים שהסתיימו בקול ענות חלושה #
קיבוצים שלא הצליחו להיאחז בקרקע הסרבנית #
קרבות שנותרו כלואים בדפים שאין איש מדפדף בם #
בשנת השישים למדינה נעלה יחד עם נחום ברוכי #
איש בארות יצחק וחוקר תולדות הקיבוץ הדתי #
כמה מן הפרשיות העלומות הללו #
והחודש – על התחלה קשה ומיוחדת
לקיבוץ שלוחות החוגג 60

שלוחות - ההתחלה
נחום ברוכי

"היה חום אימים, יתושים, ברחשים וזבובי סוס
חשבתי לעצמי, שאם אחזיק מעמד שבוע במקום הזה, זה יהיה הרבה זמן"
כל ההתחלות קשות – ואף על פי כן
קיבוץ שלוחות חוגג 60


ביום לוהט בשלהי אייר תש"ח, יצאו שלושה בחורים מפרדס חנה ושמו פעמיהם מזרחה. בשדה קוצים בגובה אדם, סמוך לעיירה בית שאן שזה עתה נכבשה על ידי פלוגת חברי המשקים, בשטח המסומן בשם 'אשרפייה', פרס בן ציון את המפה והחליט שזה המקום. אחרי שישים שנה נזכר מיכאל ערמון: "היה חום אימים, יתושים, ברחשים וזבובי סוס. חשבתי לעצמי, שאם אחזיק מעמד שבוע במקום הזה, זה יהיה הרבה זמן". מטוס עיראקי חלף מעל, "ואני אומר – 'חבר'ה בואו נסתתר', אז מנחם ליטנר אומר: 'אה, זה כלום, הוא טס להפציץ בעפולה'. כמו שהוא גומר לדבר, המטוס עושה סיבוב ויורד עלינו. חיפשנו מחסה בתעלת מים סמוכה. גם ניצלנו וגם התרעננו".

גרעין התיישבותי - שלוחות
שמונה שנים קודם לכן, באביב 1941, התכנסו כחמישים בוגרי עליית הנוער בקריית שמואל שבמפרץ חיפה והקימו גרעין התיישבותי. הם קראו לו "שלוחות", כדי לסמל את רצונם להיות "שלוחה של אותו אילן גדל ומתפתח ששמו "הקיבוץ הדתי". חברי הקבוצה החדשה התחנכו בחברות נוער ברודגס, בשדה יעקב ובמקומות נוספים ונעזרו בקבוצת אמונים (עין הנצי"ב), שקדמה להם באותו מסלול. בשנת 1942 התפנה מחנה רודגס שליד פתח תקווה, כאשר ותיקי המקום בנו את יבנה ועברו אליה וקבוצת שלוחות נכנסה אליו. עברה עוד שנה וחברי שלוחות התבקשו על ידי הקיבוץ הדתי למסור את מחנה רודגס למוסד "עליה" ולעבור לרמת השומרון שבפרדס חנה, אשר חבריה יצאו באותה עת להקים את בארות יצחק בנגב. הישיבה בפרדס חנה נמשכה כחמש שנים ובה קלטו עולים חדשים, בודדים וקבוצות קטנות, והצליחו להגיע לגודל המספיק בקושי לקבוצה עצמאית. בפרדס חנה החלו את הכשרתם החקלאית בענפים זעירים, אולם מחוסר אדמות לענפים צמחיים נאלצו להסתפק במפעלים (מכבסה, מלאכת עץ, הובלות וכדומה). עם זאת פיתחו רפת צנועה ולול קטן.

הקרב על גבעת חיים – שותפות גורל (1)
בסתיו 1945 סערה הארץ. לאחר שההגנה פוצצה את משטרת גבעת אולגה, הגיב הצבא הבריטי בהטלת מצור על קיבוץ גבעת חיים. אלפי אנשים מכל הסביבה הגיעו לגבעת חיים. כחמש מאות איש באו מחדרה ומפרדס חנה ובתוכם חברי שלוחות. "250 איש מגיעים לעין החורש השכנה. הם מחליטים לפרוץ להם דרך, נעים בשלושה ראשים לעבר הגדר, פורצים ומתקדמים. לפתע מתרומם קצין מתוך שיירת הטנקים וצועק: "אם תמשיכו ללכת נפתח עליכם באש!" הקהל ממשיך לנוע קדימה. ממרחק 15 מ' נפתחת אש ממקלעים, תת מקלעים ורובים. האנשים משתטחים, אך החיילים ממשיכים לירות. מתוך הקהל נשמע צו: קדימה! וקמים עשרות רבות ורצים קדימה... ובתוכם איילה (מקיבוץ הפועל המזרחי שלוחות). איילה צועקת: 'קדימה, בעד המולדת!'. 12 כדורים נוקבים את גופה... נער רץ על יד זקן, שלושה אחים רצים, חברים וחברות עוברים את חפירות החיילים, הללו מסובבים את נשקם ויורים בגבם... מתוך 250 מגיעים 150 לגבעה...". הקרב הסתיים עם שמונה הרוגים ועשרות פצועים. בין החללים שני חברי שלוחות, איילה טננבוים ונפתלי שטיינפלד הי"ד ושמונה חברים פצועים.

'יושבים על קוצים' – הצעות והתלבטויות
משנת 1945 נחשבה שלוחות כגוף התיישבותי ושמה הוזכר כמועמדת לעלייה חדשה. פעם אחת דובר בעלייה לגוש עציון ופעם אחרת לחזעלה בנגב. בשנת 1947 נידונה האפשרות המפתה להתיישב באדמות כבארה (מעגן מיכאל), אדמות שנחשבו לעידית שבעידית. שלוחות נענתה להצעה בשמחה, אולם בעודה ממתינה בקוצר רוח לאישור הסופי מהמוסדות, הוזכר שמה כמועמדת להתיישבות בכפר יעב"ץ שבחזית השרון המזרחי. הימים היו ימי המאורעות שקדמו למלחמת העצמאות והקיבוץ הדתי היה נתון בדילמה קשה, האם ליטול על עצמו משימות התיישבות באזורי סכנה נוסף על כל קבוצותיו שכבר נמצאו בחזיתות. בד בבד עם הבירורים בין כפר יעב"ץ וכבארה, הוזכרה גם אשרפייה שבלב עמק בית שאן. עם כיבוש העיירה הערבית ונטישת הבדואים את העמק התעוררה דרישה לתפוס מיד את השטחים שהתפנו ובראש וראשונה את האדמות הממשלתיות. מצפון לשטחים הנדונים נמצא גוש השומר הצעיר - מסילות ותל עמל וממזרח לו הגוש הדתי ולכן שתי התנועות מיהרו לשלוח למקום גופי התיישבות. כעת נדרשו המוסדות להחליט מי יישאר בו.
הדיון התקיים בהנהלת המוסדות המיישבים ימים אחדים לאחר נפילת גוש עציון וכל משתתפיו נמצאו תחת הרושם המדכא של האסון. ואמנם, הפרוטוקול משקף את התייחסות המוסדות למצבו של הקיבוץ הדתי באותה עת. א' הרצפלד, מי שעמד בראש המרכז החקלאי של ההסתדרות, ייצג את דרישת השומר הצעיר. הוא חשב "לשגיאה גדולה אם יוחלט על העברת השומר הצעיר מאשרפייה" והציע להקים ועדת מומחים שתחליט מי זכאי להיאחז במקום. שפירא, מנהיג הפועל המזרחי, טען לעומתו ש"אין זו שאלה למומחים, אלא, אם יש כאן התעקשות של תנועה יש להתחשב בה". גרנובסקי, יו"ר הקק"ל, היה סבור שאמנם "במובן האובייקטיבי, הנימוקים של הפועל המזרחי אינם משכנעים, אולם מבחינה פסיכולוגית יש להתחשב". גם קפלן, שר האוצר החדש, נטה "'להעדיף את הפועל המזרחי היות וסבלו קשה", אך כדי לצאת מן הסבך הציע ועדת תיווך - "לא ועדת מומחים אלא ועדת נבונים". במוסדות המיישבים עדיין התווכחו לאיזו תנועה מגיעות האדמות, אולם נראה היה שקבוצת השומר הצעיר - רשפים תתמקם בצפון, סמוך למסילות ותל עמל ושלוחות בדרום, קרוב לעין הנצי"ב, הגם ששלוחות דחתה את ההצעה מחשש פן תחמיץ את כבארה. למחרת נפתרה הבעיה מעצמה; "רענן [ויץ], יו"ר המחלקה להתיישבות, חזר מסיור באשרפייה והודיע כי באדמתה יש מקום לשני יישובים". מיד יצאה הוראה לכל המשקים הסמוכים "להתחיל בלי דיחוי בחריש אשרפייה... ושיהיה ברור, שחריש אשרפייה לא מקנה ולא יקנה כל זכות לגבי השטח" .
העלייה על הקרקע – שותפות גורל (2)
ביום ב' בסיוון תש"ח, 16 ביוני 1948, עלו שלושים חברים לנקודה החדשה באשרפייה שבעמק בית שאן. "לאחר דיונים רבים בהצעות השונות... הקבוצה הסכימה (לעלות לאשרפייה)... בתנאי שבאם העניינים באשרפייה לא יניחו את דעתה (העדר התנאים הדרושים לביסוס משקי) תשמר לה הזכות לקבל את אחד מהמקומות האחרים...". בנוסח זה אשרה אספת שלוחות את עלייתה למקום החדש. נוסח זה נועד להבטיח את חברי שלוחות מפני הפתעות לא נעימות, וזאת כיוון שהיו מודעים היטב לקשיים שהיו מנת חלקה של עין הנצי"ב במימוש הקרקעות שהובטחו לה.
בהגיעה למקום הופתעה קבוצת החלוץ לגלות שלמקום הגיע גם השומר הצעיר, אלא שהפתעה זו לא גרמה להרהורי חרטה. "כל זמן שהמוסדות לא הכריעו ביחס לגורל הנקודה המשיכו שתי הקבוצות בעבודה משותפת (בעיקר הקמת המחנה וביצורו) תוך חיים במחנה אחד", אולם משנפלה ההחלטה ונקבע מקומה של כל קבוצה, התפצלו להקמת מחנות הקבע של כל צד, ובינתיים המשיכו לחלוק ביניהם את שטח הנקודה הזמנית. השכנות הצמודה נמשכה שנה ורבע ויצרה מערכת יחסים מיוחדת. נזכר שלמה סמסון: "אז נוצר הדבר היפה הזה, שהוא ייחודי ביישוב, ששני הקיבוצים מצאו שפה משותפת והחליטו, מטעמי החיסכון, לקחת מן הסוכנות היהודית 'סידור ראשון' אחד ולא שניים, שמשמעותו 'נסתדר בינינו'... ישבנו במחנה אחד, יחד טיפלנו במים, בשמירה, בביטחון, בגדר, ובתוך המחנה התחלקנו, אנחנו בצד זה, אתם בצד זה. היה עניין של המקלחת. היה מפורסם שהם הרי התקלחו יחד, בנים ובנות. מקלחת אי אפשר היה לעשות ביחד... והיחסים באמת כל השנים היו טובים".. ומוסיף מיכאל (מוני) ערמון: "הבנות שלהם כמובן היו עם מכנסיים קצרים וגופיה, דבר שגרם לאיזה רומן בין רשפים לשלוחות... הבנות שלנו היו צנועות, אבל היו מכנסיים קצרים עם גומי שמקיף את הירכיים. זה היה מקובל".
בעת העלייה לקרקע מנתה קבוצת שלוחות 97 בוגרים ולהם תשעה ילדים. 13 מהבחורים היו מגויסים לצבא. 8 בחורות ו- 23 בחורים יצאו חלוצים להקמת הנקודה החדשה והשאר נשארו בפרדס חנה עוד כשנה וחצי. נקבע שבעלי המשפחות יבקרו בפרדס חנה פעם בחודש. כצפוי, הפיצול השפיע גם על עמדות החברים בשאלת מקום הקבוצה. "אלה שהיו פה, התלהבו מהנוף של הגלבוע ושקיעות השמש היפות ואמרו: 'אנחנו לא נזוז מפה'. מי שגנז את חלום כבארה אלו חברי שלוחות שהיו פה"..

קשיים ראשונים
שלוחות הינו הקיבוץ הראשון שעלה לקרקע לאחר הכרזת המדינה, בעיצומה של המלחמה כשהאויב יושב במורדות הגלבוע. "עלינו כמה ימים לפני שבועות וקבלנו היתר לחפור תעלות גם בשבת וחג". ואמנם, חמישה שבועות אחרי העלייה, הותקפה הנקודה המשותפת על ידי כנופיה ערבית מקומית, אך הדפה את התוקפים בלא שנגרמו לה נזקים בנפש או ברכוש. "במשך שנה שלמה עשינו חפירות, הכול בידיים, תעלות קשר, ביצורים, עמדות, מקלטים, הכול – ביד. מכוש ואת. מכוש ואת".
בקיץ 1949, במלאת שנה לישיבה במחנה המשותף, נמסר למחלקה להתיישבות שהמשק מעבד 2500 דונם לרבות שלחין, אספקת המים מסודרת, למשק 27 פרות ואלף עופות וכן ארבע בהמות עבודה ושני טרקטורים. תכנית הנקודה הסופית הושלמה והבניה תתחיל בקרוב. ואמנם, חודשיים אחר כך (13 באוגוסט 1949) הסתיימה תקופת החיים המשותפים ושלוחות עברה למחנה משלה.

בארות יצחק

חסר רכיב